עבד אל-עזיז אאל סעוד: מסע איחוד ובניית הממלכה

ב-19 בחודש זול-חיג'ה שנת 1292 להג'רה, המקביל ל-15 בינואר 1876 לספירה, ובתוך ארמון הבוץ «אל-בלידה» או «אל-בדיעא» בלב העיר ריאד, נולד עבד אל-עזיז בן עבד א-רחמן בן פייסל בן טורקי אאל סעוד ברגע היסטורי קריטי שבו קרסו יסודות המדינה הסעודית השנייה עקב המאבקים העקובים מדם בין דודיו, בניו של האימאם פייסל בן טורקי. אמו הייתה סארה בת אחמד אל-כביר א-סודיירי, אישה גבוהת קומה וחזקת אופי שממנה יורש עבד אל-عזיז את קומתו המרשימה אשר עלתה בהמשך על מאה תשעים ושמונה סנטימטרים. אביו שלח אותו בגיל שבע אל חוגי הלימוד בריאד, והוא שינן את הקוראן הקדוש בהדרכת הקאדי שיח' עבד אל-לה בן עבד א-لطيف אאל א-שיח' והשיח' מוחמד בן מסיביח. בילדותו המוקדמת הוא אומן ברכיבת סוסים, ירי וסיף בוואדי חניפה. אחד האירועים המכוננים המוקדמים שהותירו חותם עמוק בזיכרונו התרחש בהיותו בן ארבע עשרה, בשנת 1890, כאשר אמיר חאיל החזק מוחמד בן עבד אל-לה בן רשיד נכנס לריאד. הנער עבד אל-עזיז מונה כחבר בצוות המשא ומתן שיצא לפגוש את בן רשיד, והאמיר משב שמّر הבחין בחדות מבטו של הנער הצעיר ואמר למלוויו את אמירתו המפורסמת כי נער זה נועד לגדולות.

לאחר תבוסת אל-מליידא בינואר 1891 ונפילת המדינה הסעודית השנייה, נאלץ האימאם עבד א-רחמן בן פייסל לעזוב את ריאד בלילה יחד עם משפחתו כדי להימלט מזעמו של בן רשיד. בין הפרטים האפלים והקשים של מסע זה היה העובדה שהנער עבד אל-עזיז הובל יחד עם אחותו הצעירה נורה בשקים שנקשרו לצידי גב של גמל אחד באפילת הלילה. משפחת המלוכה לשכתו תעתה בשוממיו של מדבר «אר-רובא אל-ח'אלי» הריק והצחיח במשך כשנתיימיים תמימים בחסות שבט אל-מורא, ושם חי הנער חיי נדודים קשים בכל מובן המילה, ישן על החול, שתה חלב גמלים וסבל מרעב. הוא אף חלה במחלת חום קשה במנאת המדבר המרוחקת «יברין» שכמעט עלתה בחייו, לولا טיפולן המסור של אמו ואחותו נורה שטיפלו בו בצריבה ובצמחי מרפא, בטרם עבר עם אביו לבחרין ולקטר, ובהמשך השתקעו בכווית בסוף שנת 1892 באישור האימפריה העות'מאנית אשר הקצתה לאימאם עבד א-רחמן קצבה חודשית צנועה בת שישים לירות עות'מאניות.

בכווית, התגוררה המשפחה הסעודית בבית בוץ צנוע הידוע בשם «בית אל-עאמר» בשכונת אל-וסט, שכלל שלושה חדרים צרים בלבד וחצר פתוחה. שם חי הצעיר עבד אל-עזיז תשع שנים של דלות חומרית ועושר פוליטי. הוא פקד باستمرار את מועצותיו של שליט כווית הערמומי, השיח' מובארכ א-סباح המכונה «מובארכ אל-כביר», וישב בפינת החדר כשהוא מאזין בדממה עמוקה למשא ומתן הסודי והמורכב שניהל מובארכ עם הקונסולים הבריטים, הרוסים, הגרמנים והמושלים העות'מאניים סביב קו רכבת ברלין-בגדאד והשפעה במפרץ. כך רכש בבית הספר של כווית מודעות דיפלומטית מוקדמת והבנה של מאזני הכוחות הגלובליים. בתחילת שנת 1901, כאשר השיח' מובארכ א-סباح יצא בראש צבאו להילחם בעבד אל-متعب אל-רשיד באל-קאסים, יצא הצעיר עבד אל-עזיז אאל סעוד בראש כוח קטן לעבר ריאד והטיל מצור על ארמון מסמאכ. אנשיו החלו לחפור מנהרה סחתורית מתחת לחומותיו כדי לפוצצם באמצעות אבק שרפה, אך התבוסה המוחצת שספג צבאו של מובארכ א-סباح ב«קרב א-צריף» במרץ 1901 הכריחה את עבד אל-עזיז להסיר את המצור מיד ולסגת במהירות לכווית.

הצעיר בן העשרים וחמש לא התייאש, ויצא מכווית פעם נוספת בסתיו 1901 בראש ארבעים איש בלבד שרכבו על בהמות רזות ונשאו רובי «מרטיני» ישנים, ומספרם גדל בדרך לשלושים ושלושה גברים. אחד הסודות הצבאיים הנדירים ביותר של אותו הרפתקה הוא שכאשר לחץ בן רשיד על האימפריה העות'מאנית להפסיק את ההקצבות הכספיות של אביו והשבטים התפזרו מחשש מפני זעמו של אמיר חאיל, קיבל עבד אל-עזיז החלטה צבאית נועזת להיעלם לחלוטין מעין כל. הוא נכנס עם אנשיו אל מעמקי חולות «אל-ג'אפורה» הקטלניים בשולי אר-רובא אל-ח'אלי, והם נותרו שם במחבוא במשך חמישים יום תמימים, צמו במהלך חודש רמדאן בשנת 1319 להג'רה והתקיימו מתמרים ומבשר ציד פראי, עד שמרגליו וסוכניו של בן רשיד האמינו כי הם מתו בצמא או שבו על עקבותיהם לכווית. בליל החמישי בשוואל שנת 1319 להג'רה, המקביל ל-15 בינואר 1902, הגיע עבד אל-עזיז אל פאתי ריאד בלילה. הוא השאיר עשרים איש ליד הגמלים ב«צודע א-שקיב» עם הוראה חד-משמעית להציל את נפשם אם שליחו לא יגיע טרם שחר היום העוקב, והתקדם עם ארבעสามים איש אל פרדسات התמרים ב«א-שנדגה», שם השאיר את אחיו מוחמד יחד עם שלושים ושלושה גברים נוספים. הוא עצמו הסתנן יחד עם שבעה גברים בלבד אל לב ריאד, טיפסו באמצעות גזע דקל מעל חומת ביתה של אישה בשם «ג'ויזה» הסמוכה לביתו של שליט ריאד עג'לאן בן מוחמד, ופרצו לביתו של עג'לאן. הם מצאו את אשתו במיטתה והיא עדכנה אותם כי הוא לן בתוך מבצר «מסמאכ» המבוצר ואינו יוצא ממנו אלא לאחר זריחת השמש. עבד אל-עזיז קרא לאחיו מוחמד ולשאר האנשים אל תוך הבית, והם ישבו בחושך שותים קפה, אוכלים תמרים וקוראים קוראן כדי להרגיע את העצבים עד שעלה שחר החמישי בשוואל. אז נפתחה הדלת הקטנה של המבצר המכונה «אל-ח'וחה» ועג'לאן יצא ממנה יחד עם שומריו לבדוק את סוסיו. עבד אל-עזיז ואנשיו הסתערו עליו מיד, והוא ירה לעברו מרובהו ופגע ברגלו. בן דודו עבד אל-לה בן ג'לوي בא בעקבותיו והרגו בתוך שער המבצר בקרב בזק שבו הוחזות השלטון של בית סעוד.

לאחר כיבוש ריאד מחדש, יצא עבד אל-עזיז למלחמה בלתי פוסקת שנמשכה שלושים שנה תמימות כדי לאחד את חבלי ארץ ערב המסוכסכים. בשנת 1904 הוא התנגש בשמונה חטיבות סדירות עות'מאניות שנתמכו בתותחי «קרופ» גרמניים שנשלחו על ידי הסולטן עבד אל-חמיד לסייע לבן רשיד בקרבות «אל-בכירייה» ו«אל-שנאנה» באל-קאסים, שבהם נפצע עבד אל-עזיז מרסיס תותח בכפו השמאלית ובברכו, אך הוא עמד בגבורה עד שהביס את הכוחות המשולבים. בהמשך חיסל את יריבו המושבע עבד אל-متعب אל-רשיד בקרב «ראודת מהנא» באפריל 1906, ובמאי 1913 ביצע פעילות לילה מפתיעה שבה גירש את החיל העות'מאני ממחוז אל-חסה החופי ללא שפיכות דמים של ממש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ניהל מערכת איזונים עדינה: בקרב «ג'ראב» בינואר 1915 נגד בן רשיד, נהרג הקابتן הבריטי «ויליאם שייקספיר» בעת שהפעיל תותח בשורות כוחותיו של עבד אל-עזיז. ביוני של אותה שנה, במהלך קרב הלילה «כנזאן» נגד שבט אל-עג'מאן באל-חסה, נהרג אחיו האהוב סעד בן עבד אל-رحمن לצידו, ועבד אל-עזיז עצמו נפצע קשות מקלע שחדר את בטנו ותחתית חזהו. בין הסודות המדהימים של פקחותו הפוליטית הייתה העובדה שכאשר יריביו הפיצו שמועות על מותו עקב פציעותיו כדי לערער את נאמנות השבטים, הוא הורה להביא נערה ממשפחות האצולה של אל-חסה, קידש אותה ונשא אותה באותו השבוע בעודו מדמם תחת תחבושות רפואיות, וזאת כדי לגדוע את השמועות ולהוכיח לבדואים כי הוא בריא ושלם. בהמשך חתם בדצמבר 1915 על «הסכם דארין» עם הנציב העליון הבריטי סר פרסי קוקס, והבטיח את הכרת בריטניה בשלטונו ואת סיועה הכספי מבלי לסבך את צבאו בחזיתות המלחמה הגדולות.

לאחר שהכניע סופית את אמירות אאל רשיד בחאיל בנובמבר 1921, קבע עבד אל-עזיז תקדים יוצא דופן במלחמות השבטים כאשר נמנע מלהתנקם במשפחת יריביו ההיסטוריים. הוא העביר את אמירי אאל רשיד ובניהם לריאד, שיכן אותם בארמונותיו בכבוד רב והשיא את בניו לבנותיהם. לאחר מכן הפנה את מבטו מערבה לעבר אל-חיג'ז וכבש את טאיף, מכה, אל-מדינה וג'דה בין השנים 1924 ו-1925, ובכך שם קץ לשלטונם של האשראפים ההאשמיים. אולם המשבר המסוכן ביותר כמעט והחריב את ממלכתו מבפנים פרץ בין השנים 1927 ו-1929, כאשר מנהיגי תנועת «האחים» (אל-איחואן) הקיצוניים מרדו בו, ובראשם פייסל א-דוויש, סולטאן בן بجاد וד'יذאן בן חת'לין, אשר התנגדו לסימון הגבולות עם עיראק וירדן תחת השלטון הבריטי, ואסרו על הכנסת הטלגרף, הטלפון האלחוטי, המכוניות ואופניים בטענה כי הם מעשה ידי השטן והכשפים. בין האנקדוטות ההיסטוריות המתועדות עולה כי כדי לשכנע את החכמים ומנהיגי האחים שמכשיר האלחוט אינו מנוהל בידי שדים, הורה המלך עבד אל-עזיז למהנדסים לקרוא פסוקים מהקוראן באמצעות המיקרופון במכה ולהשמיע אותם לשייח'ים דרך מקלט הרדיו בריאד, כשהוא מביא בפניהם את הפסוק הקוראני השולל את ירידת שדים עם הקוראן. כאשר התעקשו מנהיגי המרד על אי-ציות חמוש, צעד לעברם בעצמו והכריע את העניין צבאית ב«קרב א-סבלה» המכריע במרץ 1929, ובכך סלל את הדרך להכרזת איחוד המדינה רשמית תחת השם «ממלכת ערב הסעודית» ב-23 בספטמבר 1932.

אחד האירועים הנסתרים הנדירים שמעולם כמעט ולא זוכרים את פרטיהם המדויקים הוא ניסיון ההתנקשות המזעזע שעבר המלך עבד אל-עזיז בתוך המסגד אל-חראם במכה ביום החג, העשירי בזול-חיג'ה שנת 1353 להג'רה, המקביל ל-15 במרץ 1935, אשר נודע בשם «תקרית אל-חראם». בעוד המלך מבצע את ההקפות סביב הכעבה הקדושה בהקפה החמישית כשהוא עטוף בשני בגדי האיחראם הלבנים וחסר הגנה, וסמוך אליו יורש העצר האמיר סעוד, הסתערו שלושה גברים תימנים חמושים בפגיונות חדים ממאחורי אבן אסמאעיל והאבן השחורה. הראשון שבהם, «עלי בן חזאם», הסתער ישירות לעבר חזהו של המלך, אך האמיר סעוד זינק כברק והשליך את גופו לפני אביו כדי לספוג את דקירת הפגיון העמוקה בכתפו השמאלית, בעוד שומרי ראשו של המלך, בראשות עבד אל-לה בן ח'ניזאן, התעמתו עם שלושת התוקפים והרגו אותם ביריות ברחבת הסובבים בתוך שניות ספורות. המלך המשיך בהקפותיו בקור רוח לאחר ששטפו את הדמים מרחבת ההקפות.

במישור הכלכלי, עמדה המדינה הצעירה בתחילת שנות השלושים מול איום פשיטת רגל מוחלט עקב השפל הכלכלי העולמי הגדול והירידה במספר עולי הרגל ממאה אלף עולים לפחות מעשרים אלף, עד שהאוצר הלאומי לא יכול היה לשלם את משכורות העובדים ונאלץ ללוות כספים מסוחרים מקומיים. כאן מילא היועץ הבריטי לשעבר שהתאסלם בשם «עבד אל-לה פילבי» תפקיד סודי ומכריע; הוא ייעץ למלך עבד אל-עזיז לפתוח את הדלת בפני חברות אמריקאיות כדי לשבור את המונופול הבריטי. שר האוצר עבד אל-לה א-סולימאן חתם ב-29 במאי 1933 בארמון חזאם בג'דה על הסכם זיכיון לחיפושי נפט עם חברת «סטנדרד אויל אוף קליפורניה» האמריקאית תמורת שלושים וחמישה אלף לירות זהב בריטיות ששולמו במזומן בתיבות עץ לנמל ג'דה. לאחר חמש שנים קשות של קידוחים כושלים במדבר דהראן שבהן כמעט וכוננה החברה האמריקאית לקפל את ציודה ולעזוב ביאוש, פרץ הנפט בכמויות מסחריות עצומות ב-4 במרץ 1938 מ«בארה דהראן מספר שבע» בעומק של אלף ארבע מאות ארבעים ואחד מטרים, באר שהמלך כינה אותה לימים «באר הטוב», ובכך העביר את המדינה מכלכלת קיום מדברית אל לב משוואת האנרגיה העולמית.

בפברואר 1945, בצעד היסטורי חסר תקדים, עזב המלך עבד אל-עזיז את אדמת חצי האי ערב על סיפון המשחתת הצבאית האמריקאית «מורפי» שרצפתה הפלדתית כוסתה בשטיחים מזרחיים, ועליה הוקמו אוהלים בדואים ונשאו עליה שמונים ראשי צאן כדי לשוחטם טריים למאכל המלך ומלוויו. הוא עשה דרכו אל «האגמים המרים» בתעלת סואץ כדי לפגוש את נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט על סיפון הסיירת «קווינסי» ב-14 בפברואר 1945. בין הפרטים הסודיים המתועדים של אותו מפגש עולה כי רוזוולט, שהיה מרותק לכיסא גלגלים, העניק למלך עבד אל-עזיז את כיסא הגלגלים הרזרבי הפרטי שלו בידעו שהמלך סובל מקשיון מפרקים כואב בברכו כתוצאה מפצעי המלחמה הישנים. במהלך הדיונים דחה עבד אל-עזיז בנחישות מוחלטת את הגירויים הפיננסיים של רוזוולט תמורת הסכמה ליישוב יהודים אירופאים בפלסטין, באומרו את אמירתו המפורסמת כי על גרמניה התוקפנית לשלם מאדמתה פיצויים ליהודים, ולא שהערבים ישלמו את מחיר פשע שלא ביצעו. הוא הוציא מרוזוולט הבטחה בכתב שנחתמה ב-5 באפריל 1945, שבוע אחד בלבד לפני מותו של הנשיא האמריקאי, לפיה וושינגטון לא תנקוט שום צעד בפלסטין ללא התייעצות עם הערבים. שלושה ימים בלבד לאחר פסגת האגמים המרים, נפגש המלך עם ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל במלון «אוברז' אל-פאיوم» במצרים, וצ'רצ'יל נאלץ במהלך שעות הפגישה הארוכות להימנע מעישון סיגרו הקובני ומצריכת אלכוהול מתוך כבוד למסורת הקפדנית שהכתיב המלך במועצתו, אף על פי שצ'רצ'יל סחט ממנו קודם לכן את ההסכמה הסמלית להכרזת מלחמה על גרמניה ויפן כדי להבטיח לממלכת ערב הסעודית מושב כמדינה מייסדת בארגון האומות המאוחדות.

בחייו הפרטיים, טווה המלך עבד אל-עזיז רשת רחבה של נישואי ברית שבטיים שכללו את מרבית השבטים והמשפחות הגדולות בחצי האי ערב כדי לבסס את האחדות הלאומית בקשר הדם. הוא הוליד שלושה עשר בנים זכרים שנותרו בחיים ועשרים ושבע בנות. אולם הפצע הרגשי העמוק ביותר שלא הגליד בליבו כל חייו התרחש בשנת 1919, השנה שבה קראו אנשי נג'ד בשם «שנת הרחמח» עקב התפרצות מגפת השפעת הספרדית הקטלנית, כאשר המוות חטף בתוך שבוע אחד את בנו הבכור וזרועו הצבאית היימינית האמיר «תרכי הראשון» ואת אשתו האהובה ביותר על ליבו, הנסיכה «אל-ג'וهرة בת מוסאד בן ג'לוوي». המלך הורה לנעול את חדרה של אל-جوهرة בארמון א-דירה בריאד על כל תכולתה ובשמיה כפי שהשאירה אותם מבלי שאיܢ איש יגע בהם במשך עשרות שנים, והיה נכנס לשם לבדו בלילה כדי לבכות בה בחשאי. הוא גם היה קשור מאוד לאחותו הנסיכה «נורה בת עבד א-רחמן» שעליה היה מתגאה בקוראו ברגעים המכריעים: «אני אחיה של נורה!». סדר יומו היה קפדני ולא השתנה: הוא לא ישן יותר מארבע שעות מקוטעות בלילה וביום, בילה את שעות השחר הראשונות בקריאת קוראן ובתפילות, והעדיף בשמים צרפתיים מעורבים בשמן עוד הודי ומי ורדים מטאף.

מאז תחילת שנת 1953 הידרדרה בריאותו של המלך עבד אל-עזיז במהירות עקב טרשת עורקים כלילית ותעוקת חזרה, והוא עבר בקיץ אותה שנה לעיר טאיף בתקווה שאוויר ההרים המתון יקל על קוצר הנשימה שלו. הוא התאכסן בארמון צנוע בבעלות בנו האמיר מנסور בן עבד אל-עזיז בשכונת «אל-חוויאה», ודחה את עצות רופאיו האמריקאים והערבים לנסוע לטיפול בחוץ לארץ, מעדיף למות על אדמת מולדתו. ב-9 באוקטובר 1953 הוציא את הצו המלכותי האחרון בחייו המורה על הקמת «מועצת השרים» בראשות יורש העצר האמיר סעוד כדי לבסס את העבודה הממסדית טרם הסתלקותו. בשחר יום שני, השני של רביע אל-אוול שנת 1373 להג'רה, המקביל ל-9 בנובמבר 1953, ולאחר שהתפלל שחר והקשיב לקריאת סורת יאסין, פקדה אותו התקף לב חריף שבעטיו מסר את נשמתו בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר בגיל שבעים ושבע. גופתו הועברה לאחר תפילת הצהריים על סיפון מטוס «דקוטה» מיוחד משדה התעופה אל-חוויאה בטאיף לריאד, ונטמנה בטרם שקיעת שמש אותו היום בקבר פשוט ולא מסומן בתוך «בית העלמין אל-עוד» בריאד, ובכך נחתם פרק חייו של איש אשר צייר מחדש את המפה הגאופוליטית של חצי האי ערב במאה העשרים.