וושינגטון מטילה מצскус על הצדק הבין-לאומי כדי להגן על הכיבוש

העימות הגלוי שמנהלת ארצות הברית נגד מהלך הצדק הבין-לאומי אינו מוגבל עוד להטרדות אישיות או לצעדים ממוקדים נגד שופטים ותובעים. הוא גלש לנקודת מפנה היסטורית קריטית שמטרתה לערער את היסודות המוסדיים של המשפט הפלילי הבין-לאומי. כאשר הממשל האמריקאי מחליט להכניס את בית הדין הפלילי הבין-לאומי עצמו לרשימות הסנקציות שלו, הוא מעמיד את חובת מתן הדין על פשעים שבוצעו ברצועת עזה למבחן קיוمی מאיים במיוחד. הדבר גם מעלה שאלות בוערות הנוגעות ליכולתם של מוסד שיפוטי זה ושל המדינות החברות לשמור על עצמאותם ולהבטיח את רציפות עבודתם נוכח סופת הסחיטות הפוליטיות והפיננסיות.

התפתחויות מהירות אלו, על מורכבויותיהן המשפטיות, הפוליטיות והמבצעיות, מהוות את מוקד הדיון המעמיק המוצג במסמך מחקר חדש שפורסם על ידי המרכז הפלסטיני למחקרים מדיניים, שכותרתו: "מפגיעה ביחצנים ועד לחנק המוסד: הסנקציות האמריקאיות נגד בית הדין הפלילי הבין-לאומי ומגבלות ההגנה על תהליך מתן הדין בגין פשעים בעזה". מחקר זה טווה את חוטי ההסלמה האמריקאית עד לציפייה לתחזיות בלימת השלכותיה בחודשים הקרובים. מאז הוצאת צו נשיאותי אמריקאי מספר 14203 בפברואר 2025, ארצות הברית התקדמה בצעדיה העונשיים. היא החלה במיקוד בפרקליט, בשופטים ובאישיות הקשורות לבית הדין, טרם הרחבת המעגל לכלול ארגוני זכויות אדם פלסטיניים הממלאים תפקיד מרכזי בתיעוד הפשעים. לאחר מכן, היא הגיעה לשיא מסלול זה ב-9 באוקטובר 2026, כאשר רשמה את בית הדין כישות בפני עצמה ברשימת האזרחים המיועדים, והעבירה רשמית את המערכה מזירת הלחץ על אישים לנסיונות כיתור וחניקה מוחלטת של המוסד.

עם זאת, ניתוח קפדני של ארכיטektורת ההחלטה האמריקאית חושף טקטיקה המשלבת הגבלה משפטית ומניפולציה זמנית. רישום בית הדין ברשימת הסנקציות לא נשא אופי של סגירה מיידית ומוחלטת של כל פעילויותיו. הוא התزמן עם הוצאת ארבעה רישיונות כלליים המאפשרים את המשך ביצועם של מכלול עסקאות ושירותים חיוניים, כגון תשלומי המדינות החברות, משכורות, ביטוח רפואי ושירותים רפואיים, וזאת עד ל-7 באפריל 2027 ביחס רישיון כללי מספר 13. אף על פי כן, המלכוד האמיתי המסתתר מאחורי צעד זה אינו נעוץ רק בנוסח האיסור הישיר, אלא בתופעת "הציות-היתר" השולטת בהתנהגותם של בנקאים, חברות ונותני שירותים ברחבי העולם. מתוך חשש להיחשף לסנקציות המשניות של ארצות הברית, גופים אלו ממהרים מרצון לנתק את קשריהם עם בית הדין, דבר המאיים לשתק את ערוצי המיفوס, השירותים הטכניים והביטוח, ובכך הופך את ההגנה על המוסד לדילמה מבנית החורגת בהרבה מחיפוש פשוט אחר פתרונות תשלום חלופיים המשוחררים מההגמוניה של הדולר.

נוכח מצור שיטתי זה, משבר המערכת הבין-לאומית מתבטא בפער הבולט הזה בין הרעש הדיפלומטי הדוחה את הסנקציות לבין היעדר כלים מעשיים המסוגלים להתמודד עמן. למרות ההתנגדויות העוקבות של המדינות האירופיות והעמדות המוצהרות של האיחוד האירופי והפרלמנט האירופי, הפעלתו של "חוק החסימה האירופי" נותרת מוגבלת לתחום התיאורטי מבלי להפוך לצעד ממשי המגן על חברות ומוסדות אירופיים המקיימים קשרים עם בית הדין. לכך מתווסף היעדר התחייבויות מבצעיות מספיקות כדי להבטיח את זרימת התשלומים של בית הדין ולחסן את עסקאותיו הפיננסיות והמנהליות.

סכיזфרניה בין-לאומית זו אינה מסתפקת בגבולות הפיננסיים והמבצעיים, אלא מתרחבת כדי לפגוע בלבו של נושא אכיפת צווי המעצר שהוצאו נגד ראש ממשלת הכיבוש, בנימין נתניהו, ושר הביטחון לשעבר שלו, יואב גלנט. העובדה שרישום בית הדין ברשימת הסנקציות האמריקאיות אינו גורם לביטול משפטי של צווים אלו, ואף לא לאובדן החובות המשפטיות החלות על המדינות החברות מכוח חוקת רומא, מתנגשת עם המציאות לפיה האכיפה האפקטיבית נותרת תלויה ברצון הפוליטי של הממשלות ובהתנהגותן בשטח. הניגוד הבולט בין עמדותיהן של המדינות השונות ממחיש את היקפו של מבוי סתום זה. חוסר היכולת של הונגריה לבצע את צו המעצר במהלך ביקורו של נתניהו באפריל 2025 היווה תקדים חמור, בעוד שהבטחותיהן של מדינות אחרות לציית לאכיפה נותרו ברובן בגדר הצהרות בלבד שלא עברו שום מבבח מעשי אמיתי.

היציאה ממעגל חוסר האונים הנוכחי מחייבת את הכוחות הבין-לאומיים התומכים בצדק לעבור במהירות משלב הדחייה הפוליטית גרידא של הסנקציות לבניית מערכת של כלי הגנה מעשיים טרם יהיה מאוחר מדי. מהלך זה דורש הפעלת לחץ אמיתי להפעלת חוק החסימה האירופי, הקמת ערוץ מוסדי עצמאי המבטיח את זרימת התשלומים של בית הדין ומשכורות עובדיו, במקביל למעבר מוחלט של בית הדין לחלופות טכניות וביטוחיות אירופיות טהורות. הוא דורש גם השגת התחייבויות רשמיות בכתב מצד המדינות החברות בדבר עמידתן הקפדנית באכיפת צווי המעצר. המערכה דורשת בנוסף מתן מטריה של הגנה משפטית ופיננסית לארגוני זכויות האדם הפלסטיניים הממוקדים על ידי הסנקציות האמריקאיות, וכן הפעלת עיקרון "הסמכות האוניברסלית" בבתי המשפט הלאומיים של המדינות שחוקיהן מתירים זאת, ובכך יצירת מסלולים משפטיים מקבילים המונעים את מונופול או שיתוק תהליך מתן הדין.

לסיכום, נתוני המצב הנוכחי מצביעים על כך שהחודשים הקרובים יהיו עשירים בהסתברויות לבלימה חלקית של השלכות הסנקציות, אך בלימה זו תישאר פגועה בשל השחיקה המתמשכת של יכולות מסוימות של בית הדין ושל רשת השירותים החיוניים הקשורים אליו, אלא אם כן המדינות האירופיות ינקטו צעדים ביצועיים מכריעים טרם פקיעת המועד האמריקאי שנקבע ל-7 באפריל 2027. המשבר הנוכחי, למרות שאינו מרמז בהכרח על קריסתו של בית הדין הפלילי הבין-לאומי, אינו מבטיח לו תעודת הישרדות אוטומטית. צווי המעצר נותרו בתוקף על פי חוק, אך עתיד מתן הדין על פשעים שבוצעו בעזה יישאר תלוי ביכולתה של הקהילה הבין-לאומית לתרגם את הצהרותיה על דחייה פוליטית להתחייבויות משפטיות, פיננסיות ומוסדיות מוצקות וניתנות למדידה.