אטאטורק.. מייסד הרפובליקה בפרטי ביוגרפיה נסתרים

באביב שנת 1881, בבית עץ צבוע ורוד בן שלוש קומות השכן בשכונת קוג'ה קאסים פאשא בעיר סלוניקי המקדונית שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית, נולד ילד ושמו «מוסטפא» מבלי שתאריך לידתו המדויק ביום ובחודש תועד, בשל היעדר רישום אזרחי קפדני באותה תקופה. עם זאת, הוא בחר לעצמו לימים את ה-19 במאי כתאריך סמלי ליום הולדתו, לציון היום שבו דרכה רגלו בנמל סامסון (סמסון) לפתיחת מלחמת העצמאות בשנת 1919. אביו, עלי רזא אבנדי, היה פקיד זוטر במנהל המכס והמלח וסגן לשעבר בגדוד מתנדבים בטרם פנה לסחר בעצים. שורשי משפחתו מצד אביו חוזרים لشבטי ה«יורוק» הטורקמניים שהתיישבו בכפר קוג'اجيك באזור דיברא על הגבול האלבני-מקדוני. אמו, זובידה האנם, שהייתה צעירה מבעלה בכעשרים שנה, השתייכה למשפחת איכרים טורקמנית שהתיישבה באזור לנღזە ליד סלוניקי. אחד הנתונים הכואבים והנסתרים בילדותו הוא שגדל מוקף במוות: אמו ילדה שישה ילדים וארבעה מהם מתו בילדותם המוקדמת - פאטמה, אחמד, עומר ונאג'יה - עקב התפרצות מגפת הדיפתריה והחום. רק מוסטפא ואחותו הצעيرة «מקבולה», שחיה עד שנת 1956, נותרו בחיים.

עם כניסתו לגיל הלימודים, התבלט עימות תרבותי בביתו בין אמו הדתית שהתעקשה לרשום אותו לבית הספר הדתי המסורתי של השכונה מלווה בטקס שירי דת, לבין אביו בעל הנטייה המודרנית שלקח אותו כעלא ימים ספורים לאחר מכן לבית הספר המודרני «שמס אבנדי». אחד הפרטים ההיסטוריים הבולטים הוא שמייסד בית ספר זה, שממס אבנדי, השתייך לכת ה«דונמה» המפורסمة בסלוניקי ואימץ תוכניות חינוכיות אירופיות מודרניות שהותירו את חותמן הראשון במוחו של הילד. ואולם, פטירתו המוקדמת של אביו בשנת 1888 בהיות מוסטפא בן שבע הפכה את חיי המשפחה על פיהם. אמו נאלצה לקחת את שני ילדיה ולמצוא מחסה בחווה של אחיה «חוסיין אגה» בכפר ראבלה, שם הפסיק הילד את לימודיו זמנית ועבד במשך חודשים בשמירה על שדות פולים ובגירוש עורבים יחד עם אחותו מקبולה, בטרם הוחזר לסלוניקי ונכנס לחטיבת הביניים האזרחית. הוא עזב אותה לאחר שמורו «קרה מעלם» הכה אותו קשות והקז את דמו בעקבות קטטת תלמידים. בעקבות זאת החליט הילד לגשת בסתר ובלא ידיעת אמו לבחינת הכניסה לבית הספר הצבאי בסלוניקי בשנת 1893. שם העניק לו מורה המתמטיקה, הקפיטן מוסטפא אבנדי הסקופי, את הכינוי «כמאל» כדי להבדילו משמו וכאות הערכה לגאונותו בחשבון.

בשנת 1896 עבר מוסטפא כמאל לבית הספר התיכון הצבאי בעיר מונאסטיר, ושם התגבשה תודעתו הלאומית והספרותית בהשפעת חברו לספסל הלימודים, הנואם והמשורר עומר נאג'ي, שהכיר לו את שירי נמיק כמאל ותופיק פכרת. הוא גם שקד על לימוד השפה הצרפתית בבית ספר של נזירים פרנציסקנים בסלוניקי במהלך חופשות הקיץ כדי שיוכל לקרוא את כתביהם של וולטר, רוסו ומונטסקייה בשפת המקור. באביב 1897 אף ניסה לברוח בלילה מבית הספר הצבאי יחד עם חברו כדי להתנדב במלחמה העונות-יוונית, עד שאישה בדרך גילתה אותם והחזירה אותם לבסיסם. במרץ 1899 התגייס למכללה הצבאית באיסטנבול כשהוא נושא את המספר הצבאי המפורסם «1283», וסיים את לימודיו בשנת 1902 בדרגת סגן, משם עבר למכללת המטה הכללי וסיים ב-11 בינואר 1905 בדרגת סגן-אלוף במטה (קפיטן מטה). אולם התחנה החשאית שלעיתים רחוקות מסופרת בפירוט היא שמיד עם קבלת דרגתו שכр דירה ברובע ביוגלו עם חבריו כדי להוציא לאור עיתון מחתרתי בכתב יד המתנגד לשלטונו של הסולטן עבדול חמיד השני. מרגל שהסתנן לקבוצתם ושמו «פתי» הסגיר אותם, ומוסטפא כמאל נעצר ונכלא בבידוד בכלא ארמון יילדיז למשך חודשים אחדים, בהם עבר חקירות קשות שכמעט חיסלו את הקריירה הצבאית שלו, בטרם התערב מנהל המכללה רזا פאשא כדי להקל את עונשו לגלות במסווה שנקראה אימון שדה בארמייה החמישית בדמשק.

בדמשק, בין סמטאות שוק אל-חמידייה בסתיו 1906, ובמיוחד בתוך חנות קטנה של סוחר גולה בשם מוסטפא ג'אנטקין, ייסד מוסטפא כמאל אגודה חשאי בשם «מולדת וחירות». הוא הסתנן בחשאי דרך יפו, אלכסנדריה ואתונה וחזר לעיר הולדתה סלוניקי עם מסמכים מזויפים כדי לפתוח שם סניף של אגודתו, בטרם גילה שאגודת «האיחוד והקידמה» הקדימה אותו בהתבססות בארמייה השלישית. הוא הצטרף אליה באוקטובר 1907 אך נותר בסכסוך חריף ומוקדם עם שלישיית ההנהגה, ובמיוחד אנוור פאשא, עקב סירוبو להתערבות ישירה של קצינים בפוליטיקה היומיומית. אף על פי כן, בשנת 1909 השתתף כראש מטה ב«צבא התנועה» שצעד מסלוניקי לאיסטנבול כדי לדכא את מרד ה-31 במרץ ולהדיח את הסולטן עבדול חמיד השני. לאחר מכן נשלח לצרפת בשנת 1910 כדי להשתתף בתרגילי פיקארדי הצבאיים, ובסוף 1911 הסתנן ללוב דרך מצרים בדרכון מזויף תחת שם עט בדוי בשם «מוסטפא שריף» כדי להילחם בפלישה האיטלקית בטוברוק ובדרנה. שם נפגעה עינו השמאלית בינואר 1912 מרסיס סיד כתוצאה מהפגזה איטלקית, והוא בילה חודש בבית החולים של הסהר האדום. הפגיעה הותירה אצלו פזילה קלה ותמידית בעינו השמאלית שאותה ניסה להסתיר בצילומיו כל חייו.

בין השנים 1913 ל-1914 מונה לנספח צבאי בסופיה, בירת בולגריה, כדי להרחיקו ממוקדי ההחלטה באיסטנבול. בסופיה הוא חווה סיפור אהבה סוער ולא ממומש שנחשב לאחד מסודותיו הרומנטיים הלוהטים ביותר, כאשר התאהב ב«דמיטרינה קובאצ'בה», הידועה בכינוי «מיטי», בתו של שר המלחמה הבולגרי הגנרל סטליאן קובאצ'ב. הוא ביקש את ידה פעמיים מאביה, שסירב לחתן את בתו האורתודוקסית עם קצין מוסלמי, ודמותה וצילה ליוו אותו עד סוף ימיו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כוכבו הצבאי דרך בקרב גליפולי (צ'אנאק קלעה) בשנת 1915 כשפיקד על הדיוויזיה ה-19 בארי בורנו וג'ונק ביירי. רסיס פגז פגע בחזהו ב-10 באוגוסט אך נתקל בשעון כיסו המתכתי וכך ניצל חייו – שעון שאותו העניק לימים לגנרל הגרמני לימן פון סאנדרס. לאחר מכן הועלה לדרגת גנרל «פאשא» בשנת 1916 לאחר שכבש מחדש את הערים מוש וביטליס מידי הכוחות הרוסים. בקיץ 1918 נסע לאתר הנוחן קרלסבאד באוסטריה-הונגריה לטיפול בדלקת כליות כרונית שליוותה אותו מנעוריו, וכאשר נחתם הסכם מודרוס באוקטובר 1918 הוא פיקד על קבוצת הפלישה בחזית סוריה, נסוג עם כוחותיו צפונה מחלב וסירב למסור את נשקו לבריטים.

ב-19 במאי 1919 הגיע מוסטפא כמאל לנמל סמסון על סיפון האונייה הישנה «בנדירמה» כמפקח הארמייה התשיעית בצו רשמי מטעם הסולטן מהמד השישי ואחיד א-דין, אך עד מהרה הפך את משימתו מפירוק נשק ההתנגדות לארגונה, ופרסם את חוזר אמאسيا (אמאسيا). בליל ה-8 ביולי 1919 בעיר ארזורום הוא הסיר את מדיו הצבאיים והתפטר מהצבא העות'מאני כדי להתחמק מצו הדחה ומעצר, והכריז כי יילחם כיחיד מבין בני העם. בית הדין הצבאי באיסטנבול דן אותו למוות שלא בפניו במאי 1920. למרות זאת, הוא ייסד את האסיפה הלאומית הגדולה באנקרה ב-23 באפריל 1920, הוביל את מלחמת העצמאות הטורקית, ומפרטים נדירים עולה כי לפני קרב סקריה המכריע באוגוסט 1921 הוא נפלה מסוסו ושלוש מצלעותיו נשברו. הוא חזר מאנקרה כדי לנהל את הקרב ההיסטורי שנמשך עשרים ויומיים כשהוא חבוש בחזהו ויושב על כיסא עץ, מה שזיכה אותו בדרגת «מרשל» ובתואר «עזי (הלוחם הקדוש)». לאחר מכן הכריע את המלחמה במתקפה הגדולה באוגוסט 1922 ובכניסה לאזמיר.

במקביל לביטול הסולטנות העות'מאנית ב-1 בנובמבר 1922, להכרזת הקמת הרפובליקה הטורקית ב-29 באוקטובר 1923, ולביטול הח'ליפות האסלאמית ב-3 במרץ 1924, חייו הפרטיים בארמון צ'אנקايا באנקרה חוו דרמה טרגית מושתקת. ב-29 בינואר 1923 נישא לצעירה המשכילה מאזמיר ובוגרת הסורבון «לאטיפה אשאקי», בטקס נישואין חסר תקדים שבו ישבה הכלה בעצמה לשולחן הקדי ב בניגוד למסורות הנהוגות. הדבר דחף אותו להרחיק את מקורבתו הנאמנה «فكرية هانم (פִכריה האנם)» שליוותה אותו וניהלה את ענייני ביתו לאורך שנות המלחמה באנטוליה ואהבה אותו עד טירוף, והוא שלח אותה לסנטוריום במינכן שבגרמניה באמתלה של טיפול בשחפת. אולם פכריה הפסיקה את הטיפול וחזרה לאנקרה במאי 1924, וכאשר נמנע ממנה להיפגש עמו בשערי ארמון צ'אנקايا, היא יתה לתוך חזה מתוך אקדח קטן שנשאה בתיקה ומתה בבית החולים ימים לאחר מכן באירוע שעורפל בחיסיון רשמי כבד וסבב סביבו ספקות היסטוריים ארוכים. בניגוד לכך, נישואיו ללאטיפה האנם לא שרדו את התנגשות אישיויותיהם החזקות במשך יותר משנתיים וחצי, והוא התגרש ממנה ב-5 באוגוסט 1925 ולא נישא עוד מעולם. זיכרונותיה של לאטיפה האנם ומכתביו אליה נותרו כבולים בכספות הסודיות של המדינה הטורקית עד לאחר מטרה ב-1975.

שנות שלטונו היחיד, ולאחר שסיכל את מסיבת ההתנקשות בו באזמיר בשנת 1926 שאותה ניצל לחיסול יריביו הפוליטיים ושותפיו הוותיקים לנשק באמצעות בתי הדין של העצמאות, כפה אטאטורק שורה של מהפכים קיצוניים ומזעזעים. הוא ביטל את בתי הדין השרעיים ואת המסדרים הסופיסטיים, כפה את חוק הכובע המערבי בשנת 1925, אימץ את החוק האזרחי השווייצרי בשנת 1926, החליף את האלפבית הערבי באותיות לטיניות בשנת 1928, הורה בינואר 1932 על קריאת האזאן (הקריאה לתפילה) בשפה הטורקית במקום ערבית, והעניק לעצמו את התואר «אטאטורק» כלומר «אבי הטורקים» בחוק פרלמנטרי בשנת 1934 שאסר על כל אזרח אחר לשאת שם זה. מן החידושים ההגותיים הבולטים בשנות ה-30 היה אימוץ שתי תיאוריות אנתרופולוגיות ולשוניות שנגנזו לימים: הראשונה היא «תזונת ההיסטוריה הטורקית» שטענה כי הטורקים הם מקור הצترות העתיקות כמו השומרית והחיתית; והשנייה היא «תיאוריית שפת השמש» שאותה שאב בשנת 1935 מחוברת מעורפלת של בלש אוסטרי אלמוני בשם הרמן קוורטש, שמשמעה שכל שפות האדם התפתחו משפה טורקית קדומה שנוצרה במרכז אסיה כאשר האדם הקדמון הביט אל השמש. אטאטורק הסתמך על תיאוריה זו במיוחד כדי להצדיק את השארת מילים ערביות ופרסיות קשות לשפה בטורקית תוך טענה שהן טורקיות במקורן מלכתחילה.

הלילות בארמונו סבבו סביב מה שנודע בהיסטוריה כ«שולחןו של אטאטורק» - מפגשי הוללות הגותיים ופוליטיים שנמשכו מהערב ועד שעות הבוקר המוקדמות, שבהם צרך כמויות גדולות של משקה האלכוהול «ראקי» וכמות עצומה של סיגריות וקפה טורקי מדי יום. את היעדר הילדים הביולוגיים פיצה באימוץ שמונה ילדים, המפורסמת שבהן הייתה «סביהה גוקצ'ן», שהפכה לטייסת הקרב הקרבית הראשונה בעולם, ההיסטוריונית «אפט אינאן», והילדה הקטנה «אולקו». החל מסוף 1937 החלו להופיע עליו סימני הידרדרות בריאותית בדמות רזון, גירוד עורי חמור, דימומים מהאף ונפיחות בבטן. בינואר 1938 אבחן הרופא נהאד רשאד בלגאר את מצבו לראשונה באתר הנופש יאלובה כצירוזיס כבדי מתקדם מלווה בצקת בבטן (אסקיטס), אבחנה שאותה אישר פרופסור צרפתי «נואל ויסינג'ר» שהוזמן בסתר מפריז.

למרות כובד המחלה באביב ובקיץ 1938, התאמץ אטאטורק ונסע למרסין ולאדנה במאי אותה שנה ועמד שעות תחת השמש כדי לסקור את הצבא כאות הרתעה לצרפת כדי להכריע את סוגיית צירוף «נפת אלכסנדרטה» לטורקיה, מה שהוביל להידרדרות חמורה בכבדו. הוא הועבר ליאכטה הנשיאותית «סאוורונה» שעגנה בים מרמרה כדי לבלות את שבועותיו השקטים על סיפונה, אך הלחות והחום החמירו את מצבו, והוא הועבר בסתר בליל ה-25 ביולי לחדר מספר 71 המשקיף על מיצר הבוספורוס בארמון דולמבהצ'ה באיסטנבול. בחדר זה עבר שלושה ניקוזי בטן כואבים לשאיבת עשרות ליטרים של נוזלים שהתאספו בחלל בטנו, הכתיב את צוואתו המשפטית ב-5 בספטמבר, ונכנס לתרדמת כבד ראשונה באוקטובר שממנה התעורר לימים, בטרם נפל לתרדמותו האחרונה ב-8 בנובמבר לאחר שהגה את מילותיו האחרונות המוקלטות כשאנו שאל על השפה וחוזר ואמר «ועליכם השלום», עד שעיצבו לבבו מלפועם בשעה תשע וחמש דקות בדיוק בבוקר יום חמישי, ה-10 בנובמבר 1938, בגיל חמישים ושבע. גופתו חונטה על ידי פרופסור לוטפי אקסו והושמה בארון עץ ורד מרופד בעופרת בתוך מוזיאון האתנוגרפיה באנקרה למשך חמש עשרה שנים תמימות, עד שהועברה ב-10 בנובמבר 1953 לקבורה במאוזוליאום הענק שלו «אניטקבייר» באדמה שהובאה מכל מחוזות הרפובליקה שיצר במו ידיו.