מדוע מתקשות התנועות האסלאמיות והמפלגות הפוליטיות הערביות להקים מכוני מחקר רציניים? כאשר קרב השלטון גובר על קרב הידע..!

היעדרם של מכוני מחקר רציניים בתנועות האסלאמיות ובמפלגות הפוליטיות בעולם הערבי אינו עוד רק חוסר במבנה ארגוני או חולשה במשאבים כספיים, אלא הפך למפתח בסיסי להבנת משבר התבונה הפוליטית הערבית וטבע יחסיה עם הידע והשלטון. כיצד יכול ארגון פוליטי לטעון להחזקת פרויקט חברתי בעודו חסר את המוסדות המדעיים המסוגלים לנתח את המציאות, לבחון את תפיסותיו ולחזות את תמורותיה? וכיצד הוא שואף לנהל את המדינה בעודו נכשל בבניית מוסדות ידע שיסייעו לו לנהל את רעיונותיו ולבחון מחדש את בחירותיו?

החוקר המרוקאי ד"ר מוחמד חצחאץ העלה, בהקשר של דיון רעיוני על האתגרים הארגוניים והתיאורטיים העומדים בפני התנועות האסלאמיות, הערה החורגת מהשאלה הארגונית הישירה, כאשר קישר את חוסר האונים של תנועות אלו ושאר מרכיבי המפה המפלגתית הערבית בהקמת מכוני מחקר מדעיים רציניים ועצמאיים, לטבע המבנה הרעיוני שעדיין נשלט על ידי אובססיית הפעילות התנועתית והחתירה לשלטון. זוהי הערה החושפת פגם מבני שאינו קשור להפניה מפלגתית מסוימת, אלא לתפיסת הפוליטיקה עצמה: האם היא רק קרב להגעה לשלטון וניהולו, או פרויקט לייצור ידע, בניית חלופות ויצירת העתיד?

מהיגיון של גיוס להיגיון של ידע

מגזרים רחבים של התנועות האסלאמיות והמפלגות הערביות על כל גווניהן הלאומיים, השמאליים ואחרים, צמחו בסביבות שבהן גברו הגיוס האידיאולוגי והמאבק על הלגיטימיות והייצוג. לכן, סדרי העדיפויות של גיוס חברים, הרחבת הבסיסים, הנעת ההמונים והתמודדות בבחירות קדמו להשקעה במחקר מדעי ובחשיבה אסטרטגית.

אין בגיוס פוליטי כשלעצמו מה שמחייב ביקורת, שכן זהו תפקיד בסיסי של ארגונים פוליטיים. אך הבעיה מתחילה כאשר הוא הופך מתפקיד אחד מבין תפקידי המפלגה להיגיון השולט בכל המבנה שלה, וכופה על החשיבה התיאורטית והביקורת הפנימית את דרישות הגיוס והנאמנות הארגונית. אז נסוגה התבונה הפוליטית מייצור ידע לצריכת סיסמאות, ומבניית תפיסות אסטרטגיות לניהול תגובות.

הפוליטיקה המודרנית אינה מנוהלת עוד באמצעות נאומים נלהבים ותוכניות בחירות עונתיות, אלא הפכה לתעשייה מורכבת של קבלת החלטות שבה משתלבים מדדים כלכליים וחברתיים, תמורות דמוגרפיות, איזונים גיאופוליטיים, התפתחויות טכנולוגיות ותרחישי עתיד. ללא מוסדות מחקר המסוגלים לפרק תמורות אלו ולחזות אותן, נותרים הארגונים הפוליטיים רודפים אחרי אירועים ומופתעים מהשלכותיהם, במקום להיות מסוגלים להבין אותם ולהשפיע על מסלוליהם.

כאן מתגלה הפרדוקס: ארגונים השואפים להחזיק בשלטון אך אינם משקיעים מספיק בהחזקת הידע שהופך את התנהלותם לרציונלית ובת-קיימא.

עצמאות המחקר וגבולות הנאמנות המפלגתית

הסיבה העמוקה אינה טמונה רק במחסור במשאבים כספיים או בחולשת היכולות האנושיות, אלא במשבר של עצמאות רעיונית ומוסדית ובטבע היחסים בין ידע להחלטה מפלגתית. יוזמות מחקריות רבות הקשורות למפלגות נותרו שבויות של המבנה הארגוני וההפניות ההנהגתיות, וחלקן הפכו למוסדות הצדקה שמחקריהם מגויסים כדי להצדיק החלטות שהתקבלו מראש, ונתוניהם מנוצלים לחיזוק עמדות קדומות במקום להעמיד את הבחירות הפוליטיות לבדיקה, ביקורת ובחינה מחדש.

מכון מחקר רציני אינו מכשיר לייצור מחקרים התואמים את רצון ההנהגה, אלא מוסד הבוחן השערות, מפרק מדיניות, חושף מוקדי כשל ומאפשר בחינה מחדש של מוסכמות ארגוניות ורעיוניות. עצמאותו אינה אומרת התנתקות מהפוליטיקה או היעדר הפניה רעיונית, אלא החזקת חופש מתודולוגי במחקר והגעה לתוצאות גם כאשר הן סותרות את תפיסות הגוף המממן או את בחירות הנהגתו.

מימון מפלגתי אינו סותר בהכרח את העצמאות כאשר קיימות ערבויות מוסדיות ומתודולוגיות המונעות את כפיפות התוצאות לרצון הפוליטי הישיר. ערכם של מכוני חשיבה נמדד באמינות הידע שלהם וביכולתם להציע חלופות בנות-בדיקה ולערער על החלטות, לא במספר המחקרים והסמינרים או במידת קרבתם להנהגה. המוסד שאינו יכול לבקר את הגוף המממן אותו אינו מכון מחקר, אלא שלוחה רעיונית של המנגנון הארגוני שלו.

משבר ההתחדשות: כאשר הפנים משתנות והתבונה נשארת כשהייתה

היעדרם של מכוני מחקר אינו נפרד ממשבר ההתחדשות ההנהגתית והרעיונית העומד בפני המפלגות והתנועות הפוליטיות הערביות. הצערת השורות אינה מושגת רק על ידי החלפת הנהגות באחרות צעירות יותר או הקצאת תפקידים ארגוניים לצעירים, אלא דורשת התחדשות של כלי החשיבה, טבע השאלות הנשאלות והקשר בין הניסיון הפוליטי לידע המדעי.

הצעירים אינם רק נכס אלקטורלי או אנרגיית גיוס המגויסת בעת בחירות, אלא משאב רעיוני וחברתי המסוגל לערער על המורשת הארגונית, לקלוט תמורות דיגיטליות ותרבותיות ולייצר תפיסות חדשות בנוגע לחברה, למדינה ולעתיד. עם זאת, יכולות אלו נותרות משותקות כאשר ההתחדשות מצטמצמת לחלוקה מחדש של תפקידים בתוך המבנה הארגוני עצמו ללא בחינה מחדש של היגיון פעולתו. כך הופכת הצערת השורות לשינוי בגילאים, לא במנטליות.

קשור לכך חולשת התקשורת המפלגתית, שמגזרים רחבים של ארגונים פוליטיים לא השקיעו בה מספיק כדי לפתח שיח רציני המסוגל לפנות לחברה על כל דורותיה. התקשורת אינה רק אמצעי לקידום עמדות והגנה על בחירות, אלא מרחב לפירוש תמורות, הרחבת הדיון הציבורי והפיכת ידע למודעות חברתית. כאשר המוסדות המחקריים והתקשורתיים נסוגים והבסיסים הצעירים והסטודנטיאליים נחלשים, המפלגה מאבדת את יכולתה לחדש את קשריה עם החברה, והנסיגה הארגונית שלה הופכת לביטוי לחוסר יכולתה להבין תמורות, ולא רק תוצאה של תחרות אלקטורלית חולפת.

שפה ופתיחות לידע עולמי

משבר ההסתגרות הלשונית אינו פחות מסוכן ממשבר העצמאות. הפוליטיקה בעולם של היום אינה מוגבלת עוד למרחב הלאומי, והבנת התמורות הבינלאומיות אינה מושגת על ידי הסתמכות על מקורות ידע סגורים. מכוני חשיבה המשפיעים על קבלת החלטות פועלים בתוך רשתות מחקר רחבות ומשקיעים בריבוי שפות כדי להרחיב את מרחב הידע, התקשורת וההשפעה.

אין מדובר בהעדפת שפה אחת על פני אחרת או בהפחתה בערכה המרכזי של הערבית, אלא בהבנה שהשפה היא כלי לגישה לידע, לבניית שותפויות מדעיות ולמעקב אחר שיחים אסטרטגיים של מדינות ומוסדות בינלאומיים. לכן, מכון מחקר השואף להשפיע זקוק להחזקת כלי מחקר ותקשורת בשפות מרובות, ובראשן ערבית ואנגלית.

מי שאינו מסוגל לקרוא את העולם בשפותיו ולפנות אליו בהן, נותר חשוף להיות נושא לניתוח וסיווג יותר מאשר להיות גורם פעיל בייצור ידע עליו. פתיחות לשונית במובן זה אינה מותרות תרבותית, אלא תנאי מתנאי העצמאות הרעיונית והפוליטית.

מאבחון המשבר לתנאים להתגברות עליו

התגברות על חוסר אונים זה אינה מושגת רק על ידי הקמת מכוני מחקר חדשים או הקצאת תקציבים למחקרים וארגון סמינרים על התחדשות רעיונית, שכן המוסד שקם בתוך מבנה שאינו מקבל ביקורת ושבו הידע כפוף לשיקולי נאמנות ארגונית, לא יהיה אלא שכפול של המשבר בכלים חדשים.

הנדרש הוא בנייה מחדש של הקשר בין המפלגה לידע, בין ההנהגה למחקר המדעי, ובין ההפניה הרעיונית לעצמאות המתודולוגית. זאת באמצעות הקמת מוסדות מחקר עצמאיים בניהולם ובתוכניותיהם המדעיות, במימון בר-קיימא ושקוף, ובמנגנונים להערכת תוצריהם לפי קריטריונים מדעיים, לא לפי מידת התאמתם לכיווני ההנהגה.

כמו כן, הדבר דורש גיוס מומחים בכלכלה, מדיניות ציבורית, סוציולוגיה, יחסים בינלאומיים ומחקרים אסטרטגיים, פתיחת המרחב בפני דורות צעירים להשתתפות בייצור ידע, בניית שותפויות עם אוניברסיטאות ומכוני חשיבה עצמאיים, והשתלבות ברשתות מחקר בינלאומיות.

אך החשוב מכל הוא שתוצאות המחקר יהפכו לחלק ממשי ממחזור קבלת ההחלטות: מהכנת תוכניות בחירות ופיתוח מדיניות ציבורית ועד להערכת ביצועי הנבחרים, חיזוי תמורות, והוצאת דוחות ביקורתיים על ביצועי המפלגה עצמה והנגשת תוצאותיהם לדיון הציבורי. ידע שאינו מוצא את דרכו להחלטה נותר בעל השפעה מוגבלת, והחלטה שאינה נשענת עליו נותרת חשופה לאלתור ולשיקול דעת מוטעה.

אין פירוש הדבר הפיכת מפלגות לאוניברסיטאות או צמצום הפוליטיקה למחקר אקדמי, שכן לכל אחד מהם תפקידיו. הנדרש הוא קשר משלים השומר על עצמאות המחקר ומבטיח את נוכחותו בניסוח הבחירות הכלליות, ומייסד תרבות פוליטית ההופכת את ההודאה בטעות למעלה מוסדית, את הביקורת לתנאי להתחדשות, ואת בחינת הבחירות מחדש לפרקטיקה טבעית, לא לאיום על ההנהגה.

מהחזקת השלטון להחזקת היכולת לחשוב

הדילמה העומדת בפני התנועות האסלאמיות והמפלגות הפוליטיות הערביות אינה טמונה רק בהיעדר מכוני מחקר, אלא בהיעדר התפיסה ההופכת את הידע לחלק מהותי מתפקיד הארגון הפוליטי. מפלגה הרואה בשלטון את התכלית הסופית של קיומה עשויה להתייחס למחקר המדעי כאמצעי לשיפור סיכויי ההגעה אליו, אך היא לא תעניק לו בהכרח את עצמאותו ולא תקבל בקלות שתוצאותיו יהפכו לכלי לערעור על ההנהגה ובחינה מחדש של בחירותיה.

לעומת זאת, מפלגה הרואה בפוליטיקה פרויקט חברתי ארוך טווח מבינה שהידע אינו רק אמצעי להגעה לשלטון, אלא תנאי למימושו בצורה רציונלית, מנוף לפיתוח החברה ובניית מדיניות ציבורית המגיבה לצרכים הממשיים של האזרחים, לא רק לחישובים אלקטורליים רגעיים.

החברות הערביות אינן זקוקות רק למפלגות בעלות יכולת גיוס גדולה יותר, אלא למפלגות המחזיקות בכלי הבנה, ניתוח ותכנון, המסוגלות לעבור מניהול משברים לבניית חלופות, מצריכת רעיונות לייצורם, ומזימון העבר להצדקת ההווה לחיזוי העתיד.

אולי הפרדוקס המשמעותי ביותר הוא שחלק מהארגונים הפוליטיים שואפים להחזיק בשלטון המדינה בעודם לא הצליחו לבנות מוסדות ידע המסוגלים לערער על שלטונם הפנימי. הם רוצים למשול בחברה אך אינם מאפשרים לתבונה הביקורתית לבחון מחדש את רעיונותיהם, ותובעים שקיפות ואחריות בעוד בחירותיהם האסטרטגיות נותרות חסינות מבחינה מדעית.

כיצד יכול מי שלא למד להקשיב לידע לנהל היטב את השלטון? וכיצד יכול ארגון שאינו מחזיק במוסדות עצמאיים לתיקון מסלולו לשכנע את החברה ביכולתו לתקן את מסלול המדינה?

פוליטיקה שאינה מייצרת ידע נותרת שבויה של הרגע, ופוליטיקה שאינה מקבלת ביקורת גוזרת על עצמה לחזור על כישלונות. הבעיה אינה שהמפלגות והתנועות הפוליטיות הערביות חסרות מכוני מחקר בלבד, אלא שחלקן עדיין מתנהג כאילו החזקת השלטון מייתרת את החזקת התבונה המיטיבה להבין אותו, לממש אותו ולערער עליו.

עבדאללה משנון

סופר ועיתונאי המתגורר באיטליה ועוקב אחר העניינים הפוליטיים.

מתעניין בעניינים ערביים, סוגיות הגירה ומחקר בהגות ובאסלאם.