עלי, ציר האסלאם: כיצד הפכו האמונות למקור מחלוקת בין אלו שאהבו אותו?

האימאם עלי בן אב טאלב, יהא אללה מרוצה ממנו וירומם את מעמדו, מהווה את התופעה הייחודית והעמוקה ביותר בהיסטוריה האסלאמית מאז השליחות הנבואית ועד ימינו אנו. לבבות המוסלמים מזרמים וכתות שונים מעולם לא התאחדו באהבתו של אדם אחד אחרי שליח אללה, יחולו עליו ברכה ושלום, יותר מאשר באהבת אבו אל-חסן; ומעולם לא התפצלו מוחותיהם ואסכולותיהם התיאולוגיות והפוליטיות סביב אישיות כפי שהתפצלו סביבו. עיסוק בדמותו של בן דודו וחתנו של הנביא, הראשון מבין הצעירים שקיבלו על עצמם את האסלאם, ואביר קרבות בדר, אוחוד, אל-ח'אנדק וח'ייבר, מעמיד את החוקר בפני פרדוקס היסטורי ודוקטרינרי אדיר: כיצד האדם שעל מעלותיו ורוממותו הוסכם מקיר לקיר באומה, ושרوايات (מסורות) אותנטיות סוניות ומוסנדים, לצד קומפנדיומים וחיבורים שיעיים, מסכימים שאהבתו היא אמונה ושנאתו היא צביעות, הפך למוקד שבו התפצלה התפיסה האסלאמית הגדולה לשני נתיבים דוקטרינריים ופוליטיים נפרדים? המענה לשאלה זו דורש צלילה אל רבדי ההיסטוריה, הפרשנות (תפסיר) והתיאולוגיה (כלאם), ותשאול של כלל המקורות האסלאמיים: מ"צחיח אל-بخاری" (צחיח אל-בוח'ארי), "צחיח מוסלם", "מוסנד אהמט", "منهاج السنة" (מנהאז אל-סונה) ו-"فتح الباري" (פתח אל-בארי) מצד אחד, ועד "نهج البلاغة" (נהג' אל-בלאע'ה), "אל-כאפי" של אל-כุลейני, "אל-איריشاد" של אל-מופיד ו-"بحار الأنوار" (בِحאר אל-אנوار) של אל-מג'לסי מצד שני, במטרה לפרק את המבנה העמוק של קונצנזוס רגשי זה ושל פילוג דוקטרינרי זה.

מרחב ההסכמה המוחלט בין האבות הצדיקים (אהל אל-סונה ופאל-ג'מאעה) לבין השיעים לזרمיהם מתחיל מאותה אמת היסטורית ונבואית מזהרת שאינו שנויה במחלוקת בקרב אף מוסלמים: עלי בן אב טאלב הוא צאצא הבית הנבואי שגדל בחיקו של הנבחר, יחולו עליו ברכה ושלום, טרם האסלאם, ולכן מעולם לא השתחווה לפסל. משום כך, המסורת האסלאמית במטרופולינים סוניים רבים הנציחה את הביטוי "יהא אללה מרוצה ממנו" (או ירומם את פניו), כדי לטהר את פניו מהשתחוויה למי שאינו אללה, נוסף על תפילה למענו לקבלת רצון האל ושלום. הוא הפדאי הראשון שישן במיטתו של הנביא בלילה ההגירה, עוטף במעטה החצרמותי שלו – אירוע שמפרשי שני המחנות מקשרים – כמו ב-"תפסיר אל-טברי", "אל-מוסתדראק" של אל-حاكیم ו-"מג'מע אל-ביאן" של אל-טברסי – להתגלות דברי הנשגב: ﴿ויש בנפשם של בני אדם שמוכרים את נפשם בבקשם את ריצוי אללה﴾. הוא בעלה של פאטמה אל-זהראא, מלכת נשי בני הגן (הגן עדן), אביהם של שני הנכדים אל-حسن ואל-حسين, שני אישוני עיניו של שליח אללה, ונושא הדגל ביום ח'ייבר על פי לשון החдиث המוסכם בשני הצחיחים: "מחר אמסור את הדגל לאדם האוהב את אללה ואת שליחו, ואשר אללה ושליחו אוהבים; אללה יתן את הניצחון בידיו".

שני המחנות מסכימים גם על החדית' האותנטי המובא במסלם בצחיח שלו, ועל ידי אל-ترمذي ואל-נסائی ב-"ג'צאאיס אמיר אל-מוእמינין", מפי עלי, שאמר: "בשבועת מי שבקע את הגרעין ובאמת ברא את הנשחה, הנביא האנאלפabetי הבטיח לי: 'לא יאהבך כי אם מאמין, ולא ישנאך כי אם צבוע'". לפיכך, האהבה לעלי בן אב טאלב הפכה לאמונה מושרשת ולחלק בלתי נפרד מאמונתם של המוסלמים הסונים והשיעים כאחד.

אולם, הסכמה מכוננת זו באהבה ובהערצה מקבלת אצל הקדמונים ואצל אהל אל-סונה ופאל-ג'מאעה כיוון המפוקח על ידי הכללים של "החברות" (צוחבה), "הצדק" ו-"המצב האנושי העמל". עלי, בדוקטרינה הסונית, הוא הרביעי בח'ליפים הישרים והמודכים (אל-ראשדון), אחד מעשרת המבושרים בגן עדן, והחברה הבקיא ביותר במדע ובהבנה. אף על פי כן, מעמדו הנשגב משתלב במערכת הדרגות שבין החברים הנכבדים מבלי לחצות את הגבול האנושי לעבר החסינות מחטא (עצמה), שאותה מגבילים אהל אל-סונה לנביאים ולשליחים בלבד. הקדמונים מבססים את סדר העדיפות של ארבעת הח'ליפים על פי סדר כהונתם בח'ליפות (אבו בכר, ואחריו עומר, ואחריו עות'מאן, ולבסוף עלי) על בסיס טקסטים מפורשים מ-"צחיח אל-בוח'ארי", ובהם החדית' של עבדאללה בן עומר, יהא אללה מרוצה משניהם: "היינו נוהגים לדרג את האנשים בתקופת הנביא, יחולו עליו ברכה ושלום, והיינו בוחרים את אבו בכר, ואחר כך את עומר בן אל-خطاب, ואחר כך את עות'מאן בן עפאן"; ובדין ודברים המשמעותי ביותר המועבר אף הוא על ידי בוח'ארי מפי מחמד בן אל-חנפיה (שהוא בנו של האימאם עלי עצמו), שאמר: "שאלתי את אבי: 'מי הם האנשים הטובים ביותר לאחר שליח אללה, יחולו עליו ברכה ושלום?'. אמר: 'אבו בכר'. אמרתי: 'אחר כך מי?'. אמר: 'אחר כך עומר'. חששתי שיאמר עות'מאן, אז אמרתי: 'ואחר כך אתה?'. אמר: 'אינני אלא אדם מקרב המוסלמים'".

למרות קונצנזוס סוני זה להעדיף את שני השייח'ים אבו בכר ועומר, המורשת הסונית הקדומה התאפיינה בגמישות רבה בנוגע לשאלת ההעדפה בין עות'מאן לבין עלי. קבוצה מהקדמונים של כופה וכמה מאימאמי החדית' כגון סופיאן אל-ثوري, וכן בדיווח מאת האימאם אהמט בן חנבל, נטו להעדיף את עלי על פני עות'מאן או להימנע מהכרעה, מבלי שדבר זה פגע בלגיטימציה של הח'ליפות של עות'מאן או עלי. יתרה מכך, האימאם אהמט ביטא את פסיקתו הידועה שבה הניח את אחד מיסודות תורת הקדמונים: "מי שאינו מכיר בעלי כרביעי בח'ליפות טועה יותר מחמור משפחתו", שכן הח'ליפות והאימאמת, על פי אהל אל-סונה, נמנות עם ענפי ההלכה (פقه), הפוליטיקה הלגיטימית והאינטרסים של הקהילה, ולא עם עיקרון יסודי של הדוקטרינה שבאמצעותו מכריזים על השונה ככופר.

לעומת זאת, דמותו של האימאם עלי בדוקטרינה השיעית האימאמית (השתים-עשרית) יוצאת בגבולות החבר הנכبد והח'ליף הישר שנבחר במועצה (שורא) ונכנסת לקטגוריה קיומית ודוקטרינרית שונה לחלוטין. באסכולה הג'עפרית, "האימאמת" נחשבת לאחד מחמשת יסודות הדת (ייחוד האל, הצדק, הנבואה, האימאמת ותחיית המתים), שבלעדיהם האמונה אינה מושלמת, כפי שקובעים השייח' אל-מופיד ב-"אוואיל אל-מקאלאת", אל-כֻּלַיְנִי ב-"אל-כאפי" ומחמד רזא אל-מוזעפר ב-"עקאאיד אל-אימאמיה". תפיסה זו נסמכת על הכלל התיאולוגי של "החסד האלוהי" (לֻטְף אִלָהִי), המורה כי חכמתו וצדקו של אללה מחייבים אותו שלא להשאיר את הארץ לאחר חותם הנביאים ללא אימאם חסין מחטא, הממונה בטקסט מפורש, המגן על השריעה מפני עיוות ופרשנות שגויה, ומהווה את הראיה של אללה בפני עבדיו.

מנקודת מבט זו, השיעים האימאמים טוענים שעלי הוא "היורש המיועד" (וצי) ו-"הח'ליף ללא הפסקה" הממונה בטקסט אלוהי ונבואי מפורש, ושברשותו "חסינות מוחלטת" מפני חטאים קטנים וגדולים כאחד, וכן מפני שגיאה, תעייה ושכחה, מרגע לידתו ועד למותו כشهид. כמו כן, הם קובעים כי בידיו סמכות חקיקתית ורוחנית המהווה המשך לסמכות הנביא, יחולו עליו ברכה ושלום, למעט הכהונה הנבואית וההתגלות המחוקקת. ראוי כאן לבצע הבחנה מדויקת בתוך הזרם השיעי עצמו: האסכולה הזיידית (ששורשיה ההיסטוריים בתימן) חולקת עם האימאמית את הקביעה בדבר עליונותו של עלי וזכותו לאימאמת, אך מתקרבת לאהל אל-סונה בדחותה את הטענה לחסינות מוחלטת במובן האימאמית. היא מאמצת את תיאוריית "אימאמת הנחות למרות קיומו של העליון", ובכך מאשרת את הח'ליפות של אבו בכר ועומר, יהא אללה מרוצה מהם, נושאת תפילה לרחמת האל עליהם, וסוברת כי עליונותם נבעה מאינטרס עליון שהוערך על ידי החברים כדי לכבות את המרי (فتنة). מצד אחר, קבוצות קיצוניות שנעלמו או נדחקו לשוליים (כגון הסבאئیים והخطابییים) הרחיקו לכת עד כדי האלוהותו של עלי או הטענה להתגלמות האלוהות בו – קיצוניות שהאימאם עלי עצמו נלחם בה באכזריות בחייו ושאותם חכמי דת שיעים אימאמים, זיידים וסונים כאחד דחו פה אחד.

שורש המחלוקת והפילוג בין האסכולות הסונית והשיעית אינו נעוץ אך ורק באותנטיות של הטקסטים הנבואיים המועברים באשר למעלותיו של עלי, אלא ב-"שיטה ההרמנויטית" (הפרשנות האסלאמית) שבאמצעותה קורא כל מחנה את אותם טקסטים ממש. מחלוקת פרשנית זו באה לידי ביטוי מובהק בעת בחינתם של שלושה טקסטים קרדינליים משותפים: הראשון הוא "חדית'' ע'דיר ח'ום", שנישא מפיו של הנביא, יחולו עליו ברכה ושלום, בשמונה עשר לחודש ד'ו אל-חิจַּה בשנה העשירית להגירה בעת שובו מחג הפרידה (חג אל-חג' אל-ודاع): "למי שאני אדונו (מולא), עלי הוא אדונו. אללה! היה לברית למי ששומר לו אמונים ולאויב למי שמתנכר לו" (החלק הראשון מבוסס היטב בצחיח מוסלם בנוסח המעודד להיצמד לשני הכובדים ולבני הבית, וכן במוסנד של אהמט, בסונאן של תרמذي ושל נסائی, ואומת על ידי מסורתנים בולטים כגון אל-אלבאני ושועייב אל-ארנאוט, בעוד השיעים מרחיבים את הדיווח בהוספותיהם ב-"אל-ע'דיר" של אל-אמיני וב-"אל-כאפי").

השיעים קוראים את המילה "מולא" כאן במשמעות של "מי שיש לו את הזכות הגדולה ביותר לנהל, להנהיג ולשלוט", ומקשרים את האירוע להורדת פסוק ההעברה בסורת אל-מאידה: ﴿הוי השליח, העבר את אשר הורד אליך מאת ריבונך﴾, כשהם רואים בע'דיר מסמך מינוי חוקתי ודוקטרינרי רשמי של עלי כח'ליף המוסלמים. באשר לחכמי ההלכה הקדמונים ואהל אל-סונה, כגון אבן כثير, אל-بيهقي, אבן תיימיה ב-"منهاج السنة" ואבן חג'ר ב-"فتح الباري", הם קוראים את החדית' בהקשרו ההיסטורי והלשוני. הם מסבירים כי סיבת אמירת החדית' הייתה תלונתם של כמה מחברי הצבא השבים עם עלי ממסע המלחמה לתימן בשל הקפדתו הצודקת על חלוקת החמישית (אל-ח'ומס) ואיסורו להשתמש בבהמות הצדקה (צדקה). הנביא, יחולו עליו ברכה ושלום, ביקש להפיג את אי-ההבנות ולהכריז על חובת אהבתו של עלי ותמיכה בו, תוך הדגשה כי המילה "מולא" בשפה הערבית היא מילה רב-משמעית המשמשת במובן של עוזר, ידיד, בעל ברית ומגן, ואינה בהכרח משמעותה "האימאם הפוליטי". עדות לכך היא שהקוראן עשה שימוש במילה זו בפסוק: ﴿ואם תתמכו זה בזה כנגדו, דעו כי אללה הוא מגנו (מולא), וכן גבריאל וטובי המאמינים﴾. אילו המטרה הייתה למנות ח'ליף לאומה לאחר מותו, הכרזתו ביום עראפת לעיני עשרות אלפי עולי רגל שהגיעו מכל קצוות תבל הייתה קודמת לחשיפתה בע'דיר ח'ום לאחר התפזרות עולי הרגל ממכה, טאיף ותימן, והוא היה מבטא זאת במונחים מפורשים וחד-משמעיים שאינם סובלים פרשנות, נוסח: "עלי הוא הח'ליף שלי אחרי, לכן שמעו לו וצייתו לו".

שזירה פרשנית זו חוזרת על עצמה בטקסט השני, והוא "חדית' המעמד" (منزلة), שעל אותנטיותו יש תמימות דעין בבוח'ארי ובמוסלם: "הלא תרצה להיות מולאי במעמד שווה לזה של אהרן כלפי משה, זולת שאין נביא אחרי?". התיאולוגים השיעים מסיקים מכך את הישארותם של כל מאפייניו של אהרן עבור עלי, למעט הנבואה, ובראשם הווזירות, הח'ליפות הישירה, החכמה העליונה והחסינות מחטא. לעומת זאת, חכמי אהל אל-סונה טוענים תוך התבססות על ההקשר ההיסטורי של אמירת החדית': הנביא הפנה זאת לעלי כאשר השאיר אותו מאחור במדינה לשמור על משפחתו ועל החלשים בעת צאתו למסע המלחמה לתבוכ, ואז החלו הצבועים להפיץ שמועות באומרם: "הוא לא השאירו אלא מתוך עייפות והקלת נטל". עלי יצא בכלי נשקו עד שהשיג את הנביא ועדכן אותו בכך, ולכן הנביא הרגיע את לבו באמצעות חדית' זה. משום כך, הקדמונים סבורים כי ההשוואה מוגבלת ל-"ממלא מקום זמני בהיעדרות", בדיוק כפי שמשה השאיר את אהרן כשעלה לפגישה שנקבעה לו מאת ריבונו, ודבר זה אינו מעיד כלל על ח'ליפות שלאחר המוות, שכן אהרן, יחול עליו השלום, נפטר בחייו של משה לדעתם המוסכמת של ההיסטוריונים.

כך הדבר גם לגבי הטקסט השלישי, המיוצג על ידי "פסוק הטהרה" בסורת אל-אחזاب: ﴿אללה אך חפץ להסיר מעל לכם כל טומאה, הו בני הבית [אהל אל-ביﺖ], ולטהרכם טהרה מושלמת﴾ ו-"חדית' הגלימה" (כִּסָא) המבוסס בצחיח מוסלם, כאשר הנביא עטף את עלי, פאטמה, אל-حسن ואל-حسين תחת גלימה ונשא תפילה זו למענם. בעוד שהשיעים סבורים כי ה-"חפץ" כאן הוא רצון אונטולוגי, קבוע מראש ובלתי נמנע המכונן חסינות מוחלטת לעוטה הגלימה ומוציא את נשות הנביא מהמושג הספציפי של "בני הבית", הסונים טוענים כי הקשר הפסוקים בסורת אל-אחזاب, הן לפניו והן לאחריו, מופנה במפורש אל נשות הנביא. הם סבורים כי חדית' הגלימה משלב את עלי, פאטמה ושני הנכדים לתוך מושג בני הבית באופן ראשוני ומכובד, וכי הרצון כאן הוא רצון חקיקתי ותפילה נבואית לטהרה רוחנית ומורית, מבלי שהדבר כרוך בחסינות הפושטת מהם את מצבם האנושי, שממנו עשויים לנבוע פסקי דין נבונים או שגויים.

מחלוקת זו לא צומצמה לטקסטים ולפרשנויות אינטלקטואליות בלבד, אלא באה במגע עם האסון ההיסטורי והפוליטי הגדול שהחל עם פטירתו של שליח אללה, יחולו עליו ברכה ושלום, ועם כינוס האנסאר והמוהאג'רון ב-"סכפת (סקיפה) בני סאעדה". בקריאה הסונית של ההיסטוריה, כפי שתועדה בספרי "תאריך אל-טברי", "אל-בידאיה ואל-ניهايה" ו-"אל-עואצים מין אל-קואצים" מאת האימאם אבן אל-עראבי, הסקיפה היוותה תגובת חירום לגיטימית שבאמצעותה מנעה האומה את סכנת הפיצול השבטי וההתמוטטות הפוליטית הפתאומית. שבועת האמונים שניתנה לאבו בכר אל-צדיק היוותה פרי של קונצנזוס הדרגתי המבוסס על רמזים נבואיים ברורים, כגון מינויו להנהגת תפילת המוסלמים בעת מחלת הנביא: "צוו את אבו בכר להנהיג את תפילת האנשים", דבר שהביא את החברים לומר: "שליח אללה אישר אותו על דתנו, האם לא נרצה אותו לחיי העולם הזה שלנו?".

באשר לעיכובו של האימאם עלי במתן שבועת אמונים לאל-צדיק במהלך ששת החודשים הראשונים – המאומת בצחיח אל-בוח'ארי – אהל אל-סונה מפרשים זאת כתרעומת אישית מצד עלי על כך שלא נועצו בו בסקיפה, בהיותו עסוק אותה עת לצד בני האשם בהכנת גופתו הנבואית הקדושה, נוסף על התחשבות ברגשותיה של פאטמה, יהא אללה מרוצה ממנה, בנוגע לירושת "פדכ". אף על פי כן, עלי לא התמהמה להישבע אמונים לאל-צדיק מרצונו החופשי במסגד הנביא, והשתלב באופן מלא ויעיל כשופט, כיועץ וכעמוד תווך של שלושת הח'ליפים הראשונים במשך עשרים וחמש שנים, עד כדי כך שעומר בן אל-خطاب ביטא את פסיקתו הידועה: "אלמלא עלי, עומר היה אובד". יתרה מכך, עלי חיתן את בתו אום כות'ום (בתה של פאטמה אל-זהראא) עם הח'ליף עומר בן אל-خطاب – עובדה מוכחת בבוח'ארי, "אל-כאפי" של אל-כֻּלַיְנִי ו-"תהד'יב אל-אחكام" של אל-טוסי – וקרא לשלושה מבניו בשמות שלושת הח'ליפים הראשונים: אבו בכר בן עלי, עומר בן אל-خطاب בן עלי ועות'מאן בן עלי (שחלקם נפלו כמורטירים לצד אחיהם אל-حسين בכרבלא), דבר שהסונים רואים בו הוכחה מזהרת לטוהר הלבבות ולחיבה הכנה ששררה בין עלי לבין אחיו הח'ליפים.

מצידו, הקריאה השיעית של ההיסטוריה, כפי שבאה לידי ביטוי ב-"ספר סוליים בן קייס", "אל-איחתִיג'اج" של אל-טברסי, "אל-איריشاد" של אל-מופיד ובפרשנויות "נהג' אל-בלאע'ה", רואה בכינוס הסקיפה הפיכה פוליטית שהדירה את היורש המיועד הלגיטימי. היא מפרשת את שתיקתו של האימאם עלי ושיתוף הפעולה שלו עם שלושת הח'ליפים הראשונים כעמדה אסטרטגית שהוכתבה על ידי האינטרס העליון של הגנה על שורש האסלאם מפני כפירה והתמוטטות חיצונית, המגלמת את יישום עקרון הסבלנות בשליחות ושל ההסתרה (תقية). קריאה זו נסמכת על המובא ב-"דרשת אל-שיקשיקיה" בספר "נהג' אל-בלאע'ה", המיוחסת לאימאם עלי (דרשה ששרשרת מסירתה מוטלת בספק בעיני המסורתנים הסונים כגון אבן תיימיה ואל-ذهبي בשל הפסקות, בעוד חכמי הדת השיעים מאמתים אותה), שבה נאמר: "בשבועת אללה! פלוני לבש זאת ככותונת, ביודעו היטב כי מעמدي בה היה כמעמדו של הציר באבן הריחיים... לפיכך נטלתי על עצמי להתאפק, כשקוץ בעיני ועצם בגרוני, בראותי את ירושתי נבזזת". הם נסמכים גם על דבריו בנהג' אל-בלאע'ה המצדיקים את שיתוף הפעולה שלו ואת השתתפותו במועצה: "אשמור על השלום כל עוד ענייני המוסלמים יהיו בטוחים ולא תהא אי-צדק אלא כלפי עצמי בלבד, בבקשי את השכר והמעלה שבכך, והינתקי ממה שאתם רבים עליו בשל נצנוצו והבלו". באשר לנישואיה של אום כות'ום ולבחירת השמות לבניו, ההיסטוריונים השיעים מייחסים זאת או להסתרה (תقية) ולכפייה פוליטית, או להפצת שמות אלו בקרב הערבים ללא כוונה לחפש התקרבות דוקטרינרית.

רגע ההתפוצצות ההיסטורית הגדול ביותר התרחש כאשר הח'ליפות נפלה בחלקו של האימאם עלי בן אב טאלב בשנה ה-35 להגירה, לאחר רציחתו של הח'ליף השלישי עות'מאן בן עפאן, יהא אללה מרוצה ממנו. עלי נטל את המושכות של מדינה עצומה הגועשת במרידות ובמהומות שבטיות וחברתיות; שיטתו הנוקשה של צדק המבוסס על עקרונות, שוויון בין בני אדם בחלוקת הרכוש והדחת מושלים התנגשה אפוא עם גישת הריאליזם הפוליטי והדרישה המיידית לנקמת דמו של עות'מאן בטרם יושב הביטחון על מכונו. התנגשות עקובה מדם זו הובילה לקרבות "הגמל" (מול תלחה, אל-זביר ואם המאמינים עאישה, יהא אללה מרוצה מהם) ו-"ציפין" (מול מועאויה בן אב סופיאן ואנשי א-שאם), ולאחר מכן לתקרית "הבוררות", שבעקבותיה התפצלו ה-"ח'ואריג'", נלחמו בעלי ב-"נהרוואן" והכריזו עליו ככופר, עד שעבד אל-רחמן בן מֻלְגַ'ם אל-מוראדי רצח אותו במחראב של מסגד כופה בחודש רמדאן בשנת ארבעים להגירה.

דם שפוך זה במהלך חמש שנות ח'ליפותו של עלי הוא שהפך את המחלוקת הפוליטית והפרשנית לתעלות דוקטרינריות מושרשות. בעוד השיעים ניסחו את תורות "הנאמנות (תוואלי) וההתנכרות (תבארי)", כשהם שופטים כסטייה או כפירה את כל מי שדחף את עצמו לפני עלי, חלק על זכותו או נלחם בו בקרבות הגמל וציפין בטענה שהיה מורד נגד האימאם החסין מחטא של אותה תקופה, אהל אל-סונה ופאל-ג'מאעה ניסחו את תורת "ההימנעות משיפוט על מה שהתרחש בין החברים", תוך שמירה על הוודאות המוחלטת כי האמת במלחמות הללו הייתה בצד של עלי בן אב טאלב, שעלי הוא האימאם הלגיטימי, וכי אלו שנלחמו בו בציפין היו "הסיעה המורדת" על פי לשון החדית' הנבואי המוטוואתיר בשני הצחיחים: "אוי לעמאר! הוא יהרג בידי הסיעה המורדת; הוא קורא להם אל גן העדן והם קוראים לו אל האש" (ועמאר בן יאסר נהרג בצבאו של עלי בידי חייליו של מועאויה). אף על פי כן, אהל אל-סונה ראו בכך שהמרד (בַּﻐְי) אינו מוציא את מבצעו מן האמונה ואינו מבטל את עיקרון הצדק של החברים שפעלו מתוך מאמץ פרשני (אג'티حاد) וטעו, כשהם חוזרים על מימרו של הח'ליף הישר עומר בן