קרב בחירות הכנסת ותחזיות המבוי הסתום הפוליטי

מעולם בהיסטוריה הפרלמנטרית והפוליטית של ישראל, מאז כינון הכנסת, לא הצליחה מפלגה כלשהי להשיג בכוחות עצמה את רוב מוחלט של 61 מנדטים הדרוש להקמת ממשלה, שכן שיטת הייצוג היחסי הארצי כפתה מאז ומתמיד את הכרחיותן של קואлиציות מפלגתיות מורכבות כדי להבטיח את הקוורום. כלל היסטורי זה בא לידי ביטוי מובהק בנתונים האחרונים מספירת הקולות של הבחירות לכנסת ה-26, אשר רשמו שיעור הצבעה ציבורי גבוה של 77.7 אחוזים. התקדמות ספירת הקולות הרגילים לכדי כ-77 אחוזים משקפת מצב של פילוג עמוק שבו הגושים הגדולים אינם מצליחים לחצות את רף 61 המנדטים. מפלגת הליכוד, בראשות ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהو, הגיעה למקום הראשון בתוצאות בהשיגה 20.6 אחוזים מהקולות, המעניקים לו 27 מושבים פרלמנטריים ככוח הפוליטי המוביל, כשהוא נשען על ברית ימנית ודתית הכוללת את מפלגת יהדות התורה של החרדים האשכנזים (7 מנדטים), מפלגת ש"ס של החרדים הספרדים (7 מנדטים), הרשימה הלאומית הקיצונית עוצמה יהודית בראשות איתמר בן גביר (7 מנדטים) ומפלגת הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ' (6 מנדטים), המביאים את סך כל מחנה נתניהו ל-54 מנדטים. מנגד, מפלגת "ישר!" (קדימה!), בראשות הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, התבססה ככוח המשמעותי השני בכנסת וכמובילת מחנה האופוזיציה לאחר שגרפה 20 מושבים פרלמנטריים עם 15.9 אחוזים מהקולות (כ-640,000 קולות), כשהיא מקדימה את שותפותיה בגוש השינוי: רשימת "ביחד", המשותפת לנפתלי בנט ויאיר לפיד (11 מנדטים), מפלגת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן (8 מנדטים) ומפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, המייצבות את סך מחנה האופוזיציה הציוני על 47 מנדטים. את המפה משלים משקלם האיכותי של המפלגות הערביות המגיע ל-19 מנדטים, המתחלקים ל-13 מנדטים לרשימה המשותפת ו-6 מנדטים לרשימה הערבית המאוחדת בראשות מנסור עבאס. כל זאת מתרחש בעוד הזירה ממתינה לספירת "המעטפות הכפולות" של חיילי צה"ל והדיפלומטים, שעשויה לחולל תזוזות קלות בשאריות האלקטורליות מבלי לשבור את משוואת החסימה הנוכחית.

מבוי סתום חשבוני זה דוחף ישירות את המצב אל עבר המגבלות החוקתיות הקבועות ב"חוק יסוד: הממשלה". אלו מתחילות בהתייעצויות מחייבות שמקיים נשיא המדינה עם הסיעות הפרלמנטריות על מנת להטיל על המועמד הבולט ביותר מנדט ראשון בן 28 ימים, הניתן להארכה ב-14 ימים נוספים. במקרה של כישלון, המשימה מועברת למועמד שני למשך תקופה בת 28 ימים שאינה ניתנת להארכה, ולאחר מכן תקופה קולקטיבית של הכנסת המוגדרת ל-21 ימים, שבה כל חבר כנסת שיצליח לאסוף 61 חתימות תמיכה רשאי להקים את הממשלה, טרם פנייה בלתי נמנעת לפיזור הפרלמנט והכרזה על בחירות חדשות. לאורך מסלולים מורכבים אלו, הרשות המבצעת נותרת בידיה של ממשלת מעבר זמנית כדי להבטיח את רציפות המדינה ולהתמודד עם מצבי חירום ביטחוניים, על אף שהיא נתונה להגבלות משפטיות נוקשה שהציבו בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה מכוח "עקרון הריסון": נאסר עליה לבצע מינויים אסטרטגיים או קבועים של בכירים בצבא, בשירותי הביטחון, במשטרה או בשופטים. כמו כן, ממשלת מעבר זו נטולת הסמכות לכרות אמנות בינלאומיות ריבוניות, להעביר תקציבים כלליים לטווח ארוך או להעניק מענקים פיננסיים מגזריים העלולים להיות מנוצלים פוליטית כדי להשפיע על הבוחרים.

באשר לתוצאת מירוץ זה, למנצח האמיתי או הווירטואלי ולתרחישים הסבירים, הניצחון המספרי והסמלי שייך לבينيמין נתניהو כראש המפלגה הגדולה ביותר (27 מנדטים) ושל הגוש הפרלמנטרי המגובש ביותר והקרוב ביותר לרוב (54 מנדטים). הדבר הופך אותו למועמד הפוליטי המועדף לקבלת מכתב המינוי הנשיאותי בראשונה. בד בבד, האופוזיציה בהנהגת איזנקוט מוצאת עצמה חסרת אונים לתרגם את נוכחותה לקואлиציה ממשלתית בשל הווטו המוחלט של הימין מתוך שורותיה שלה (מצד ליברמן ובנט) נגד כל שותפות ממשלתית עם הרשימות הערביות. על בסיס מציאות זו, ההתפתחות המעשית מוגבלת לשสาม תרחישים בלתי נמנעים: הראשון הוא כניעת הצדדים תחת לחץ הבידוד ומנגנון הביטחון לשם הקמת "ממשלת אחדות לאומית רחבה" המבוססת על רוטציה בראשות הממשלה וחלוקת תיקים בין הליכוד לבין גושי איזנקוט ובנט, תוך הרחקת האגפים הימניים הקיצוניים כתנאי מוקדם לפשרה. התרחיש השני טמון בהצלחתו של נתניהو, באמצעות משاوים מאחורי הקלעים, למשוך עורקים ממפלגות מרכזיות או מהימין האופוזיציוני כדי להבטיח לעצמו את שבעת המנדטים החסרים. לבסוף, התרחיש השלישי, שנותר הסביר ביותר במקרה של עקשנות וסירוב לוויתורים הדדיים, מורכב ממיצוי מוחלט של המועדים החוקתיים, מה שיוביל באופן אוטומטי לפיזור הכנסת ולהכרזה על מחזור בחירות חדש ומוקדם, כאשר בנימין נתניהو נשאר בראשות ממשלת מעבר ושומר בידיו את מושכות הרשות המבצעת עד להודעה חדשה.