אל-קאდიاني.. טועن הנבואה: פרטים נסתרים מחייו

ב-13 בפברואר בשנת 1835, המקביל ל-14 בשואל שנת 1250 להג'רה, וביתר דיוק בעיירה קאדיאן השוכנת במחוז פנג'אב ההודי, מרחק של כ-70 קילומטרים צפון-מזרחית ללאהור, נולד מירזא עולאם אחמד בן עולאם מורתצ'א בחיק משפחה פיאודלית שמוצאה ההיסטורי המתועד הוא משבט "ברלאס" המונגולי בעל התרבות הפרסית - אותו השבט שממנו יצא טימור לנג, אף שעולאם אחמד טען לאחר מכן, על סמך גילוייו, כי מוצאו פרסי טהור. סבו הרדול מירזא האדי בק היגר מהעיר "קש" הסמוכה לסמרקנד במאה ה-16 לספירה, בתקופת שלטונו של הסולטן המונגולי זהיר א-דין באבור, והתיישב בפנג'אב, שם הקצו לו שליטי החצר המונגולית עשרות כפרים. בין הפרטים הנדירים שנעדרים מרבים הביוגרפיות הוא שעולאם אחמד לא נולד לבדו, אלא נולד כתאום לאחות שהקדימה אותו לעולם בשעות ספורות ושמה "ג'נת", אולם היא הלכה לעולמה ימים ספורים לאחר לידתה. הילד גדל בסביבה אריסטוקרטית שנקלעה למשבר, שכן משפחתו איבדה את רוב נכסיה הפיאודליים מידי הברית הסיקית "רמגרהיה", בטרם הצליח אביו מירזא עולאם מורתצ'א להשיב לעצמו את קאדיאן וארבעה כפרים סמוכים בלבד מידי המהרג'ה הסיخي רנג'יט סינג, בתמורה לשירותיו הצבאיים והרפואיים. בהמשך, הפגין האב נאמנות מוחלטת לכתר הבריטי במהלך מרד ההודים הגדול בשנת 1857, כאשר צייד על חשבונו האישית חמישים פרשים על סוסיהם כדי לתמוך בכוחות האנגליים - עמדה שלימים היוותה את אחד היסודות לעמדתו הפוליטית והאמונית של בנו, אשר דחתה את הג'יהאד החמוש וקראה לציית לממשלה הבריטית.

עולאם אחמד גדל בילדותו כמתבודד, נמנע משעשועים, והיה מכור להתבודדות במסגד ולקריאה במשך שעות ארוכות. הוא קיבל את חינוכו הראשוני בקאדיאן מידי מורים פרטיים, למד את הקוראן הקדוש ואת יסודות השפה הפרסית מידי המורה "פצול אלהי" בגיל שבע, לאחר מכן למד את כללי הערבית והלוגיקה מידי פצול אחמד, ואחריו מידי גול עלי שאה בשלב מאוחר יותר בנעוריו. כמו כן, למד את יסודות הרפואה היוונית המסורתית מידי אביו שהיה רופא מומחה, דבר המסביר את נטייתו המאוחרת לרקוח תרופות ומשחות רפואיות. בסביבות שנת 1852, השיא אותו אביו לבחירת ליבו ולבת דודתו "חורמה ביבי", כאשר עולאם אחמד היה בן שבע עשרה לערך. אולם נישואים ראשונים אלו נותרו מתוחים וקרים מאז שנותיהם הראשונות, בשל הבדלי אופי וחוסר יכולתה של אשתו לקבל את נטיותיו ההתבודדותיות. למרות שהביא ממנה לעולם שני בנים, מירזא סולטן אחמד ומירזא פצול אחמד, הקשר ביניהם הסתיים בסופו של דבר בפרידה ארוכה שנמשכה עשורים, בטרם התגרש ממנה רשמית לקראת סוף חייו. האירוע ההיסטורי האירוני הוא שבנו הבכור סולטן אחמד המשיך לסרב לקבל את טענת הנבואה של אביו לאורך כל חייו של האב, ולא הצטרף לקהילתו אלא שנים רבות לאחר מות אביו.

תחת לחץ אביו, אשר שאף להשיב לעצמו את רכושה המוחרם של המשפחה באמצעות בתי המשפט האנגליים, נאלץ עולאם אחמד בשנת 1864 לעזוב את התבודדותו בקאדיאן ולעבור לעיר סיאלקوت כדי לעבוד כסופר זחוח וכעוזר אדמיניסטרטיבי במשכורת זעומה במשרדו של סגן הנציב הבריטי. הוא שהה שם ארבע שנים, עד שנת 1868 - תקופה שחישלה את אישיותו הפולמוסית; בסיאלקوت ניגש לבחינות עריכת הדין ונכשל בהן, אך מנגד, בא במגע עם המיסיונרים הפרוטסטנטיים של משלחת הכנסיית הסקוטית, ובראשם הכומר "ג'ון טיילור" והכומר "תומאס באטלר", והיה יושב עמהם לאחר שעות העבודה ומתווכח עמהם על טקסטים מהברית הישנה והחדשה. שם הוא גם טווה קשרים הדוקים עם נכבדי העיר, ובראשם השייח' נור מחמד, אביו של הפילוסוף והמשורר סר מחמד איקבאל - קשר משפחתי שקשר אותו למשפחת איקבאל, בטרם אימץ איקבאל עמדה רעיונית מתנגדת לתנועתו בעשורים הבאים.

עולאם אחמד שב לקאדיאן בשנת 1868, בעקבות מות אמו "ג'ראغ ביבי", ונכנס למערבולת של סכסוכים משפטיים מתישים בשם אביו, בניסיון להשיב את אדמות המשפחה. הוא הפסיד ברוב התיקים הללו, מה שהוריש למשפחה חובות כבדים ואכזבה עמוקה אצל האב עולאם מורתצ'א, שנפטר ביוני 1876. אחריו באה, שנים לאחר מכן, פטירתו של האח הבכור מירזא עולאם קאדר בשנת 1883, אשר ניהל את ענייני המשפחה. מות האב ולאחר מכן האח היוו את נקודת המפנה הנפשית המסוכנת ביותר בחייו של עולאם אחמד; שכן הוא היה תלוי בהם כלכלית באופן מלא, ואחז בו פחד עצום מפני עוני ואובדן. הוא טען באותה עת כי קיבל השראה שהרגיעה אותו בפסוק:

"האם אין האל די לעבדו?"

ביטוי זה הוא חקק לימים על חותמת טבעתו האישית. הוא אף ניסה למכרו אבן חברה יקרה שירש מאביו לסוחר באמריצסר כדי לשבוע לחם, חי שנים של סגפנות קיצונית, והעביר את עצמו אימונים קשים, כשהוא מסתפק בכמה נגיסות מדי יום במשך שמונה או תשעה חודשים רצופים. מעשים אלו, לדעת חוקרים מסוימים, ייתכן שתרמו להחמרת ההתקפים מהם סבל - כאבי ראש, סחרחורות והזיות חזותיות ושמיעתיות - תסמינים שדיווחים מסוימים קשרו להופעתה המוקדמת של מחלת סוכרת כרונית והתסמינים הנלווים אליה של הטלת שתן מרובה ונדודי שינה.

בשנת 1880, החלה הופעתו הפומבית המשפיעה כאשר הוציא את החלקים הראשונים של ספרו המפורסם "בראהין אחמדיה", כשהוא יוצא להשיב על תנועת "אריה סמאג'" ההיندואית בהנהגת דאיאננדה סראסוואטי, ועל משלחות המיסיון הנוצריות. הוא הבטיח לקוראיו ולתורמיו הוצאת חמישים כרכים המכילים שלוש מאות טיעונים רציונליים ומסורתיים לתמיכה באסלאם, וזכה אז לשבחים נרחבים מאת חכמי הדת המסורתיים של הודו שראו בו מגן עיקש על האמונה. אולם הוא הפסיק בכרך הרעי בשנת 1884, ולא הוציא את הכרך החמישי אלא בשנת 1905, כשהוא מסביר את הפסקתו הארוכה בתירוץ מוזר לפיו ההפרש בין חמישים לחמש אינו אלא נקודת אפס אחת, וכי האל קיים את הבטחתו בחמישה כרכים במקום חמישים. בתקופה זו, וביתר דיוק ב-17 בנובמבר 1884, נישא בדלהי לאשתו השנייה "נוסרת ג'האן בגום", שהייתה צעירה ממנו בכשלושה עשורים, והביא ממנה עשרה ילדים - חמישה מהם מתו בילדותם וחמישה חיו, וביניהם ממשיך דרכו השני לימים מירזא בשير אדין מחמוד אחמד, וההיסטוריон של הביוגרפיה שלו מירזא בשיר אחמד.

העשור שבין 1882 ל-1891 ידע התدرגות בטענותיו הרוחניות של עולאם אחמד; הוא החל בהכרזתו על עצמו כ"מחאدد" (מחדש) למאה הארבע-עשרה להג'רה, וכמי שזוכה להשראה ומקבל פניות ומסרים אלّهיים, כפי שתיעד בחלקי "בראהין אחמדיה".

לאחר מכן עבר, ב-23 במרץ 1889, בעיר לودهيانا, ובביתו של הסופי אחמד ג'אן במיוחד, לייסד את קהילתו רשמית באמצעות קבלת ה"ביעה" (שבועת האמונים) הראשונה מארבעים גברים, שראשון שבהם היה בן לוויתו הרופא חכים נור א-דין בהירווי. אולם רעידת האדמה האמונית הגדולה התרחשה בשנת 1891, כאשר הוציא את שלושת ספריו העוקבים "פתח אסלאם", "תוצ'يح מראם" ו"אזאלת אוהאם", שבהם הכריז על מותו הטבעי של המשיח עישו בנת מרימ, וטען כי המשיח לא מת על הצלב ולא הועלה בגופו השמיימה, אלא התעלף וטופל במשחה רפואית שנודעה בכתביו בשם "משחת עישו". לאחר מכן היגר, לפי הגרסה שאימץ עולאם אחמד, בחשאי מזרחה, בחיפוש אחר עשרת השבטים האבודים של בני ישראל, דרך פרס ואפגניסטן, עד שהשתקע בקשמיר ונפטר בה בגיל מאה ועשרים, כשהוא מצביע על קברו במאוזוליאום "רוזא באל" בשכונת ח'אניאר בעיר שרינאגר שבקשמיר - המאוזוליאום הידוע מקומית בשם "יוז אאסף". מכך הגיע עולאם אחמד למסקנה שהוא עצמו "המשיח המובטח" ו"אל-מהדי המצופה", שנשלח ברוחו של עישו ובדמותו, ולא בגופו האישי.

בין הסודות המרתקים בחייו האישיים והנבואיים, שלע ندر מפורטים בכתבים הכלליים, היא פרשת "מחמדיה בגום" - נערה מקרובות משפחתו בעיר הושיארפור, בתו של מירזא אחמד בק. עולאם אחמד ביקש את ידה בשנת 1886, וקשר את נישואיו אליה בנבואה שמימית נחרצת שהכריז עליה בפרסומים מודפסים, בהם אישר כי האלוהים השיא אותה לו בשמים, ושאין משיב לגזירה זו. הוא אף הזהיר את אביה כי ימות בתוך שלוש שנים אם ישיא אותה לאחר, וכי כל גבר שיישאה ימות בתוך שנתיים וחצי, וכי היא תגיע לבסוף לחסותו בוודאות. אולם המשפחה דחתה את בקשתו, והשיאה באפריל 1892 לצעיר בשם סולטן מחמד. הבעל לא מת במועד שנקבע, אלא האריך ימים, השתתף במלחמת העולם הראשונה, וחי עד שנת 1948 - כלומר ארבעים שנה מלאות לאחר מותו של עולאם אחמד עצמו. אירוע זה נותר אחד המוקשים המביכים ביותר בהיסטוריה שלו, שכן הוא ניסה לפרש את הנבואה לימים בטענה שהאיום היה מותנה בתשובה, מה שעורר ויכוח נרחב סביב מידת התגשמותה ופרשנותה.

עם תחילת המאה ה-20, וביתר דיוק בנובמבר 1901, עשה עולאם אחמד את צעדו מרחיק הלכת ביותר כאשר פרסם את איגרתו "איק غਲטי كا إزالە" (תיקון טעות), שבה הכריז בגלוי כי הוא נביא ושליח, כשהוא ממציא את המושג "נבואה ציללית וברזית" - כלומר נבואה המושגת באמצעות התבטלות מוחלטת בהליכה אחר הנביא מחמד (עליו השלום), ללא מתן חקיקה עצמאית, לפי ביטויו. תפנית זו סללה את הדרך לאחר מכן לפילוג חסידיו לאחר מותו לשתי כתות: הקאדיאנית, שדגלה בנבואתו האמיתית, והלאהورية, שצמצמה את מעמדו לדרגת חידוש. העניין לא נעצר בכך, אלא הוא הכריז, בהרצאה שנשא בעיר סיאלקوت בנובמבר 1904, כי הוא מייצג גם את ההתגלמות הרוחנית של "קרישנה" המצופה אצל ההינדואים. במהלך השנים הוא ניהל עימותים ופולמוסים מפורסמים, ביניהם העימות בשנת 1893 באמריצסר עם המיסיונר הנוצרי עבד אל-לאה אתם, נבואתו על מותו של המנהיג ההינדואי הקיצוני "פנדית ליקראם" שנרצח בדקירות סכין בשנת 1897, והתכתובתו חוצת היבשות בשנת 1902 עם האמריקאי "ג'ון אלכסנדר דואי", שטענה לנבואה במדינת אילינוי בארה"ב וייסד את העיר ציון. זאת עד להכרזתו ההיסטורית האחרונה ב-15 באפריל 1907, שהופעה לחכם הסוני הבולט אבו אל-وفא ת'נא א-לאה האמריצסרי, שבה קרא עולאם אחמד, בהצהרה מודפסת, שהאל ישמיד את השקרן והמוציא דיבה מביניהם בחייו של הדובר אמת, במחלה קטלנית שאינה מעשה ידי אדם, כגון מגפה או כולרה.

מצבו הבריאותי והגופני של מירזא עולאם אחמד בשנותיו האחרונות היה מלא בפרטים מדויקים שתעד בנו מירזא בשיר אחמד באנציקלופדיה "סירת אל-מהדי". הוא סבל מחולשה חמורה בראיית עינו הימנית, שכמעט נעצמה לחלוטין, ומקור תמידי בגפיים, שאותו נהג להפיג באמצעות לבישת גרבי צמר אפילו בקיץ ההודי הלוהט. כמו כן, הוא הסתמך על ממריצים ותוספים רפואיים מסורתיים שרקח בעצמו, כגון "התרופה האלוהית", משחות מאסק וענבר ותמציות אופיום רפואיות שהיו נפוצות ברפואה היוונית אז, כדי להקל על ייסורי הסוכרת והשלשול העצבי. בסוף אפריל 1908, הוא נסע עם משפחתו ומספר מבכירי חסידיו לעיר לאהור, התאכסן בביתו של "חואג'ה כמאל א-דין", ולאחר מכן עבר לבית ברחוב "ברנדרית", ושם הקדיש את זמנו לחיבור ספרו האחרון בשם "פיغام صلح" (מסר השלום), שקרא לפיוס בין היندואים למוסלמים תחת מטרייה בריטית.

בערבו של ה-25 במאי 1908, שעות ספורות לאחר שמסר את טיוטת ספרו האחרון,

"הוא לקה בהתקף חריף של שלשול בלתי פסק שלוּוה בשעותיו האחרונות בהקאות קשות, עד שאבחן את מצבו בעצמו בפני גיסו מיר נاصر נואב באומרו שלקה בכולרה מגפתית", וכוחותיו הגופניים קרסו במהירות מדהימה במהלך הלילה, למרות ניסיונות הרופאים - ובהם ד"ר מחמד אסמאעיל וד"ר מיר מחמד חוסיין - להחיותו בזריקות ממריצות. בשחר ה-26 במאי, הוא איבד לחלוטין את יכולת הדיבור, ולא נשמעו ממנו אלא המهمות חלושות, עד שמסר את נשמתו האחרונה בבוקרו של אותו יום, בין השעה עשר רבע לעשר וחצי בבוקר, לפי עדויות בני תקופתו, בגיל שנושק לשלושים ושלוש שנים - כ שלושה עشرين חודש בלבד לאחר שהכריז על תפילת הגינוי ההדדי (مباهلة) נגד השייח' ת'נא א-לאה האמריצסרי, שחי ארבעים שנה אחריו. גופתו הונחה בארון עץ, והועברה באותו היום ברכבת מلاهור לתחנת "בטאלה", וממנה נישאה על הכתפיים למרחק של אחד עשר מייל לקאדיאן, כדי להיקבר ב-27 במאי בתוך "בית הקברות בהשתי", אותו ייסד בשנת 1905, ואשר קבע לקבורה בו תנאים נוקשים הנוגעים למחויבות דתית והתנהגותית, ובראשם שעל החבר להקדיש עשירית מרכושו ומנכסיו לטובת הקהילה. בכך נסגר פרק של אישיות שעוררה אחת מרעידות האדמה האמוניות והרעיוניות הסוערות ביותר בתת-היבשת ההודית ובעולם האסלאמי המודרני.