השאיפה העליונה של גוסס אל מול עולם הנסתר

רגע הנגיחה באל-מוות מייצג את הגבול שבין בית המעשה לבית הגמול, השעה המכרעת שבה הווילון מוסר מעל התבונה האנושית, מפוגג את האשליות הארציות וחושף את האמיתות המופשטות מן ההבל והראוותנות ששבו כל כך הרבה זמן את רוחם של השאננים. במסגרת האזהרה האלוהית מפני הפיתוי לשקוע בצבירת נכסים ולהסב את הפנים, מתוך אהבה לממון ולילדים, מן התכלית האצילה של הקיום האנושי, הקוראן מציב אותנו, בפסוקים האחרונים של סורת אל-מנאפוקון, מול סצנה מטלטלת המסכמת את חרטתה של הנפש האנושית כאשר המוות מפתיע אותה פתאום בעודה מגלה רשלנות כלפי אללה. היצור משמיע אז את זעקתו האחרונה, מייחל להפוגה זמנית קצרה כדי לתקן את מחדליו, כפי שמבטא דבר האמת, יתברך: ﴿רבון! אילו הותרת לי זמן קצר, כי אז הייתי נותן צדקה והייתי מן הצדיקים﴾.

התבוננות בסדר הרטורי והלשוני של פסוק מבורך זה חושפת סודות סגנוניים מדויקים המשקפים את מצבו הפסיכולוגי והרגשי של הגוסס ברגע קריטי זה. תחינה זו נפתחת במילה "רבון" (רבי), לאחר מחיקת מילת הקריאה והכינוי של גוף ראשון, המוחלף בחיריק המורה על כך. קיצור פונטי זה מעיד עמוקות על קוצר הזמן, קוצר הנשיאה ועוצמת התפילה, כאילו הגוסס מתחנן כניצול ספינה שאין לו מותרות להאריך את דבריו, וחס בצילם של תוארי האדנות על כל המשמעויות של דאגה, עדינות וגאולה הגלומות בהם. לאחר מכן מופיעה מילת ההפצרה "לו רק" (לוולא), המביעה בהקשר זה צער, חרטה והתעקשות דוחקת להשיג דבר שספרו כבר נסגר וזמנו עבר, בלוויית בקשה לדחייה ל"טווח קצר". הוא אינו חומד חיי נצח ואינו מבקש חיים ארוכים המשתרעים על פני עשורים, אלא מסתפק בהפוגה הקצרה ביותר לאחר שהבין את ערכו האמיתי של הזמן, ביודעו ששעה אחת בלבד בבית החובה היא יסוד שלא יסולא בפז. הפלא הדקדוקי מגיע לשיאו בנוסחה "הייתי נותן צדקה והייתי" — הפועל הראשון בא במצב סוביונקטיבי לאחר פ"א הסיבתיות כתשובה למשאלה, בעוד הפועל השני נמצא במצב יוסיווי בשל התאמה למיקום והערכה של תנאי סמוי המושרש בתודעתו של הדובר, כאילו אמר: אילו היית דוחה אותי, הייתי נותן צדקה והייתי מן הצדיקים. מעבר זה מצביע על עוצמת הוודאות והנחישות הממלאות את לב הגוסס לגבי כוונתו האיתנה לקיים את הבטחתו אם בקשתו תיענה.

עדותיו של הספר הקדוש מתכנסות דרך קטעים מרובים כדי לאשר משמעות זו ולהעמיק את היקפה. משאלה זו אינה אירוע מקרי, אלא חוק קבוע החוזר אצל כל מי שהזניח את ההכנה למפגש עם אללה. הקוראן קושר, ביותר מפסוק אחד, את התבוננות באימהות הסוף לרצון לחזור לכאן כדי לבצע מעשים טובים ולהוציא למען דרכי הטוב. קורלציה זו באה לידי ביטוי בתיאור הקוראני של מצב הרשלנים כאשר הם מבקשים להחזירם כדי לבצע מעשים אחרים מאלה שעשו, וכן בסצנה שבה הרשעים מבקשים להעניק להם הפוגה קצרה כדי להיענות לקריאת אללה וללכת אחרי השליחים. לכך נוספים הפסוקים המקשרים את השלילה המוחלטת לאהבתו המופרזת של האדם לממון ולמחדלו מלעודד האכלת נזקק, עד הרגע שבו הנפש עולה לגרון, והוא מצטער על כך שלא נתן צדקה ולא התפלל. הדבר מוכיח שקבצנות הנפש כלפי הממון היא המכשול האיום שאם העובד מצליח להתגבר עליו, קל לו לבצע את שאר מעשיו של פולחן.

הסונה הנבואה הטהורה באה לאחר מכן להאיר את מניעיו של קטע קוראני זה כדי להעניק לו את מסגרתו המעשית והחינוכית בחיי המוסלמים. הנביא ﷺ הטיף לקהילתו, בחדית'ים אותנטיים ונסיבתיים, לגבי הפער העצום במאזן הגמול שבין צדקת הבחירה לבין צדקת האילוץ. הוא ציין כי הצדקה האצילה ביותר אצל אללה היא זו שהאדם מעניק בעודו בבריאות איתנה ובחיוניות, קמצן בנכסיו, חושש מעוני ומקווה לעושר כמו גם לחיים ארוכים. הוא הזהיר מפני דחיינות והמתנה עד שהנפש מגיעה לגרון, רגע שבו החולה מתחיל לחלק צוואות באומרו: "לפלוני כך, לפלוני כך", בעוד שבשעה ההיא הממון כבר עזב את רשותו ועבר ליורשיו. ההדרכה הנבואית חשפה גם את הסוד הנסתר שמאחורי היזכרות מדויקת בצדקה ברגע עזיבת העולם הזה, תוך יידוע כי הצדקה היא הוכחה מבריקה לכנות האמונה, שכן היא סותרת את נטייתה הטבעית של האדם המועדת לבעלות, מכבה את חטאו של העובד כפי שהמים מכבים את האש, מגינה על מחברה מפני חום הקברים, ומהווה צל מגן למאمين ביום התחייה כאשר השמש תתקרב אל הראשים. כך, כאשר הגוסס מתבונן במלאכי המוות ורואה את הצפוי לו בעולם הביניים (אל-ברזך), הוא מבין ששום דבר אינו מהיר יותר כדי להצילו ולהרגיע את אימתו מאשר צדקה כנה שעשה בחייו.

מונחים על ידי טקסט קוראני חד-משמעי זה ועל ידי המשך דברו: ﴿ואל לעולם אינו דוחה נפש כאשר קצה הגיע﴾, וכן על ידי מכלול המסורות הנבואיות האותנטיות, חכמי האומה, הן בדוגמה והן במשפט, קבעו בקונצנזוס מכלול כללים איתנים ובלתי מעורערים. האולמא מסכימים אפוא כי המועדים שנקבעו ליצורים מוקצבים ונקבעים במדעו הקודם לנצח של אללה, וכי כאשר מגיעה השעה המרשמת לסוף החיים הארציים, בלתי אפשרי לדחותה או להקדימה ולו ברגע אחד, מה שחותך באבחה חדה את תקוות השווא והשאיפות המוגזמות. כמו כן, הקונצנזוס הדוגמתי התבסס על כך שדלת התשובה הראשונית וקבלת היצירות החדשות נסגרת לחלוטין כאשר הנפש מגיעה לגרון ועולם הנסתר נצפה, שכן החובה הדתית נסמכת על אמונה בנסתר ובבחירה החופשית. משעולם הנסתר הופך למציאות מובנת מאליה ומחייבת, משמעות הניסיון מתפוגגת והחרטה אינה מועילה עוד. במישור המחוקק, המשפטנים הסיקו פה אחד את כלל הגבלת ההוראות הפיננסיות של אדם הלוקה במחלה סופנית וממארת. אישיותו הפיננסית מאאבדת אז את יכולתה המלאה לנדיבות מוחלטת כדי להגן על זכויות הנושים והיורשים. תרומותיו וצוואותיו ניתנות אז לביצוע רק בגבולות שליש העיזבון לכל היותר. זוהי חקיקה משפטית ראויה להערצה המאמתת את האמת הקוראנית: הרשלן מוצא עצמו נטול, בשעת גסיסה, מן החירות המלאה והמוחלטת לנהל את הונו שבילה את חייו בצבירתו. חרטתו גדולה פי כמה וכמה על כך שהחמיץ את ההזדמנות לעשות צדקה בימי בריאותו, בעוד ידיו היו חופשיות וכוחו היה נתון להונו.

אימאמים של הפרשנות, הדמויות הבולטות של האבות החסידים ואנשי התבונה עצרו ארוכות בשאלה הדקה שהפסוק מעלה: מדוע הגוסס ציין במפורש את הצדקה במשאלתו האחרונה באומרו "הייתי נותן צדקה" (פא-אסאדקה), מבלי לומר: "הייתי מתפלל", "הייתי צם" או "הייתי נלחם למען אללה"? נקודות המבט של החכמים התכנסו כדי לענות על שאלה זו באופן משלים ומעשיר. מלומד האומה, עבדאללה בן עבאס (יהיה רצון עליהם) וקבוצת ממשיכים כגון קטאדה ואל-דאהאק, סברו שהפסוק התגלה בנוגע למי שנכשל במילוי הזכאתי המחייבת ובזכויות הפיננסיות המגיעות, המבקש אורכת זמן כדי לשלם את הזכאה של ממונו באומרו "הייתי נותן צדקה", ולקיים את העלייה לרגל המחייבת כמו כן חובות גופניות אחרות באומרו "והייתי מן הצדיקים", כדי לאחד במשאלתו את תיקון מה שהפר כלפי הברויות באמצעות תרומה חומרית, ואת מה שהזניח כלפי הבורא באמצעות ציות ופולחן.

קבוצת חוקרים ואימאמים פרשנים נוספת, כגון האימאם פח'ר אל-דין אל-ראזי, אבן אל-ג'וזי ואבן אל-קאיים, הסיקו דקויות רוחניות וחברתיות בעלות השפעה עמוקה כדי להסביר פירוט זה. הם הדגישו כי מתגלה למת, בעת עקירת נפשו, הגמול העצום של הצדקה והתרבות שכרו אצל אללה. הוא מתבונן אז בוודאות במעמדם של עושי הטוב ובכבוד כמו כן בביטחון שהוכנו עבורם, עד שהוא ממזער כל מה שברשותו ומייחל שהוצא כולו. החכמים הפנו את תשומת הלב גם להבדל הבסיסי שבין מעשי פולחן גופניים טהורים, כגון תפילה וצום, לבין פולחן פיננסי המיוצג על ידי הצדקה. אכן, הפולחנים הגופניים תועלתם מוגבלת למבצעם במהותם, בעוד שהצדקה היא פולחן שתועלתו מתפשטת לברויות: היא מנחמת את העני, מאכילה את הרעב, מתקנת את הלב השבור ותומכת באינטרסים של הקהילה. ואולם, מה שתועלתו מורחבת אהוב יותר על אללה, משאיר חותם בר-קיימא יותר ושוקל יותר במאזן. לכך נוספת הממד הפסיכולוגי הנתפס על ידי הגוסס כאשר הוא רואה את הונו ניצב לנגד עיניו, בלתי מסוגל לקחתו עמו. הוא רוכש את הוודאות, ברגע זה, שעושר זה שהסיט אותו מרבו, שעבורו יצר אויבים ושבגללו נשלל משלוות הנפש, הולך להישאר מאחוריו כשלל פשוט ליורשיו, שיהנו מהנאתו ללא מאמץ, בעוד הוא יישאר לבדו בקברו, כערבון על חשבונותיו ואחריותו. הוא מייחל להתרגש בחזרה לכאן כדי להניח את הונו לפניו לעולם הבא, במקום להשאירו מאחוריו בעולם השפל הזה.

הרהור מודע בפסוק מבורך זה ותכליותיו המחוקקות מציב כל יצור חי אל מול אמת מזהרת שאינה סובלת דו-משמעות: כל הנושם את אוויר החיים כיום וקורא מילים אלה בעיניו שלו חי אכן בלב אותו "הפוגה קצרה" שהמתים בקבריהם מתחננים ומתחרטים על שהחמיצו. משך הזמן שהגוסס התחנן להשיג מבלי שיינתן לו הוא קניינו הבלעדי של החי ברגע נוכחי זה. הבריאות עדיין כאן, היד עדיין פתוחה, דלת הקבלה עדיין פעורה, והדירהם שאדם מוציא היום מרצונו החופשי, מקווה לפני אללה, מהווה את האספקה בת-הקיימא וההון האמיתי המקדים אותו לבית הנצח, בטרם יקופלו הדפים, יתייבשו הקולמוסים ומישהו יעמוד בין האדם לבין משאלותיו.