גבולות פליליים ונורמות איסור במשפט השוואתי

הפילוסופיה של המותר (חלאל) והאסור (חראם) ושל הגבולות הפליליים בשלושת הדתות המגלות סובבת סביב הגנה על החברה האנושית מפני כオス (כאוס) והתפרקות, תוך שמירה על העקרונות האוניברסליים הגדולים שבלעדיהם החיים אינם יכולים להתקיים.

בשריעה האסלאמית, טקסטים מהקוראן ומהסונה באו לשמר חמישה צרכים בסיסיים: הדת, החיים, השכל, הצאצאים והרכוש. לפיכך, הדברים הטובים הותרו והטומאות נאסרו, כגון נבלה, דם שפוך, בשר חזיר, מה שהוקרב לאל אחר מלבד אללה, ומשקאות חריפים, תוך התרת בעלי חיים שנשחטו על ידי עמי הספר. מערכת זו לוותה בעונשים שנקבעו כדי להרתיע פשעים חמורים, כגון העונש על גניבה, מרד מזוין (חיראבה), ניאוף — שלצורך הוכחתו נדרשים ארבעה עדי ראייה ישרים — העונש על הוצאת דיבה (קאד'ף) המסתכם ב-שמונים מלקיות להגנת הכבוד, ודין השיוויון (קיצ'אס), אשר הושלם על ידי פתיחת הדרך למחילה ולפיצוי (דיה). האסלאם הקיף את יישום עונשים אלו בחומה בלתי חדירה של ערבויות משפטיות נוקשות, דבר שהחברים הנעלים יישמו מתוך מודעות עמוקה לתכליות החוק (מקסד'), בדומה לח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב (אלוהים יהיה מרוצה ממנו) שהשעות את יישום העונש על גניבה בשנת הבצורת, בשנה ה-שמונה עשרה להג'רה, עקב חזקה מבוססת של רעב וצורך קיצוני, וכפי שעשה עלי בן אב טאלב (אלוהים יהיה מרוצה ממנו) באמצעות בדיקה משפטית קפדנית כדי לססל את הדרך לתשובה, דבר שהחברים עיגנו בכלל המשפטי המוזהב:

הימנעו מהגבולות הפליליים באמצעות ספקות ככל האפשר, שכן מוטב לשופט לטעות במתן חסנה מאשר לטעות בהענשה

כמו כן, ארבעת האמאמים — אבו חניפה, מאליק, אל-שאפעי ואחמד — התכנסו כדי להבחין בין עונשים קבועים (חודוד) לבין עונשים לפי שיקול דעת (תעזיר) המופקדים בידי השופט, תוך הרחבת מרווח הספקות המבטלים את העונש וקביעת העקרון ההלכתי הכולל בתחום המותר והאסור:

צרכים דוחקים הופכים את האסור למותר במידה הנחוצה להדפת הרס החיים, ללא הגזמה או חריגה

בעיון בתלמוד, שחכמיו מנו שש מאות ושלוש עשרה מצוות מחוקקות המחולקות לשתי מאות ארבעים ושמונה מצוות עשה ושלוש מאות שישים וחמש לא תעשה, אנו מוצאים במסכת חולין קפדנות קיצונית בנורמות התזונה הידועה בשם כשרות. התלמוד דורש ששحיטה (שחיטה) ריטואלית תבוצע על ידי שוחט מורשה המשתמש בסכין חלקה לחלוטין וללא פגמים, אוסר את גיד הנשה, דורש שהבשר יושרה וימלח כדי להוציא ממנו את הדם, ואוסר באופן מוחלט לערבב בשאר וחלב, איסור המשתרע עד להפרדת הכלים והחובה להמתין בין שלוש לשש שעות לאחר צריכתם, בהסתמך על הפירוש הרבני המורחב של הכלל:

לא תבשל גדי בחלב אמו, ולא תערבב כלי בשר עם כלי חלב על שולחן אחד או בארון אחד

באשר למשפט הפלילי המופיע במסכת סנהדרין, שבו בתי הדין התחלקו לערכאות של שלושה שופטים, עשרים ושלושה או שישים ואחד, ולמרות שהתורה קבעה ארבעה עונשים חמורים — סקילה, שריפה, חרב וחנק — חכמי התלמוד הטילו תנים בלתי אפשריים כמעט להוכחת הפשע, כגון הדרישה לשני עדי ראייה המלווים באזהרה בעל פה המופנית לעבריין שניות ספורות לפני ביצוע המעשה והודאתו בכך שקיבל את אותה אזהרה. מפורסמת אמירת החכמים במשנה:

בית דין ההורג אחת לשבע שנים נקרא חובלני

באשר לברית החדשה, החקיקה הנוצרית — לאחר הימנעות ראשונית מארבעה איסורים הנוגעים לזבחי אלילים, דם, בעלי חיים חנוקים וזנות — בחרה לבטל את האיסורים הריטואליים הנוגעים למזונות, והחליפה את דין השיוויון ביחסים בין-אישיים בחוק האהבה והסובלנות, בהרמוניה עם ההנחיה האוונגליסטית המפורסמת:

מי מכם שהוא ללא חטא יזרוק עליו את האבן הראשונה, וענו על העוולה במחילה ובגאולה מוחלטת

באופן זה, הנצרות האצילה את העונשים המרתיעים לרשויות האזרחיות הזמניות, תוך שהיא שומרת לכנסייה את הסנקציות הרוחניות והמשמעתיות, דבר המדגיש את הניגוד בין הקפדנות הריטואלית התלמודית, ההתרוממות הרוחנית האוונגליסטית והריאליזם המחוקק והמאוזן של האסלאם.