הסיפור של עזאזל

סיפורו של איבליס אינו רק קורותיה של בריאה שהרצתה נגד הצו של אלוהים, ואף לא סתם נרטיב על איבה עתיקה בין השטן לבין האדם; זהו סיפור עמוק שבו שזורות שאלות על קיום, רצון, גאווה, חירות, אחריות וגורל. מרגע שאיבליס סירב להשתחוות בפני אדם - עליו השלום -, הוא הכריז על איבה כלפי האנושות, ובכך סימן את תחילתם של פרקי הפיתוי, הלחישה והייפוי. פרקים אלו חוזרים ונשנים מדי יום בחייהם של בני האדם, בין אם בצורה של גאווה חבויה, תשוקה פרועה, עוול מכוון או ייאוש ממידת הרחמים של אלוהים.

עם זאת, חקירת סיפורו של איבליס, מראשיתו ועד סופו, דורשת הבחנה בין מה שמוזכר בקוראן המפואר, מה שמהומת מהנביא מוחמד - יהיו ברכות והשלום של אלוהים עליו -, מה שמדווח בספרי הפרשנות ובכרוניקות של עמים קדומים, ומה שמופיע בטקסטים יהודיים, נוצריים ובכתבי יד עתיקים. למקורות אלו אין אותה סמכות, ואין זה נכון להפוך סיפורים פופולריים או מעשיות המיוחסות לשדים ולרוחות לאמיתות דתיות רק משום שהם עתיקים או משום שהם מופיעים בכתב יד ארכיאולוגי.

האמת הראשונה שצריך לזכור היא שהקוראן הקדוש אינו מציין את תאריך לידתו של איבליס, וגם לא את שמות אביו ואמו, את גילו המדויק, את המקום בו גדל, או את פרטי חייו לפני בריאתו של אדם. לפיכך, כל מי שמדווח על פרטים אלו כאמיתות מוחלטות חורג מהמסגרת שקבעו הטקסטים האסלאמיים. עם זאת, הקוראן והסונה חושפים את מקור בריאתו, את מציאות אי-ציותו, את המניעים למרד שלו, את השיטות שבהן הוא משתמש כדי להטות את האדם מדרך הישר ואת גורלו בעולם הבא, בדיוק כפי שהטקסטים הקדומים מספקים לנו חומרים חשובים להבנת האבולוציה של דמות השטן במסורת הדתית לאורך המאות.

הקוראן הקדוש קובע כי איבליס שייך לשדים, וכי השדים נבראו מאש. הנעלה ביותר אומר: ﴿ובראנו לפני כן את השד מאש לוהטﺔ﴾ [קוראן, אל-חִגְ'ר: 27]. והנעלה ביותר מדווח את דבריו של איבליס: ﴿בראת אותי מאש ובראת אותו מחומר﴾ [קוראן, אל-אעראף: 12]. הקוראן מאשר את טבעו של איבליס במילים הבאות: ﴿זולת איבליס, שהיה מן השדים ומרד בצו ריבונו﴾ [קוראן, אל-כַּהְף: 50].

פסוק זה הוא אחד הטקסטים המפורשים ביותר על אודות טבעו האמיתי של איבליס, הגם שחכמי ההלכה דנו בדבר נוכחותו בקרב המלאכים כאשר ניתן הצو להשתחוות בפני אדם ובאופן שבו נכלל בצוו זה. באשר לטענה לפיה היה מלאך לפני שהפך למין אחר, הרי שהיא אינה נסמכת על שום טקסט קוראני מפורש; המשמעות הגלויה של הפصוק המוזכר קובעת במקום זאת כי היה חלק מהשדים.

אך מתי נולד איבליס? מי היו אביו ואמו? האם היה לו שם אחר לפני שנקרא איבליס? אלו שאלות שעולות בספרי הפרשנות ובסיפורים, הגם שהקוראן והסונה האותנטית אינם מציעים תשובה חד-משמעית. כמה ספרים מסורתיים מציינים את השמות "אל-חארת'" ו"עזאזל", ומדווחים על סיפורים סביב עבודת האלוהים של איבליס בזמנים קדומים או על מעמדו בקרב המלאכים; אולם, סיפורים אלו משתנים בשלשלות המסירה שלהם ואין זה מותר לקבוע באופן חד-משמעי שאחד מהשמות הללו היה שלו, או שפרטי מוצאו אומתו על ידי הנביא - יהיו ברכות והשלום של אלוהים עליו -.

כמו כן, הופצו סיפורים הנוגעים להוריו של איבליס, לאשתו ולילדיו, תוך ייחוס לכל אחד מהם שמות ספציפיים ותפקידים מוגדרים בפיתוי בני האדם. ברם, הקוראן אינו מפרט היבטים אלו, ומסתפק באזכור צאצאיו באמצעות דבריו של הנעלה ביותר: ﴿התקחו אותו ואת צאצאיו לבעלי ברית מבלעדי, בעודם אויבים לכם?﴾ [קוראן, אל-כַּהְף: 50]. באשר לשמות צאצאיו ופרטי חייהם, אסור להציגם כאמיתות מבוססות בהיעדר ראיות מוכחות.

כמה ספרי פרשנות מספרים כי איבליס הגיע למעמד רם בשל ריבוי מעשי הפולחן שלו והיה להוט ביותר בציות, אך הגאווה השחיתה אותו כאשר החשיב את עצמו עליון על אדם. סיפורים אלו נושאים אופי מחנך, אך אינם הופכים לאמיתות היסטוריות מעצם היותם נפוצים. המוסר העיקרי מעוגן היטב בקוראן עצמו: איבליס דחה את צוו של אלוהים, ואז הצדיק את סירוبو על ידי השוואת מקור הבריאה שלו לזה של אדם.

כאשר ברא אלוהים את אדם - עליו השלום -, הוא יידע את המלאכים כי הוא עומד למנות ח'ליפה על הארץ, כפי שמוזכר בסורת אל-בקרה; לאחר מכן לימד את אדם את השמות וגילה את מה שהעניק לו כידע. לאחר זאת, ציווה על המלאכים להשתחוות בפני אדם כאות כבוד וכניעה לצו האלוהי, ולא מתוך פולחן, שכן הפולחן מגיע אך לאלוהים, יתברך שמו.

אלוהים, הנעלה ביותר, אומר: ﴿וכאשר אמרנו למלאכים: "השתחוו בפני אדם", הם השתחוו, זולת איבליס אשר סירב, התנשא בגאוותו והיה מן הכופרים﴾ [קוראן, אל-בקרה: 34].

ובסורת אל-אעראף, הקוראן חושף את הטיעון שהעלה איבליס כדי להצדיק את עמדתו, באומרו: ﴿אני טוב ממנו: בראת אותי מאש ובראת אותו מחומר﴾ [קוראן, אל-אעראף: 12].

כאן מופיע אחד הכללים החשובים ביותר להבנת אישיותו של איבליס: הוא הפך את ההבדל במקור הבריאה לקריטריון לשיפוט הערך, מתוך הערכה שהחומר ממנו נוצר מעניק לו את הזכות לדחות את הצו האלוהי. הטיעון שלו לא היה הוכחה לעליונות, אלא הסילוגיזם שגוי שהפך את האש להוכחה לעליונות ואת החומר להוכחה לנחיתות, כשהוא מתעלם מכך שאלוהים הוא היודע טוב יותר את בריאתו ושאלת האצילות האמיתית אינה תלויה בחומר המרכיב את הבריאה, אלא במה שאלוהים גוזר על פי חוכמתו.

הטעות שלו לא נעוצה פשוט בחוסר ידיעה של הצו, אלא בגאוותו מול הכניעה. ההתנגדות שלו לא הייתה מעידה חולפת שאחריה באה חזרה בתשובה, אלא הפכה לעמדה קבועה כלפי האדם שאלוהים כיבד. כאן בא לידי ביטוי ההבדל בין מי שחוטא, מודה בטעותו ומבקש לתקנה, לבין מי שנצמד לטעותו ומחפש הצדקות כדי להגן על תהילתו העצמית.

מן המכלול של הפסוקים עולה כי איבליס נמצא בתוך האסיפה שקיבלה את הצו להשתחוות, אך הקוראן מצהיר במפורש בסורת אל-כהף כי היה אחד השדים. חכמי ההלכה דנו באופיו של מעמדו בקרב המלאכים לפני אי-ציותו; אולם, הכרוניקות המגדירות את דרגתו הקודמת, מספר השנים שעבר בפולחן או תואר תפקידיו בשמיים אינם מגיעים לרמת אחידות באותנטיות שלהם. המחקרים האקדמיים המודרניים התמודדו עם סוגיה זו תוך הארת הקריאות האסלאמיות השונות והתפתחות דמותו של איבליס במסורת הדتית.

בעקבות סירובו, הוכרז הדין האלוהי לגרשו ממעמדו. הנעלה ביותר אומר: ﴿אמר: "רד מזה, אין לך רשות להתנשא במקום הזה. צא! הנך אכן מן הנתעבים"﴾ [קוראן, אל-אעראף: 13]. אך איבליס לא נעצר בעקבות אי-ציותו ולא חזר בו מעמדתו; הוא ביקש במקום זאת ארכה עד יום התחייה. הנעלה ביותר אומר: ﴿אמר: "הענק לי ארכה עד היום שבו יקומו לתחייה". אמר: "הנך מן המקבלים ארכה"﴾ [קוראן, אל-אעראף: 14-15].

הארכה שהוענקה לאيفליס אינה מעידה בשום אופן על שביעות רצון של אלוהים ממעשהו, וגם אין בה כדי להראות שיש בידיו כוח המתחרה בכוחו של הבורא; היא משתלבת, נהפוך הוא, על פי הרצון והחוכמה האלוהיים. איבליס נותר יצור מוגבל, דבר אינו נמלט מריבונותו של אלוהים, והוא אינו יכול לכפות את פיתויו על האדם כנגד רצונו של האחרון.

במקום לחזור בתשובה על טעותו, איבליס הכריז על כוונתו להטות את בני אדם מדרך הישר. הנעלה ביותר מדווח את דבריו: ﴿אמר: "היות והטעית אותי, אשב להם בדרך הישרה שלך! ואז אתקוף אותם מלפנים ומאחור, מימינם ומשמאלם, ולא תמצא את רובם מודים"﴾ [קוראן, אל-אעראף: 16-17].

הצהרה זו חושפת את המטמורפוזה של איבליס, שעבר ממעמד של סרבן פשוט ליריב המבקש בכוונה תחילה להטעות אחרים. הדאגה שלו חדלה להיות רק הצלת עצמו, אלא גרירת האדם לחטא ועשיית נפילתו אמצעי להוכחת העובדה שגם האדם, למרות הכבוד שלו זכה, עשוי לסטות. הוא מכריז כי יארב לבני האדם בדרך הישרה, ובכך משמעו שנסיונות הפיתוי שלו אינם מוגבלים לרשלנים או למרוחקים מהדת, אלא עשויים לכוון לכל מי שמתאמץ לציית, במטרה להשחית את כוונתו, להחדיר גאווה בלבו או להפוך את פולחנו לאמצעי להתפארות בפני אחרים.

עם זאת, הקוראן אינו מציג את איבליס ככוח השקול לאלוהים או כשווה ערך לו, ומדגיש בניגוד לכך שלשטן אין כל כוח מוחלט על עבדיו הנאמנים של אלוהים. הנעלה ביותר אומר: ﴿אכן, אין לך כל כוח על עבדי, זולת אלו ההולכים אחריך מן התועים﴾ [קוראן, אל-חִגְ'ר: 42]. פסוק זה מהווה מפתח יסודי להבנת הסיפור כולו: השטן יכול לשדול לחטא ולייפות אותו, אך הוא אינו מבטל את אחריותו של האדם ואינו שולל ממנו את חירות בחירתו.

איבליס עבר לאחר מכן להתנסותו המעשית הראשונה בפיתוי, שהתרחשה מול אדם ואשתו בגן העדן. אירוע זה מוכיח שכלי הנשק העיקרי שלו אינו הכוח החומרי, אלא היכולת להציג את השגיאה תחת מסווה של חסד, את אי-הציות كيשועה ואת דחף התשוקה כהזדמנות חד פעמית.

אלוהים, הנעלה ביותר, אומר בסורת טה-הא: ﴿ואז לחש לו השטן רע באומרו: "האוכל להורות לך על עץ הנצח ומלכות שאינה אובדת?"﴾ [קוראן, טה-הא: 120]. איבליס מיקד את מטרתו בשתי תשוקות המושרשות עמוק בנפש האדם: הנצחיות והאלמוות, כמו גם כוח שאינו אובד. הוא לא הופיע בפני אדם בדמות אויב המייחל להשמדתו, אלא כמי שמציע לו את הסוד למימוש שאיפתו להתקיים לעד.

ובסורת אל-אעראף, הקוראן מוסיף פרט כאשר הנעלה ביותר אומר: ﴿והוא נשבע להם: "אכן, אנוכי עבורכם יועץ טוב"﴾ [קוראן, אל-אעראף: 21]. איבליס השתמש בשבועה כדי להעניק לדבריו מראה של עצה. זוהי אחת משיטות הפיתוי המסוכנות ביותר: שמי שמתיימר לרצות באבדונך מתבטא בשפתו של המחפש להושיעך, עוטה את התרמית במחלצות של דאגה וגורם לשקר להירא כידע נסתר שאחרים אינם מודעים לו.

הפסוקים מפרטים כי אדם ואשתו אכלו מן העץ אשר נאסר עליהם, ובעקבות זאת נתגלתה להם ערוותם והם החלו להתכסות בעלי גן העדן. אולם, הנרטיב הקוראני אינו מסתיים בנפילתם; שכן הנעלה ביותר אומר: ﴿אז בחר בו ריבונו, קיבל את תשובתו והדריכו﴾ [קוראן, טה-הא: 122].

כאן מתבלטת ההשוואה המכרעת בין אדם לבין איבליס: אדם מעד ואז חזר בתשובה, בעוד שאיבליס מרד והתעקש בהצדקתו. הלקח אינו שבני האדם לעולם אינם טועים, אלא שעליהם לדעת להתמודד עם טעותם, לחזור בתשובה ולתקן את דרכיהם, או לחלופין להפוך את אי-הציות שלהם לדוקטרינה שבה הם דוגלים.

יש חשיבות שלא לייחס לקוראן פרטים שאינו מציין. הקוראן אינו מכנה את עץ גן העדן כעץ תפוח, וגם אינו מטיל על חוה את מלוא האחריות לנפילה, אלא מציין את לחישתו של השטן המופנית לשניהם גם יחד. הנעלה ביותר אומר: ﴿ואז לחש לשניהם השטן...﴾ [קוראן, אל-אעראף: 20]. הדבר מדגיש את האחריות המשותפת של שני בני הזוג בבחירתם, בניגוד לסיפורים דתיים קדומים מסוימים שהטילו על האישה את חלק הארי של האחריות לנפילה.

מנקודת מפנה זו והלאה, הפך השטן לאויבו המוצהר של האדם, לא משום שהוא יכול לכפות עליו כל פעולה, אלא מפני שהוא מבקש להניע אותו לוותר על צלילות דעתו המוסרית. הפיתוי עשוי שלא להתחיל בדרישה לפשע חמור, אלא בצעד קטן ביותר, תוך הצגת הצעד הבא כפחות מסוכן, עד שהפרט מוצא את עצמו מעורב בדרך שאליה לא שיער מעולם להיקלע.

הנרטיב הקוראני מתרחב וחושף שהפיתוי יכול לנבוע הן משדים מקרב הג'ין והן מקרב בני אדם. הנעלה ביותר אומר: ﴿וכך שמנו לכל נביא אויב: שדים מקרב בני האדם והשדים, המעניקים זה לזה השראה מטעה באמצעות מילים מייפות﴾ [קוראן, אל-אנמאם: 112]. טקסט זה נושא חשיבות מכרעת משום שהוא קושר את הפיתוי למה שבני האדם מייצרים בעצמם כאשר הם מפיצים את השקר, מייפים את העוול, הופכים את השחיתות לפרקטיקה מקובלת או עושים שימוש בשפה נמלצת כדי להסתיר כוונות מעוותות.

משום כך, כל הרוע שבעולם אינו אירוע על-טבעי, וכל אדם ששוגה אין פירושו בהכרח שיש לו שד צמוד שפקד עליו לעשות זאת. הקוראן מלמדנו במקום זאת אודות הלחישה, הפיתוי והייפוי, על בני אדם הנושאים באחריות לבחירותיהם ועל סביבה חברתית העשויה לעודד את התפשטות הרוע מרגע שהדיבור המרמה הופך למושך יותר מן האמת.

באשר לשיטות בהן משתמש איבליס כדי להטות את האדם מדרך הישר, ניתן לתפוס אותן מתוך הטקסטים הקוראניים והנבואיים כמערכת משולבת. הראשונה שבהן היא הלחישה (אל-וסווסה), המורכבת מהשתלת מחסבות, עורור ספקות וקונפליקטים פנימיים. הנעלה ביותר אומר: ﴿מֵרַע הַיּוֹעֵץ הַמִּרְמָה, הַנּוֹסֵג אָחוֹר, הַלּוֹחֵשׁ בְּלִבּוֹת בְּנֵי אָדָם﴾ [קוראן, א-נאס: 4-5]. הפרשנים פירשו את "המרמה" (אל-ח'נאס) כזה שנסוג ומתחבא, כאשר אחת המשמעויות היא שהוא לוחש ואז נסוג לאחור ברגע ששמו של אלוהים מוזכר.

אין פירושו של דבר שכל מחשבה רעה היא הוכחה לאמונה מקולקלת, וגם אין פירושו שכל שאלה או ספק חולף צריך להפחיד את המאמין. אבו הוריירה - ירצה אלוהים עליו - דיווח כי הנביא - יהיו ברכות והשלום של אלוהים עליו - הסביר כיצד השטן מתמיד בפנייתו לאדם בשאלותיו עד שהוא מביאו לשאול: "מי ברא את אלוהים?", ואז יעץ לחפש מקלט אצל אלוהים ולהפסיק לעסוק בכך. חדית' זה מובא בסחיח מוסלם, בספר האמונה. המטרה כאן אינה לאסור מחקר מדעי או תשאול כנה, אלא להזהר מפני ההתמדה המתישה בלחישות אינסופיות המכלות את הנפש.

השיטה השנייה לפיתוי היא הייפוי. השטן אינו מציג תמיד את הרוע בפניו הדוחות, אלא מעטר אותו כדי לעשותו למושך. הנעלה ביותר אומר: ﴿והשטן ייפה להם את מעשיהם﴾ [קוראן, א-נחל: 63]. הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי באמצעות כסף אסור המוצג כדרך קצרה לעושר, נקמה הנתפסת כשחזור הכבוד, לשון הרע (רכילות) המוצגת כגילוי האמת, או גאווה כאשר מי שסובל ממנה מדמיין אותה כאות לעוצמה ולביטחון עצמי. מה שמאחד את כל המצגים הללו הוא שהפרט אינו תופס את המעשה כפי שהוא, אלא דרך מנסרת התשוקה המניעה אותו.

השיטה השלישית טמונה בהבטחות השווא. איבליס הבטיח לאדם את האלמוות ומלכות שאינה אובדת, והעניין הסתיים בגירוש מגן העדן. במקום אחר, הקוראן קובע: ﴿הוא מבטיח להם הבטחות ומחדיר בהם תקוות שווא, אך השטן אינו מבטיח להם אלא תרמית﴾ [קוראן, א-ניסاء: 120]. האדם עשוי להקריב עיקרון איתן לטובת רווח אשלי, כדי לגלות לאחר מכן שההבטחה עלתה על המציאות ושהרווח המיידי נשא עמו אובדן לטווח ארוך.

השיטה הרביעית היא הפחדה וייאוש. השטן עשוי לדרדר את האדם לחטא על ידי פיתויו, ואז לנסות למנוע את חזרתו בתשובה על ידי שכנועו שעוונותיו עצומים מכדי להיסלח. לכן הייאוש מחסדו של אלוהים מהווה את אחד השערים המסוכנים ביותר. הנעלה ביותר אומר: ﴿אמור: "הוי עבדיי אשר הגזמתם לרעת עצמכם, אל תיאושו מריחמו של אלוהים"﴾ [קוראן, א-זומַר: 53]. מטרת הפיתוי אינה תמיד לדחוף את האדם לחטא, אלא גם לשכנע אותו שחזרה אחורה בלתי אפשרית מעתה והלאה, כדי שיתמיד בתעייתו במקום ליזום את גאולת חייו.

השיטה החמישית מורכבת מהחייאת האיבה בין הבריות. הנעלה ביותר אומר: ﴿אין השטן רוצה אלא להטיל ביניכם איבה ושנאה﴾ [קוראן, אל-מאידה: 91]. תהליך זה עשוי לבוא לידי ביטוי במריבות משפחתיות, ריחוק, האשמות חפוזות, ליבוי מדנים והעצמת טעויות פעוטות עד להפיכתן לאיבות מתמשכות. אין פירושו של דבר שכל מחלוקת מקורה בשטן - שכן חילוקי דעות עשויים לנבוע גם מסיבות אמיתיות, פסיכולוגיות וחברתיות -, אך הטקסט מזהיר מפני ניצול פרצות אלו כדי להזין טינה ולהרחיב את הקרע.

השיטה השישית היא ההפרעה בפולחן. עות'מאן אבן אבי אל-עاص - ירצה אלוהים עליו - התלונן בפני שליח אלוהים - יהיו ברכות והשלום של אלוהים עליו - על כך שהשטן מתערב בינו לבין תפילתו וקריאתו על ידי בלבולו; הנביא הורה לו אז לחפש מקלט אצל אלוהים מפניו. הוראה זו הועברה בסחיח מוסלם. החדית' מלמדנו כי התנגדות ללחישה אינה מורכבת ממעקב אחר כל מחשבה ואף לא מהפיכת התפילה לקרב מתיש מול רעיונות, אלא בחיפוש מחלט באלוהים, בחזרה לפולחן מתוך שלוות נפש ואי מתן מרחב להסחת הדעת מעבר למה שמגיע לה.

אחת מצורות הפיתוי המסוכנות ביותר היא שהשטן מבקש להסיח את דעתו של האדם ממה שמועיל לו. הנעלה ביותר אומר: ﴿השטן השתלט עליהם והשכיח מהם את זכר אלוהים﴾ [קוראן, אל-מוג'אדִלָה: 19]. אין הכוונה שכל שכחה נגרמת בידי השטן, אלא שהזנחת אלוהים וחובותיו כלפיו עלולה להפוך למצב קבוע כאשר הפרט מתמסר עד כלות לתאוותיו ולאינטרסים שלו עד כדי אובדן היכולת לבחון את מצפונו שלו.

כמו כן, הסונה הנבואית מבהירה שהשטן מתאמץ להפריע לאדם במצבי חייו היומיומיים. הוכח באותנטיות שהנביא - יהיו ברכות והשלום של אלוהים עליו - הצהיר שהשטן נמלט למשמע קריאת התפילה (האד'אן), אך חוזר עם סיומה כדי להחדיר מחשבות למתפלל עד כדי כך שהוא מאבד את ספירת יחידות התפילה (רכעת) שביצע. חדית' זה מופיע בסחיח מוסלם. משמעותו מוכיחה שזכירת אלוהים (דהכר) והפולחן מסייעים לאדם לשחזר את תשומת לב ולעגן את ליבו אל מול הפיזור.

השיטה השעביעית היא היומרה המעוררת על ידי מעשיו הטובים של האדם עצמו. האדם עשוי להתחיל במעשה טוב, טרם יסתנן אליו הרגשת עליונות על פני אחרים, תוך זלזול בהם, הפחתת ערך תשובתם או החשבת עצמו לחסין מפני כל ביקורת. ברגע זה, הפרט מתכחש, בלי לדעת זאת, לשורש עצמו של טעותו של איבליס: "אני טוב ממנו". הגאווה אינה מסתכמת אך בהתרברבות בעושר או בייחוס משפחתי, היא עשויה גם להסתתר תחת מסווה של דתיות יהירה, ידע חסר סובלנות לכל בחינה מחדש או תחושת זכאות קבועה.

משום כך, סיפורו של איבליס אינו מלמדנו רק כיצד להיזהר מתשוקה ומכעס, אלא מלמדנו גם לחשוד בעצמנו כאשר אנו מתחילים להצדיק שגיאה, להבחין בין כבוד אישי לבין בזוי הזולת, כמו גם בין עמידה איתנה באמת לבין עקשנות בדעה מתוך סירוב פשוט להודות בעוול.

הקוראן חושף בסורת אל-אסרא את היקף האמצעים העומדים לרשות השטן כדי להשפיע על האדם, כאשר הנעלה ביותר אומר: ﴿והסע בקולך את אשר תוכל מהם, תקוף אותם בפרשיו וברגליו, השתתף עמם בממונם ובבניהם והבטח להם הבטחות. והרי השטן אינו מבטיח להם אלא תרמית﴾ [קוראן, אל-אסרא: 64]. הפרשנים פירשו את קולו של השטן כקריאתו ופיתויו, את פרשיו ורגליו כתומכיו ועוזריו, ואת השתתפותו בממון ובבנים כאזהרה מפני צורות שחיתות והטעיה. אין פירושו של דבר שכל עושר או כל ילד מחזיקים בקשר עם השטן, אלא שהאזהרה מכוונת למנוע את הפיכתם של תחומי הקיום המרכזיים לוקטורים של שחיתות כאשר הם מנותקים מן האתיקה ומן האמת.

מכאן עולה שאלה המעסיקה את בני האדם מקדם דנא: האם האדם יכול לחפש את עזרת איבליס או השדים? האם ההיסטוריה ידעה פרטים המתיימרים לתקשר עמהם או לבקש מהם מילוי צרכיהם? האם קיימים כתבי יד עתיקים המזכירים את זימון הרוחות הרעות או כריתת בריתות עמן?

התשובה דורשת להפריד בין מה שההתגלות קובעת, מה שהטקסטים ההיסטוריים מעידים לגבי אמונות ופרקטיקות אנושיות, ומה שהרמאים מספרים על חוויותיהם שלהם בהיעדר כל ראיה עצמאית לגבי אמיתות טענותיהם.

בקוסמוביזם האסלאמי, קיימים שדים מקרב הג'ין, והקוראן קובע שבני אדם מסוימים יכלו לחפש את תמיכת השדים, דבר שלא עשה אלא להגביר את פחדם ותעייתם. הנעלה ביותר אומר: ﴿והיו אנשים מקרב בני האדם אשר חיפשו מחלט אצל אנשים מקרב השדים, אך דבר זה לא עשה אלא להגביר את מצוקתם﴾ [קוראן, אל-ג'ין: 6]. פסוק זה הוא אחד הטקסטים הבסיסיים להבנת פרקטיקות מסוימות הקשורות בחיפוש סיוע אצל השדים במסגרת האמונה האסלאמית. אף על פי כן, הוא אינו מוכיח כלל שמישהו שהתיימר לתקשר עמם אכן הצליח בכך באמת, וגם אינו מעניק לשרלטנים שום הוכחה לאמיתות טענותיהם.

כמו כן, הקוראן מציין את הקסם בסיפורו של משה - עליו השלום -, אודות לימוד הכישוף בבבל והכנעת השדים לשלמה - עליו השלום - ברצונו של אלוהים. אולם, עובדות אלו אינן שוות ערך. הקסם המטעה אנשים, שעבוד השדים שאלוהים העניק אך ורק לשלמה והיומרה העכשווית לזמן את איבליס שייכים למושגים נבדלים שאין לערבב