מציאות שבע הרקיعات ושבע האדמות במאזני השריعة

סוגיית בריאת שבע הרקיعات ושבע האדמות נמנית עם השאלות הקוסמיות הגדולות שתפסו מקום מרכזי במורשת האינטלקטואלית האסלאמית. טקסטים של הקוראן הקדוש, הסונה הנביאותית המפורשת והאותנטית, וכן פירושיהם של אמאמים בפרשנות ובחדית' חברו יחד כדי לבסס אמת זו, בקבעם כי אין מדובר בתפיסה מיתולוגית גרידא או בטענה חסרת בסיס, כי אם במציאות קוסמית המאוּששת על ידי טקסטים חד-משמעיים וראיות חד-מעטות.

באשר לשבעה רקיעים, הקוראן מתייחס אליהם בצורה רשמית שאינה סובלת שום פרשנות לשונית שאינה המספר הממנו. השופע כל יכול מכריז בספרו הבלתי משתנה: "הוא אשר ברא לכם את כל אשר בארץ, ואז פנה אל השמים ויצר אותם שבעה רקיעים. והוא יודע כל" [סורת אל-בקרה: 29]. קביעה זו חזרה ונשנתה מספר פעמים, כמו באמרתו בסורת אל-מולך: "[הוא] אשר ברא שבעה רקיעים זה מעל זה, ולא תראה בחפץ הרחמן שום פגם. השב מבטך: היש אתה רואה סדק כלשהו?" [סורת אל-מולך: 3], וכן בסורות נוח, פוסילת ואל-מו'מינון, המתארות אותם כשכבות עקביות ונטולות פגמים, ומדגישות כי תצורה שבעתית זו מהווה תקרה מוגנת וסדר מושלם שבו מתבצע הצו האלוהי.

באשר לארץ, הרמז הקוראני מתייחס אליה בדיוק רב בסופה של סורת א-טלאק: "אללה הוא אשר ברא שבעה רקיעים, ומן הארץ כמותם. הצו יורד ביניהם" [סורת א-טלאק: 12]. גדולי הפרשנות והלשון הסכימו פה אחד כי הדמיון המוזכר בפסוק מתייחס בהכרח למספר. אכן, אין להעלות על הדעת דמיון מבחינת הגודל, העוצמה או המאפיינים לנוכח הניגוד הבולט בין אופיו הנישא של השמים לבין אופייה השפל של הארץ. המשמעות המפורשת מעידה דווקא שמספר האדמות הוא שבעה, בדיוק כפי שהרקיעים הם במספר שבעה. זהו הדבר שנמסר פה אחד על ידי גדולי הפרשנים הראשונים כמו אבן ג'ריר אט-טברי, אל-קורטובי ואבן כאת'יר, אשר ראו בהקשר זה הוכחה מבריקה לריבוי הש שכבות הארכיות או עולמותיהן במספר שבעה.

הסונה הנביאותית האצילה באה לפזר כל עמידות ולשלול כל השערה מטאפורית בנוגע למספר האדמות, באמצעות חדית'ים שהגיעו לדרגה הגבוהה ביותר של אותנטיות וודאות בסחיחים של אל-بخاري (אל-בוחארי) ומסלّם. בין העדויות הבולטות ביותר נמצאת זו המדווחת בשני הסחיחים מפי סעיד אבן זאיד (שאללה יהא מרוצה ממנו), לפיה הנביא (שברكات אללה עליו ושלום) אמר: "מי שגוזל שלא בצדק רצועת אדמה, היא תסובב עליו מן שבע האדמות ביום הקומה". בגרסה אחרת המדווחת על ידי עאישה (שאללה יהא מרוצה ממנה) גם כן בשני הסחיחים: "מי שמשתלט שלא בצדק על מידת זרת של אדמה, היא תסובב עליו מן שבע האדמות". כיתור והטמנה אלו אינם מתבררים כנכונים לא מבחינה לשונית ולא מבחינה ממשית אלא אם האדמות הן במספר שבע, בעלות קיום מוחשי שבו מתרחשת בליעה ושהאי-צדק עליהן מוקף. ראיות אלו מתחזקות על ידי מה שאומת בסונאן ובתפילות שהוריש הנביא (שברכת אללה עליו ושלום), דוגמת החדית' של עבדאללה אבן עומר (שאללה יהא מרוצה מהם) לפיו הנביא, כאשר היה מגיע לעיר שרצה לבקר בה, היה אומר: "הללה, אדון שבעת הרקיעים וכל אשר הם מכסים, אדון שבע האדמות וכל אשר הן נושאות, אדון השדים וכל אשר הם מתעים, אדון הרוחות וכל אשר הן מפזרות...", דבר המוכיח את ההתאמה המושלמת בקיום ובמספר בין מה שהשמים מכסים לבין מה שהארץ נושאת.

במישור הקונצנזוס והתפיסה הדוגמטית, לא הייתה מחלוקת משמעותית בין חלקי האוمة (האמה) באשר ליסוד האותנטיות של המספר שבעה עבור הרקיעים כמו גם עבור הארץ. אדרבה, קונצנזוס אנשי הסונה והקונצנזוס (אהל א-סונה וול-ג'מאעה) התבסס על אישור טקסטים אלו וקריאתם לפי משמעותם הפשוטה והחד-משמעית, ללא עיוות או סילוף. הם ראו באמונה בקיומם של שבעה רקיעים ושבע אדמות חלק בלתי נפרד מהדבקות במה שהורישה ההתגלות הבלתי טועה. מאמצם והויכוח של החכמים הופנו לאחר מכן להסבר המודאליות והמבנה של ריבוי זה. כך, בעוד שרוב גדול של מפרשים, פוסקים ומסורתנים העריכו כי שבע האדמות הן שכבות המונחות זו על גבי זו, המופרדות על ידי חוקה ייחודית בדיוק כפי שקורה בשכבות השמימיות, קבוצה אחרת שקלה את האפשרות שמדובר בשבעה אזורים, יבשות או גופים ועולמות סמוכים במרחב הקוסמי, המאוחדים על ידי אותו הרכב ושותפים לטבע ארצי דומה. מחלוקת זו, המוגבלת למודאליות, אינה פוגעת כלל ביסוד האותנטיות והמספר. היא מאשרת להיפך כי העניין נטוע ומוסכם בתודעה הדוגמטית האסלאמית, וששלילתו או הטענה כי הוא חסר בסיס סותרת את הטקסטים המפורשים והמוותواتיר (הנמסרים בדרכים מרובות), וכן את קונצנזוס הקודמים והבאים של האוمة. כך, מציאות שבעת הרקיעים ושבע האדמות נותרת עמוד תווך קוסמי וזיכרוני מעוגן, המסתמך על הראיות המוצקות ביותר של ההתגלות המועברת.