בחירות בישראל: קפאון מחוקقي ומבוי סתום קואליציוני

קלפיות ההצבעה בישראל הניبو נוף פרלמנטרי מורכב המאיים להכניס את המדינה למנהרה חדשה של שיתוק מוסדי; כאשר המחנות הפוליטיים המתחרים כשלו בהשגת סף החסימה העומד על 61 מנדטים להקמת ממשלה, וזאת בצל שיעור הצבעה תקדימי שהגיע לכ-77.7%, הגבוה ביותר מאז שנת 1999, מה שהפך את תהליך הבחירות כולו למשאל עם פתוח שלא סיים לא את משבר הלגיטימציה ולא את מאבק ההישרדות הפוליטי.

התוצאות הסופיות של ספירת הקולות עיגנו נסיגה בולטת למחנה היمين והיمين הקיצוני בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמספר המנדטים שלו צנח מ-64 מנדטים בכנסת 2022 ל-53 מנדטים; אשר התחלקו בין מפלגת "הליכוד" (27 מנדטים), התנועות "ש"ס" ו-"הציונות הדתית" (6 מנדטים כל אחת), לצד "יהדות התורה" ו-"עוצמה יהודית" (7 מנדטים לכל צד). מנגד, מחנה האופוזיציה בהנהגת הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט התייצב על 48 מנדטים, בראשותו מפלגתו העולה "ישר" עם 21 מנדטים, אחריה ברית "יחד" בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד עם 12 מנדטים, לאחר מכן מפלגת "הדמוקרטים" עם 8 מנדטים, ו-"ישראל ביתנו" בראשות אביגדור ליبرমান עם 7 מנדטים.

התפנית החשובה ביותר באה לידי ביטוי בעלייה ההיסטורית בייצוג של פלסטינים אזרחי ישראל כאשר שתי הרשימות הערביות השיגו 19 מנדטים (11 מנדטים ל-"רשימה המשותפת", ו-8 מנדטים ל-"רשימה הערבית המאוחדת"), הנוכחות הפרלמנטרית הרחבה ביותר שלהן בתולדות הכנסת, דבר שהציב אותן בלב החשבונות הטקטיים למרות ניסיונות ההדרה הפוליטית הממוסדת. תרחיש זה חפף לנפילתן של רשימות מפלגתיות ומחאתיות רבות מתחת לאחוז החסימה בבחירות (3.25%), ביניהן תנועות המייצגות חיילי מילואים וזרמים כלכליים מתפתחים; שכן התפוגגותם של מאות אלפי קולות אלו מחוץ לחומות הכנסת העמיקה את הגירעון החשבוני אצל שני המחנות, ומנעה מכל אחד מהם את האפשרות לנצל את עודף המנדטים כדי לשבור את מחסום תיקו השלילה.

בצעד מונע ששיקף את חריפות הקיטוב, מחנה האופוזיציה לא המתן לתחילת ההתייעצויות הנשיאותיות הרשמיות אצל הנשיא יצחק הרצוג; אלא מיהר לממש את כוחו המספרי המשותף יחד עם חברי הכנסת הערבים, המגיע ל-67 מנדטים, כדי לפעול להדחת יו"ר הכנסת אמير אוחانا המשתייך למפלגת הליכוד, ולכפות יו"ר חדש למועצה המחוקקת כדי להבטיח שליטה בסדר היום הפרלמנטרי. צעד זה נתקל בהתנגדות עזה מצד מפלגת הליכוד, שדרשה את עצירתם המיידית של הליכי ההצבעה תוך טענה שהסתמכות על קולות הגושים הערביים חסרה מנדט פוליטי לגיטימי.

צעדים אלו חפפו להסלמה מצד נתניהו ובני בריתו בטון הערעור על טוהר התוצאות, באמצעות הפניית האשמות על קיומו של "זיוף ממוסד" ו-"התערבויות זירות חיצוניות" שמימנו את עליית הרשימות הערביות, בניסיון לספוג את הלם הפסד הרוב. אולם, נרטיב זה התנגש מהר מאוד בעמדות נחרצות מטעם המוסדות הרשמיים; שכן ועדת הבחירות המרכזית הכחישה את קיומו של כל זיוף בהיקף נרחב כשהיא מדגישה את יציבות חלוקת המנדטים גם לאחר ספירת מאות אלפי "המעטפות הכפולות", בעוד משטרת ישראל אישרה את היעדרם של כל אינדיקציות או ראיות מודיעיניות התומכות בהשערת גניבת הקולות, ושירות הביטחון הכללי (השב"כ) הגביל את חקירותיו לנסיונות השפעה סייברית זרה שלא פגעו במהות תהליך הספירה בשטח. במישור הדיפלומטי, משרד החוץ הקטاري הכחיש באופן נחרץ את הטענות הישראליות בדבר תמיכה בצד כלשהו, כשהוא מחשיב אותן כניצול של אג'נדות מפלגתיות צרות, דבר עליו הדגישו הנהגות הרשימות הערביות אשר גינו את מסעות ההסתה והעיוות.

והיום, כל דמות שתומכת בהקמת ממשלה ממתינה רשת מורכבת של מוקשים פוליטיים; המתחילה מעקשתו של מפלגות החרדים לחוקק חקיקה הפוטרת תלמידי ישיבות משירות צבאי, מה שמהווה קו אדום עבור מפלגות "ישר" ו-"ישראל ביתנו", דרך הווטו על הברית עם המפלגות הערביות שנדחה על ידי בכירי האופוזיציה כליפברמן ובנט במקביל לתנאים הנוקשים שהציב איזנקוט סביב הזהות הציונית, וכלה בפלונتر של נתניהו המגולם בסירוב החד-משמעי של האופוזיציה לשבת תחת ראשותו מול דבקות הליכוד בו בתור המנהיג היחיד של השלב. מול מבוי סתום מורכב זה, נראה כי הזירה הישראלית כפולה לתרחישים צרים ביותר; שכן או מסלול מפרك להקמת ממשלת אחדות לאומית שבירה, או הישארותו של נתניהו בראש ממשלת מעבר לתקופה ארוכה, מה שעשוי להחזיר את שרשרת ההליכה אל הקלפיות ולעגן את השיתוק הפוליטי הפנימי.