טראמפ מודה בטעויות אך מסרב לבחון מחדש את המלחמה באיראן

הראיון שערך נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עם התוכנית «60 דקות», ושודר ברשת «סי-בי-אס» בערב יום ראשון ה-8 בנובמבר, לא היה רק ניסיון להסביר את תבוסת מפלגתו בבחירות האמצע, אלא חשף פרדוקס פוליטי בולט: נשיא שמודה כי חלק מהחלטותיו הכבידו על האמריקאים והחלישו את סיכויי הרפובליקנים, אך דבק במהותן של אותן החלטות, כאילו הבעיה טמונה בעיתוי יישומן ובדרך הצגתן לציבור, ולא במדיניות עצמה.

בין ההודאה בנזק לבין הסירוב לסגת מסיבותיו, נראה טראמפ מוכן לשנות את הרטוריקה שלו יותר מאשר את דרכו.

הראיון, שערך העיתונאי רוס דאות'אט בבית הלבן ביום שישי, הגיע בעקבות תבוסה אלקטורלית שבה איבדו הרפובליקנים יותר מ-ארבעים מושבים בבית הנבחרים ולפחות שבעה מושבים בסנאט, מה שהעניק לדמוקרטים את השליטה הצפויה בשני בתי הקונגרס עם תחילת הקדנציה החקיקתית החדשה בינואר 2027. ההפסד לא היה רק מעבר של הרוב, אלא התפשט למעוזים רפובליקניים מסורתיים, כסימן להתרחבות ההתנגדות לביצועי הממשל האמריקאי.

אולם קריאתו של טראמפ את התבוסה התאפיינה בסתירה ברורה. הוא הודה כי המלחמה באיראן ועליית מחירי הדלק עוררו את מורת רוחם של הבוחרים, לפני שייחס את הסיבה העיקרית להפסד להיעדרותו האישית מפתק ההצבעה, בטענה שהפופולריות שלו לא עברה במידה מספקת למועמדי מפלגתו. עם זאת, הסבר זה מתנגש עם אחריותו לתמיכה במספר מועמדים שנכשלו, ביניהם קן פקסטון בטקסס. כאשר עומת עם תוצאות בחירותיו, סבר כי הסנאטור ג'ון קורנין היה מפסיד בעצמו לו היה מתמודד. משמעותי עוד יותר הוא שסקרי היציאה שערכה רשת «סי-בי-אס» הראו כי כ-63 אחוזים מהמצביעים אינם מרוצים מתפקודו, וכי 44 אחוזים ראו בהתנגדותם אליו את אחד המניעים להצבעתם.

בכלכלה, טראמפ הגן על הישגי ממשלו תוך ציון ביצועי שוק המניות ועליית ערך חשבונות הפנסיה, אך הודה בקיומו של כשל בהעברת המסר הכלכלי, כשהוא רומז לאחריותו האישית לכך. הוא הבטיח שהאמריקאים יחושו שיפור במהלך החודשים הקרובים עם חזרת הפעילות התעשייתית. אולם סקרי היציאה שיקפו מציאות שונה; כמעט שלושה רבעים מהבוחרים תיארו את מצב הכלכלה כרע או לא טוב, בעוד כשני שלישים סברו שמדיניות המכסים שלו פגעה בכלכלה האמריקאית. כאן המשבר חורג מחולשת הרטוריקה הפוליטית לפער בין מדדים שהבית הלבן מתגאה בהם לבין נטלים כלכליים שהאזרח חש במחירי המזון, האנרגיה, הדיור והשירותים.

באשר למלחמה באיראן, היא היוותה את המבחן הברור ביותר לגבולות הבחינה העצמית שטראמפ הראה נכונות לבצע. סגנו ג'יי די ואנס סבר כי העימות הצבאי היה הסיבה העיקרית לתבוסה בבחירות, הערכה שהנשיא לא התנגד לה עקרונית, אך הדגיש כי לו היה חוזר לרגע קבלת ההחלטה לתקוף את איראן, היה בוחר באותו מסלול ללא היסוס. הוא הוסיף כי ההיסטוריה תצדיק את החלטתו, גם אם מחירה הפוליטי גבוה כרגע. בכך הודה בהשלכות המלחמה על הפנים האמריקאי מבלי להודות בטעות ביציאה אליה.

למרות דבקותו בעמדתו, טראמפ הכחיש כי הוא שואף להסלמה צבאית חדשה נגד טהראן, והדגיש כי אינו רואה סיבה לכך. הוא גם הביע ביטחון באפשרות להגיע להסכם, אף שציין כי תוצאות הבחירות בארה"ב העניקו לצד האיראני «קמצוץ של תקווה». כאן עולה דילמה פוליטית שחורגת מגבולות הראיון; התבוסה שהחלישה את מעמד הנשיא מבית עלולה להשפיע גם על יכולתה של וושינגטון לנהל משא ומתן בחוץ, במיוחד כאשר היריבים מבינים שהממשל עומד בפני לחצים גוברים לסיים את העימות ולהפחית את עלויותיו הכלכליות והצבאיות.

בתיק ההגירה, שהיווה את אחד מעמודי התווך של עלייתו הפוליטית של טראמפ, ההודאה הייתה ישירה יותר. הוא שיבח את סגירת הגבולות והידוק הפיקוח עליהם, אך הודה כי מסעות הגירוש היו קשים מהנדרש במקרים מסוימים, במיוחד כאשר פגעו במהגרים שמחזיקים במשרות טובות ושעבירתם היחידה הייתה כניסה למדינה בדרך לא חוקית. הוא הביע נכונות להגיע להבנה עם הדמוקרטים בתיק זה. זהו שינוי בולט בטון של נשיא שהפך את הגירוש ההמוני לכותרת מרכזית בתוכניתו האלקטורלית, אך הוא אינו מייצג עד כה הכרזה על שינוי ממשי במדיניות הנהוגה.

הראיון הגיע לשיא המתח כאשר דאות'אט עבר לעסוק בהונו של הנשיא. המיליארדים שנוספו להונו של טראמפ במהלך כהונתו, כולל הכנסות ממיזמי המשפחה במטבעות קריפטוגרפיים, חיזקו אצל אמריקאים רבים את הרושם שהאינטרסים הפרטיים שלו קודמים לאינטרס המדינה. טראמפ הסתפק באמירה שכולם הרוויחו, והמראיין השיב שאף אחד לא הרוויח קרוב ל-שלושה מיליארדים כמוהו. לאחר מכן הדגיש כי הוא בקושי מסתכל על הונו, שהשקעותיו הן במדדים כלליים, וכי בניו מנהלים את החברה, ולא החמיץ את ההזדמנות להזכיר את עסקת אובמה עם נטפליקס. הגנה שלא סגרה את התיק, אלא הגבירה את הדחיפות בשאלה על הגבול המפריד בין הבית הלבן לעסקי המשפחה.

בתוך הממשל דיבר על «כמה שינויים» צפויים תוך הדגשת שביעות רצונו מצוותו. לא עברה שעה עד שהוכרזה עזיבתה של סוזי ויילס מראשות סגל הבית הלבן וכניסתו של סטיבן מילר במקומה, מינוי שקשה לקרוא לו צעד לעבר מתינות, שכן מילר הוא מהאדריכלים הבולטים של מדיניות ההגירה שהנשיא זה עתה הודה באכזריותה. טראמפ הגן על שר ההגנה פיט הגסאת', וראה בדרישות הדמוקרטים להדיחו כלא הוגנות, בהתבסס על כך שוושינגטון ניצחה בשתי המלחמות. וכשנשאל על האפשרות שיודח בפעם השלישית, השיב בשאלה: «מה עשיתי?».

באשר לתקופה שאחרי 2028, טראמפ השאיר את הדלת פתוחה: ייתכן שיתמוך במועמד ליורשו וייתכן שלא, שכן המפלגה מבחינתו עשירה בשמות ובראשם ואנס ורוביו, ותמיכתו אם תגיע תהיה מכרעת. בתיק החנינות התחייב להוציא מספר גדול מאוד של החלטות לפני עזיבתו, והתבדח כי הקרובים למשרד הסגלגל עשויים לקבל את חלקם. הוא לא שלל חנינה לעצמו, כשהוא מזכיר את חנינתו למואשמי אירועי השישי בינואר. עם קונגרס דמוקרטי שמתכונן לפתוח בחקירות, החנינה הופכת למגן מגן יותר מאשר לסמכות חוקתית.

לסיום, השאלות התרחקו מהפוליטיקה, אך התקרבו יותר לאדם. על העצמים המעופפים הבלתי מזוהים אמר שהוא לא מאמין בהם יותר מדי, אך טייסים צבאיים שהוא סומך עליהם סיפרו לו דברים «מוזרים מאוד». על העולם הבא אמר שהוא דתי ושהוא ייכנס לגן עדן «תיאורטית». וכשנשאל אם הוא מסוגל לסלוח ליריביו כדי להגיע לשם, השיב ללא כחל וסרק שהוא אינו יכול, כי הוא שונא חלק מאויביו וימשיך לשנוא אותם.

בתשובה זו הראיון מסכם את עצמו. טראמפ מוכן להודות בטעות כאן ובמחדל שם, ולפתוח פתח למשא ומתן בתיק אחד, אך הוא אינו מקבל פגיעה בתדמית שצייר לעצמו: מנהיג שלא מפסיד אלא אם כן הוא נעדר, והחלטות שההיסטוריה תזכה אותן לא משנה כמה ההווה יגנה אותן. בין ההודאה החלקית לעקשנות המושרשת יתעצבו השנתיים האחרונות לכהונתו, ותוכרע שאלה שמטרידה את הרפובליקנים: האם יישארו מאחורי מנהיגם, או שיתחילו לחשוב על השלב שאחריו?