האם פוליסריو גולשת לעבר מלחמה פתוחה?

הפרובינציות הדרומיות של ממלכת מרוקו, ויחד עימן כל אזור המגרב, עומדות בפני מפנה היסטורי ומבצעי מכריע בעקבות רעידת האדמה הדיפלומטית שהתרחשה במועצת הביטחון של האו"ם בסוף אוקטובר 2026, אשר הובילה — לאחר ה"ווטו" הרוסי נגד ההצעה האמריקאית והנפילה המהדהדת של ההצעה הרוסית המקבילה — לפקיעת המנדט של משקיפי "מינורסו" ואי-הארכתו. במצב משפטי ופוליטי חדש זה, אשר תורגם מיד להודעה החלטית של הדיوان המלכותי המרוקאי המכריזה על סגירת עמוד שנמשך חמישים וחמש שנים ועל סיום נוכחות המשלחת האו"מית על צוותיה, כלי רשיה, ציוד סמליה הימים הקרובים, עולה על שולחן הניתוח האסטרטגי שאלה מהותית לגבי עתיד המצב הצבאי בשטח ומאחורי הקלעים הבינלאומיים; האם חזית "פוליסריו" ומאחוריה מממנתה אלג'יריה תציית לדרישות הפוגה, או שמא היעדרם של המשקיעים הבינלאומיים יפתה את המחנה הבדלני לגולש לעבר הרפתקה צבאית ומלחמה פתוחה?

קריאה של מה שהתרחש מאחורי הקלעים בניו יורק חושפת קודם כל שהנפת נשק ה"ווטו" על ידי מוסקבה לא נבעה מאהבה לחזית "פוליסריו" או מאמונה בתזתה, אלא הגיעה בעקבות עסקת חליפין גיאופוליטית מורכבת; שמטרתה מצד אחד הייתה להגיב לוושינגטון שניסחה לבדה את הטקסט והתעלמה מהתיקונים הרוסיים, ומצד שני להציע מחיר פוליטי לאלג'יריה כדי להבטיח שלא תפריע להשפעה הצבאית הרוסית המיוצגת על ידי "הלגיון האפריקאי" במדינות הסאהל כמו ניז'ר ומאלי, וכדי לשמור על עסקאות חימוש ענק איתה.

למרות הנסיונות של הדיפלומטיה הרוסית לתפוס את המקל משני קצותיו באמצעות הצדקת התנגדותה ב"נהלים או"מיים" מבלי לערער על ריבונות מרוקו, ההכרעה המלכותית המרוקאית חסמה את הדרך בפני כל תמרון אפור, והפכה את הווטו הרוסי למכת מחץ ששמה קץ ל"סחיטת אוקטובר" השנתית לנצח; שכן לאורך חמישים וחמש שנים, הסיבה המשפטית היחידה שאילצה את מועצת הביטחון לקיים דיונים שנתיים על הססהרה בכל סתיו הייתה תפוגת תוקף המנדט של "מינורסו" והצורך להאריכו, ואילו כיום נפילה זו של "מונה הזמן" שנוצל לסחיטת מרוקו, והתיק יצא מעשית מסדר היום התקופתי של המועצה, כך שהחלטה האו"מית 2797 — התומכת ביוזמת האוטונומיה תחת ריבונות מרוקאית — נשארת הטקסט המשפטי האחרון והתקף ללא הגבלת זמן ללא צורך בחידושו.

ההפסדים האסטרטגיים הסמויים של המחנה הבדלני לא נעצרו בכך, אלא התרחשו לכלול את הקבורה הסופית של קלף "פיקוח זכויות האדם" שאלג'יריה ו"פוליסריו" נהגו להעלות בכל הארכה שנתית כדי לדרוש את הרחבת סמכויות המשלחת; שכן עם סיום נוכחות "מינורסו" עצמה, לא נותרה עוד שום מנגנון או"מי בשטח שהיריבים יכולים לדרוש את הרחבת משימותיו. במקביל לכך, משימתו של השליח האישי של מזכיר הכללי של האו"ם, סטאפאן די מיסטורה, נכנסה למצב של שיתוק קליני; מבחינה לוגיסטית ופוליטית, השליח האו"מי הסתמך בתנועותיו, סיוריו ודוחותיו על התשתית של המשלחת, מטוסיה ודוחותיה בשטח, ואילו עם עזיבתה הוא פושט מכל כלי הביצוע בפרובינציות הדרומיות, ומשימתו הפכה לתפקיד פרוטוקולרי בניו יורק ובז'נבה שאין לו שום סמכות לנוע בשטח אלא באישור ריבוני מרוקאי בלבד ובמסגרת תקרת האוטונומיה בלבד. מעבר לכך, למרות שהווטו הרוסי הפיל את ההצעה האמריקאית פורמלית, אישורן של אחת-עשרה מדינות בתוך המועצה, ובראשן המעצמות המערביות התורמות (ארצות הברית, צרפת ובריטניה), לסעיפים הממחישים מפקד אוכלוסין במחנות טינדوف ופיקוח על הסיוע הומניטרי, העניק למדינות אלו כיסוי פוליטי קולקטיבי ליישום דרישה זו מחוץ למטריית מועצת הביטחון, באמצעות קשירת המימון הבילטרלי שלהם לתכנית המזון העולמית ולנציבות פליטים בתנאי מפקד ופיקוח קפדני ללא צורך בהסכמה רוסית.

כאשר משליכים תמורות משפטיות ופוליטיות אלו על ההשערה הצבאית בשטח, בולט נתון היסטורי ומבצעי קבוע, והוא שחזית "פוליסריو" כבר הכריזה חד-צדדית על התנערותה מהסכם הפסקת האש שנחתם בשנת 1991, בעקבות התערבות השלווה והנחרצת של הכוחות המזוינים המלכותיים לאבטחת מעבר אל-גרגראת הגבולי בנובמבר 2020. מאז אותו תאריך, הנהגת הבדלנים ניסתה לשווק אשליה של "מלחמה מתחדשת" דרך הוצאת הודעות צבאיות יומיות שאינן מוצאות הד בשטח; שכן כל נסיונותיה לפרובוקציה או להסתננות נתקלו במערכת הגנה מרוקאית הדוקה המודרכת על ידי חומת החול הביטחונית המצוידת בטכנולוגיות הניטור האלקטרוני והסיור החללי המתקדמות ביותר, כמו כן עליונות אווירית מוחצת של כלי טיס בלתי מאוישים (מל"טים) וארטילריה מדויקת, מה שהפך כל תנועה עוינת לפעולה התאבדותית מנוטרת ומגולה טרם תחילתה.

בניגוד למה שעשויים יריבי אחדות הממלכה לדמיין, יציאת משלחת "מינורסו" מהמשוואה המבצעית אינה מעניקה לחזית הבדלנית מרחב תמרון צבאי, אלא מפשיטה אותה ממעטפת הנהלים האחרונה שבה התגוננה, ומובילה ל"התאדות משפטית" של מושג האזור החיץ מזרחית לחומת החול; האזורים הכוללים את טיפאריטי, ביר לחלו ואגווייניט לא הושארו פתוחים על ידי מרוקו בשנת 1991 אלא כדי לאפשר לצוותי "מינורסו" לבצע סיורי פיקוח או"מיים, ועם קיפול עמוד המשלחת ועזיבתה מאבד מושג "האזור החיץ הנתון לפיקוח בינלאומי" את הצדקת קיומו המשפטי והמעשי. תפורך שורשי זה, המקושר להשתחררות הצבא המרוקאי מפרוטוקולת הדיווח והתיאום האו"מיות המורכבות שהגבילו לעיתים את מהירות התגובה, מעניק לכוחות המזוינים המלכותיים — המבוססים על הודעת הדיوان המלכותי המאשרת את ההיצמדות להסכם הפסקת האש בתנאי כיבוד מוחלט של שלמות אדמות הממלכה, אחדותה ובטחונה הלאומי — את מלוא הלגיטימציה הריבונית והגמישות המבצעית לשנות את כללי ההתקשרות, להגיב מיד ובמלוא עוצמה על כל איום, ולשרטט מחדש את המפה המבצעית בין אם בסגירת המעברים לחלוטין ובין אם בסיפוח חלקים אסטרטגיים וביסוס חגורות ביטחוניות מתקדמות ישירות על קו הגבול הבינלאומי.

במקביל לעליונות המבצעית המרוקאית המוחצת הזו, המוסד השולט באלג'יריה, כמממנת ומכוונת בפועל של חזית "פוליסריו", מבין כי הדחפה לעבר מלחמה אזורית כוללת או עימות צבאי קונבנציונלי הוא הימור מפסיד הכולל עלות גיאופוליטית וכלכלית הרסנית שאינו מסוגל לשאת. הבידוד הדיפלומטי החונק שהתבטא בחוסר יכולתו של הציר הרוסי-אלג'ירי לגייס יותר משלושה קולות להצעתו במועצת הביטחון, מול התייצבותן של אחת-עשרה מדינות, שלוש מעצמות-על בעלות חברות קבועה ויותר משני שלישים מחברי ארגון האו"ם מאחורי הריבונות המרוקאית ויוזמת האוטונומיה, אומר שכל תוקפנות צבאית גלויה תשים את אלג'יריה ומיליציותיה בעימות ישיר עם הרצון הבינלאומי ועם בעלות בריתה האסטרטגיות של מרוקו, ותוציא את הסכסוך ממעגל ההתכתשויות באמצעות שליחים למבוי סתום בינלאומי המאבטח את יציבות המשטר האלג'ירי עצמו.

בהתבסס על נתונים משולבים אלו, התרחיש הסביר ביותר בשלב שלאחר "מינורסו" שולל את גלישת האזור למלחמה כוללת, לאור היעדר השוויון הצבאי והיעדר העומק האסטרטגי של "פוליסריו", לצד חששה של אלג'יריה מהשלכות ההתנגשות הישירה. עם זאת, חוסר אונים זה מלנהל את המלחמה הגדולה אינו שולל את סבירות פנייתן של המיליציות הבדלניות ליצירת התכתשויות מיואשות ומוגבלות בסביבת הגבולות, בניסיון תעמולתי לספוג את התסכול והזעם בתוך מחנות טינדوف לאחר התקרבות גרזן המפקד הבינלאומי, ולכסות על התבוסה הדיפלומטית הכפולה שנגרמה על ידי הווטו הרוסי; פרובוקציות שלא ישנו דבר במשוואה המבצעית, אלא יתקבלו על ידי הכוחות המזוינים המלכותיים בערנות מרבית ובהכרעה קפדנית, כדי להנציח מציאות חדשה ששמה הריבונות המרוקאית המוחלטת בשטח ובדיפלומטיה, ואשליות הפילוג השוקעות לנצח.