ההתבוננות והעיון ביקום כדרך לחיזוק האמונה

המקורות הדתיים מהקוראן, מהסונה ומהקונצנזוס של חכמי האומה תמימי דעים כי השכל האנושי אינו רק כלי לניהול ענייני העולם הזה, אלא הוא בסיס האחריות הדתית ומפתח להשגת האמיתות הגדולות, ובראשן האמונה האיתנה באל יתברך. האסלאם הפך את הפעלת המחשבה והעיון באותות האל הקוסמיים והקוראניים לפולחן לבבי נעלה המעלה את בעלו מדרגת החיקוי העיוור לשיא הוודאות. פסוקי הזיכרון החכם משתפים פעולה בקריאה לפענح את צפונות הקיום, ומבהירים כי יקום רחב ידיים זה, על דיוקו ושכלולו, הוא ספר האל הגלוי המאמת את ספרו הכתוב. אולי הביטוי המובהק ביותר לאמת אמונית זו מתגלס בסוף סורת אאל עמראן באמרו יתברך: ﴿إِنَّ فِي خَلْقِ السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ وَاخْتِلَافِ اللَّيْلِ وَالنَّهَارِ لَآيَاتٍ لِأُولِي الْأَلْبَابِ * الَّذِينَ يَذْكُرُونَ اللَّهَ قِيَامًا وَقُعُودًا وَعَلَى جُنُوبِهِمْ وَيَتَفَكَّرُونَ فِي خَلْقِ السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ رَبَّنَا مَا خَلَقْتَ هَذَا بَاطِلًا سُبْحَانَكَ فَقِنَا عَذَابَ النَّارِ﴾ (הן בבריאת השמים והארץ וחילופי הלילה והיום יש אותות לבעלי השכל * הזוכרים את אอล בעומדם וביושבם ועל צדדיהם ומתבוננים בבריאת השמים והארץ: ריבוננו, לא בראת זאת לשווא, משגב לך, השמרנו מעס יסורי האש). במראה קוראני נשגב זה, הבורא יתברך ויתעלה קושר בין טהרת השכל שכינה "לב" לבין התמדת הזיכרון ועומק ההתבוננות, כדי שהמתבונן בחילופי החושך והאור וביצירת השמים והארץ יגיע למסקנה חד-משמעית השוללת את האבסורדיות והמקריות מקיום זה, ומובילה אותו ישירות לרוממות הבורא ולפנייה אליו מתוך יראה ותקווה. זאת אישר הנביא סלאם עליו בהדרכותיו המילוליות והמעשיות כאשר ירדו עליו פסוקים מבורכים אלו. מסופר בסחיח מפי אם המאמינים עائشה רضي الله عنها כי הנביא סלאם עליו קם להתפלל בלילה מסוים ובכה עד שזקנו נרטב והארץ נרטבה. כאשר שאל אותו בלאל رضي الله عنه על סיבת בכירו בעוד האל סלח לו על חטאיו הקודמים והבאים, אמר עליו השלום והברכה: «אבוי למי שקרא אותם ולא התבונן בהם». באזהרה נבואית נחרצת זו ישנה עדות חד-משמעית לכך שהתכלית מקריאת הפصוקים והתבוננות ביצורים אינה רק מעבר חולף של הלשון או המבט, אלא צלילה בעין השכל כדי לחלץ את עדות הייחוד והגדולה. אבוי ואבדון למי שנמנע ממנו טעם העיון השכלתני וזה לא הניב בלבו יראה או אמונה. אכן, הקוראן הקדוש מפנה את מצפן האדם להתבונן בדברים הקרובים אליו ביותר, כפי שאמרו יתברך: ﴿وَفِي الْأَرْضِ آيَاتٌ لِلْمُوقِنِينَ * وَفِي أَنْفُسِكُمْ أَفَلَا تُبْصِرُونَ﴾ (ובארץ אותות למאמינים * ובנפשותיכם, הכי לא תראו), ומעורר את נחישותו להרהר ביצירתו הנפלאה של האל סביבו כדבריו יתברך: ﴿أَفَلَا يَنْظُرُونَ إِلَى الْإِبِلِ كَيْفَ خُلِقَتْ * وَإِلَى السَّمَاءِ كَيْفَ رُفِعَتْ﴾ (הכי לא יסתכלו אל הגמלים כיצד נבראו * ואל השמים כיצד הוגבהו), לצד קריאתו המפורשת לעיין בפסוקיו המוקראים באמרו יתעלה: ﴿أَفَلَا يَتَدَبَّرُونَ الْقُرْآنَ أَمْ عَلَى قُلُوبٍ أَقْفَالُهَا﴾ (הכי לא יעיינו בקוראן או שמא על לבבות מנעוליהם), דבר המעיד בבירור כי הזנחת העיון וההתבוננות שקולה לסגירת פתחי ההכرا וכבילת הלבבות בפני אור ההדרכה. חכמי האומה ואימאמי הסלף הצדיקים תמימי דעים כולם לגבי חובת העיון וההיסק להכרת הבורא יתברך, ומנו את ההתבוננות בין פעולות הלב הכבירות והפולחנים הנעלים ביותר; שכן היא היסוד שממנו נובעות כל יתר דרכי הציות. האל לא נערץ כראוי כמו באמצעות ההתבוננות באותותיו המולידה אהבה, יראה והערצה. משום כך היה הנביא סלאם עליו מאריך בשתיקה ומתמיד בהרהור, כשהוא מנחה את חבריו ואת אומתו להתבונן בחסדי האל וביצוריו מבלי לעסוק במהותו יתברך בשל קוצר ידם של השכלים להקיף אותו, כאמרו יתברך: ﴿لَا تُدْرِكُهُ الْأَبْصَارُ وَهُوَ يُدْرِكُ الْأَبْصَارَ﴾ (המבטים אינם משיגים אותו והוא משיג את המבטים). הבניין ההלכתי של חובה שכלתנית זו אינו נעצר בגבולות הכלליות, אלא מפרשי הלשון והפרשנות מפרטים את הקשר המשלים בין שתי כנפי הידע; בעוד ש"ההתבוננות" (التفكر) מופנית להפעלת עין השכל ביצורים ובמרחבים כדי לחשוף את ראשיתם ואת חכמת בריאתם, הרי ש"העיון העמוק" (التدبر) מופנה לבחינת סוף הדבר ותוצאותיו ולהבנת תכליות הפסוקים הקוראניים ותוצאותיהם. שניהם יחד מתווים את הדרך שבה הלך אבי הנביאים אברהם עליו השלום בויכוחו עם בני עמו והתעמלותו במעלות הוודאות, כאשר חקר את תופעות היקום ככוכבים, ירח ושמש כדי להוכיח בהוכחה שכלתנית חד-משמעית כי המשתנה והחולף אינו ראוי לאלוהות, תוך שהוא מכריז על התנערותו מהשיתוף באל ופנייתו הטהורה למי שברא את השמים ואارץ. זהו בדיוק המסלול שהביא את الصحابة والتابعين (הלווים והתובעים אחריהם) למקם פולחן זה בשיא הפעולות, עד כי דווח עליהם קונצנזוס מעשי בהעדפתו על פני פולחני הגוף הנידבים גרידא הנעדרים נוכחות הלב, כפי שמתבטא באמרותיהם של אבו אל-דרדא, אל-חסן אל-בصري וסופيان בן עיينه רחמיהם האל, לפיהן שעה אחת של התבוננות בחסדי האל ובאחרית הימים טובה מתפילות לילה שלם בעוד הלב מוסח ושאנן, ובתיאורם את המחשבה כמראה הזاهة המראה למאמין את מעשיו טובים ורעים כאחד, וכמפתח המוליד חכמה ומחיה לבבות מתים; שכן כאשר השכל מופעל بعיון בהורדה ובкосмической התבוננות הוא משתחרר משבי ההיסח הדעת ומשיג את החוקים האלוהיים בנפשות ובמרחבים. וכך, העיון באותות ההתגלות נפגש עם ההתבוננות באותות היקום כדי ליצור שתי כנפיים שבאמצעותן עף המאמין במרחבי הידע האמיתי, ועובר מראיית ההשפעה לעדות על המשפיע, ומבחינת היצירה להאדרת היוצר, עד שהידע השכלתי הופך אצלו לכניעה גופנית, ליושר התנהגותי ולבניין הארץ על בסיס הדרכה ותבונה, כדי שהאמונה תשתקע בעומק הלב כוודאות ששום ספקות אינם מזעזעים אותה, וכאור המדריך את בעלו אל דרך האל האדיר והמהולל, ובכך מתגשמת שלמות העבודות לאל ריבון העולמים.