אל-אפגאני.. מעורר המזרח בפרטי סופו וקורות חייו הנסתרים

בחודש שעבאן בשנת 1254 להג'רה, המקביל לנובמבר 1838 לספירה, נולד מוחמד ג'מאל א-דין בן א-סייד ספדר אל-חוסייני בסביבה אפופת אחד התעלומות התיעודיות הגדולות בהיסטוריה האסלאמית המודרנית; בעוד שהוא עצמו הכריז לאורך כל חייו כי נולד בכפר "אסד אבאד" במחוז קונר שבמזרח אפגניסטן וייחס עצמו אליו בכינוי "אל-אפגאני" כדי לזכות בקבלה רחבה בכרכים הסنّיים הגדולים ולהשתמט מהרדיפות הקונסולריות והפוליטיות מצד שאח פרס הקג'ארי, המסמכים השמורים בארכיון משפחתו, זיכרונות בן-אחותו ותלמידו המקורב מירזא לוטפ אוללה חאן ודוחות המודיעין הבריטיים והעות'מאניים חושפים כי הוא נולד בעיירה "אסד אבאד" השכנה לעיר המדאן שבצפון-מערב איראן, למשפחה מוסווית חוסיינית דואודצ'ית (اثني عشرية). כבר מגיל רך ניכרו בו סימני פיקחות חריפה ומרד אינטלקטואלי, ואביו לקח אותו בגיל עשר, בשנת 1848, למדרסה של קזווין. משם עבר בשנת 1850, בעת התפרצות מגיפת הכולרה, ללמוד תחת ידי הפוסק אקה סייד צאדק א-טהראני, בטרם שם את פעמיו באותה שנה לעבר המקומות הקדושים בנג'ף ובכרבלא עיראק, שם שהה ארבע שנים מלאות ולמד תחת הפוסק המפורסם א-שיח' מورتדא אל-אנצארי ואל-מולא חוסיין קולי אל-همداني. מבין הסודות האינטלקטואליים הנסתרים של אותו שלב הייתה טבילתו בסתר בלימודי הפילוסופיה של האישראק, הגנוזה העיונית, משנתו של א-שיח' אהמחל א-אחساאי והתנועה הבאבית המתהווה. הוא שמר בתיבת מסמכיו האישית טקסטים פילוסופיים ומיסטיים שליוו אותו במסעותיו הארוכים והסבירו בהמשך את נטייתו הרציונליסטית והנועזת.

בשנת 1855 עזב ג'מאל א-דין את עיראק בדרכו דרך נמל בושהר להודו והוא בן שבע עשרה שנים. הוא שהה בה כשנתיים, בהן למד את מדעי המתמטיקה המודרניים ועקרונות הפיזיקה האירופית, וחזה במו עיניו באימי מרד הודו הגדול בשנת 1857 ובדיכוי הקולוניאלי הבריטי העקוב מדם שהגיע בעקבותיו נגד המוסלמים - הלאה מוקדמת זו נטעה בליבו איבה נצחית לאימפריה הבריטית. לאחר שקיים את מצוות החג' בשנת 1857 ונדד בחג'אז, בלבנון וסוריה ובעיראק, הופיע באפגניסטן בתחילת שנות השישים של המאה התשע-עשרה. שם הצטרף לחצרו של האמير דוסט מוחמד חאן, חזה עמו במצור על העיר הראת ובפטيرתו בשנת 1863, ולאחר מכן הפך ליועץ פוליטי ראשון ולשר הנסתר של האמיר מוחמד אעזם חאן בקאבול בין השנים 1866 ו-1868. הברقيות החסאיות של הנציג ההודי בקאבול, השמורות בארכיון משרד הודו בלונדון, חושפות שג'מאל א-דין נודע שם בשם "א-סייד ג'מאל א-דין א-רומי", דיבר פרסית במבטא של בני טהראן והסית את האמיר לכרות ברית עם רוסיה הצארית כדי לגרש את הבריטים מתת-היבשת ההודית. זאת עד שמדד מוחמד אעזם חאן מול אחיו שיר עלי חאן שזכה לתמיכה בריטית, ואל-אפגאני גורש מקאבול בנובמבר 1868 לאחר שבקשתו לנסוע לבוכרה הרוסית נדחתה. הוא יצא דרך קנדהאר להודו ומשם הפליג לעבר סואץ.

אל-אפגאני ירד לקהיר לארבעים יום בקיץ 1869, במהלכם פקד את אל-אזהר ופגש לראשונה את הצעיר הצעיר מוחמד עבדו, בטרם המשיך במסעו לאיסטנבול, בירת הח'ליפות העות'מאנית, בסתיו אותה שנה. שם קיבל אותו הווזיר הגדול מוחמד אמין עאלי פאשא בחמימות רבה, והוא מונה לחבר במועצת החינוך העליונה בשנת 1870. אולם שהותו באיסטנבול הסתיימה ברעידת אדמה אינטלקטואלית רועשת בחודש רמדאן שנת 1287 להג'רה, המקביל לדצמבר 1870, עת נשא הרצאה ב"דאר אל-פנון" העות'מאני שבה דימה את החברה האנושית לגוף חי, והציב את הנבואה והפילוסופיה בהקשר של מלאכות עליונות ההכרחיות לחיי האדם. השייח' א-אסלאם חסן פהמי אפנדי, שטיפח כלפיו קנאה עזה, ניצל ביטוי פילוסופי זה כדי להאשימו בכפירה ובכפירה דתית, והסית את דרשני המסגדים נגדו. הדבר אילץ את הממשלה העות'מאנית להוציא צו גירוש כדי לשמור על ביטחון השפלות, והוא עזב את איסטנבול לעבר מצרים, אליה הגיע ב-22 במרץ 1871.

אל-אפגאני השתקע במצרים שמונה שנים רצופות לפי הזמנת השר ריאض פאשא, אשר הקציב לו משכורת חודשית בסך אלף קורוש, קבע את משכנו הצנוע בחאן אל-ח'ילי ולאחר מכן בסמטת היהודים (חארת אל-יהוד), והפך את "בית הקפה מטאתיה" הניצב מול גן אל-אזבכיה לפרלמנט אינטלקטואלי לילי שהקיף סביבו עילית של צעירים מוכשרים שעיצבו את היסטוריית מצרים והמזרח בהמשך - בראשם מוחמד עבדו, סעד זעغلול, איברהים אל-הלבאווי, עבדאללה א-נדيم, אדיב איסחאק ויעקב צنوع. הוא לימד אותם בביתו את ספריהם של אבן ח'لدון ואבן סינא, לוגיקה ופוליטיקה, ודחף אותם להקים עיתונים חופשיים כמו "מצרים", "אל-תג'ארה" ו"מראת א-שרק". מבין הסודות ההיסטוריים העמוקים ביותר בשנותיו במצרים הייתה הסתעפותו אל הלשכות הבצונות (הבונים החופשיים) בשנת 1875 במטרה לנצל את חסינותן הזרה ואת סודיותן הארגונית למען פעילות פוליטית נגד ההתערבות האירופית והעריצות של הח'ديو إسماعيل. תחילה הצטרף ללשכת "כוכב המזרח" מספר 1355 השייכת ללשכת הגדולה האנגלית ונבחר לראשותה בתחילת 1878; וכאשר הבריטים התנגדו להמרת הלשכה לתא מהפכני פוליטי, הוא פרש והקים את הלשכה הלאומית המצרית הקשורה למזרח הגדול הצרפתי, וגייס אליה למעלה משלוש מאות מנכבדי מצרים וקציני צבא. הוא אף צירף אליה את יורש העצר הנסיך מוחמד תופיק בכבודו ובעצמו, אשר נשבע לפניו לכונן שלטון חוקתי המבוסס על שורא ברגע שיעלה לכס המלכות. אולם תופיק, מרגע שעלה לשלטון ביוני 1879 בעקבות הדחת אביו אסמאעיל, התכחש לשבועתו בהסתה מצד הקונסולי הבריטי "פרנק לאסל", והוציא צו חשאי בליל ה-24 באוגוסט 1879 למעצר אל-אפגאני עם שחר בשובו לביתו. הוא גורש מיד תחת שמירה קפדנית בעגלה סגורה לנמל סואץ בלי לאפשר לו אפילו לקחת את בגדיו או ספריו, והושם על סיפון אונייה שהפליגה להודו.

אל-אפגאני התגורר בעיר היידראבאד דקאן שבהודו כשנתיים תחת פיקוח בריטי נוקשה, ושם חיבר בשפה הפרסית את ספרו המפורסם "התשובה לדאהריים" בשנת 1881, כשהוא תוקף את הפילוסופיה המטריאליסטית ואת אסכולת סר סייד אהמחל חאן המקורבת לבריטים. כאשר פרצה מהפכת עראבי במצרים בשנת 1882, הרשויות הבריטיות העבירו אותו בכוח לעיר כלכותה ושמו אותו במעצר בית עד תום המלחמה בתבוסת אחמד עראבי ובכיבוש מצרים, ואז התירו לו לעזוב בסוף ש5882. אל-אפגאני שם פעמיו לעבר אירופה, ביקר בלונדון ימים ספורים ואחר כך קבע את מושבו בפריז בינואר 1883. שם ניהל במאי אותה שנה את הפולמוס הפילוסופי ההיסטורי מעל דפי העיתון הצרפתי "לה דיבא" עם הפילוסוף והמזרחן ארנסט רנן, בהגנה על הרציונליזם של הציוויליזציה האסלאמית. לאחר מכן קרא לתלמידו המגורש בביירות מוחמד עבדו להצטרף אליו לפריז, ושניהם הקימו יחד בחדר קטן מעל גג בניין ברחוב "סז" את האגודה והעיתון החשאיים "אל-ערווה אל-وثقى" (הידית האיתנה), שגיליונו הראשון הראה אור ב-13 במרץ 1884 במימון חשאי של הלורד הבריטי ידיד המזרח "ווילפריד בלנט" וכמה מנסיכי הבית העלווי הממורמרים ונכבדי הודו ותוניسיה. שמונת עשר הגיליונות שלו הוברחו בתוך ארגזי סחורה ועטיפות ספרים למצרים, להודו ולעולם האסלאמי, עד שהמודיעין הבריטי הטיל מצור כספי ודואר עליהם והם פסקו באוקטובר 1884.

בין הסודות הרומנטיים והאישיים הנדירים בחייו של מהפכן זה מעולם לא נישא, והרבה לשנן כי העולם צר מכדי להכיל את משפחתו ואת קריאתו יחד, נחשפו על ידי מסמכי המשטרה הצרפתית וזיכרונות בני דורו לגבי קשרו במהלך שהותו הפריזאית עם אישה צעירה ממוצא גרמני בשם "קאתי", אשר אהבה אותו בנאמנות, ליוותה אותו במסעותיו האירופיים ושמרה את סודותיו ומכתביו בדירתו הצנועה בטרם עזב את צרפת. בשנת 1885 הוא הוזמן לונדון למשא ומתן עם סר "הנרי דרומונד וולף" והלורד סולסברי סביב העניין המצרי והסודאני, ולאחר מכן נענה להזמנת נאסר א-דין שאח הקג'ארי והגיע לנמל בושהר האיראני במאי 1886, ומשם לאספהאן ולטהראן. הוא התאכסן בארמונו של הסוחר העשיר אל-חاج מוחמד חסן אמין א-דרב, אך פתיחותו בביקורת העריצות עוררה את פחדו של השאה, והוא הורה לו לעזוב את המדינה לעבר רוסיה הצארית באביב 1887.

אל-אפגאני בילה במוסקבה ובסנט פטרבורג שנתיים תמימות בהן טווה את חוטי הברית החשאית עם מנהיג המפלגה הסלאבו-לאומית "מיכאיל קאטקוב" במטרה לשכנע את הצאר אלכסנדר השלישי לפתוח במלחמה נגד בריטניה במרכז אסיה ובהודו. כמו כן, הוא שכנע את הצאר להתיר הדפסת הקוראן וספרים אסלאמיים עבור מוסלמי קאזאן ורוסיה. לאחר מכן פגש את השאה נאסר א-דין בשנית בעיר מינכן הגרמנית בשנת 1889 ושב עמו לטהראן בהבטחה לרפורמה בחוקים. אולם השאה הפיר את הבטחתו במהרה, ואל-אפגאני נמלט למתחם קברו של "השאה עבד אל-עظیم אל-حسني" בעיר א-רי שמדרום לטהראן, כשהוא מתבצר בו. משם ניהל תנועת התנגדות חשאית רחבה, מה שהניע את השאה בינואר 1891 להפר את קדושת המתחם ולשלוח חמש מאות חיילים שפרצו פנימה וגררו את אל-אפגאני ממיטת חוליו בקור החורף העז כשהוא יחף ומחצי ערום. הם אסרו אותו בשלשלאות על גב פר והובילו אותו תחת משמרת בתוך השלגים דרך כרמאנשאה עד שהשליכו אותו בגבול חאנקין שבעיראק העות'מאנית.

מגלותו החדש בבצרה בשנת 1891, הנחית אל-אפגאני את מכהתו הפוליטית החזקה ביותר נגד שאח איראן ואנגליה; הוא כתב את מכתבו ההיסטורי רהוט-הלשון אל המרجع העליון מירזא חסן א-שיرازي בסאמراء, מזהיר מפני מכירת איראן לבריטים באמצעות זיכיון המונופול על הטבק והתנבק. בעקבות זאת הוצאה פתווה (פסיקת הלכה) מפורסמת לאיסור טבק ששיתקה את השווקים האיראניים והכריחה את השאה לבטל את הזיכיון הבריטי, בעוד אל-אפגאני עזב את בצרה בסתר ללונדון בסוף 1891, שם הוציא את כתב העת "ضياء الخافقين" (זוהר האופקים) בשפות ערבית ואנגלית, וניהל מעל בימתו מסע שטנה דורש את הדחתו של נאסר א-דין שאח. מול חומרת מהלכה זו, התערב הסולטן העות'מאני עבד אל-חמיד השני באמצעות יועצו אבו אל-هدى א-صيادي, והפנה הזמנה רשמית דחופה לאל-אפגאני לבוא לאסטנבול ולפעול עמו על פרויקט האסלאמיזציה. אל-אפגאני קיבל את ההזמנה לאחר היסוסים, והגיע לבירה בקיץ 1892, ונכנס למה שכנו הממציאים "הכלוב הזהב" ממנו לא יצא חי.

באסטנבול הקצה לו הסולטן עבד אל-חמיד ארמון מפואר ברובע היוקרתי "ניشان تاشي", סידר לו קצבה חודשית בסך שבעים וחמש לירות עות'מאניות, והציע לו נישואין לאחת משפחות הארמון הסולטאני - אולם אל-אפגאני סירב בגאווה באומרו שאינו רוצה לנתק את קשרו עם עולם הפרישות. הסולטן הטיל עליו להקים ועדה של חכמי דת שיעים וסונים באסטנבול כדי להתכתב עם חכמי עיראק ואיראן ולאחד את השורות תחת דגל הח'ליפות. אולם התככים בתוך ארמון ילדיז, אותם הוביל אבו אל-هدى א-صيادي לאחר שחשש מהשפעתו הגוברת של אל-אפגאני על הסולטן, לא איחרו להעלות חמת עבד אל-חמיד נגדו. החשדות הגיעו לשיאם בקיץ 1895 כאשר אל-אפגאני פגש במקרה או בתיאום סודי בגן "כאחאנה" באיסטנבול את ח'ديو מצרים הצעיר עבאס חלמי השני. מרגלים האשימו את אל-אפגאני בקשירת קשר עם הח'ديو להעברת הח'ליפות האסלאמית מידי בית עות'מאן לבית העלווי במצרים, והרשויות העות'מאניות הטילו עליו מצור משטרתי הדוק ומנעו ממנו לנסוע לאחר ששגרירות בריטניה סירבה להנפיק לו דרכון בהיותו נתין אפגני.

האירוע הדרמטי המכריע שהאיץ את סופו של אל-אפגאני התרחש ב-1 במאי 1896, עת מירזא רזא א-קרמאני - משרת ותלמיד נאמן של אל-אפגאני שביקר אותו באיסטנבול וקיבל ממנו את הנחיותיו המהפכניות - ירה באקדח חלוד אל חזהו של נאסר א-דין שאח הקג'ארי בתוך מתחם קברו של השאה עבד אל-עظیم בטהראן, אותו מקום בדיוק שבו חוללה כבודו של מורו חמש שנים קודם לכן, בקוראו ברגע ההתנקשות:

"קח זאת מידו של ג'מאל א-דין!"מירזא רזא א-קרמאני

ממשלת איראן דרשה מהסולטן עבד אל-חמיד להסגיר את אל-אפגאני מיד בהיותו המסית הראשי לרצח השאה. הסולטן סירב להסגירו מחשש לפגיעה במעמדו כח'ליף המוסלמים מול מדינה שיעית, אך הוא הדק היטב את בידודו של אל-אפגאני בארונו בניشان تاشي. חודשים ספורים לאחר מכן, ובמיוחד בסתיו 1896, הופיעה פצע כואב בלסתו התחתונה שאובחן על ידי רופא השיניים הפרטי של הסולטן "עריף ביי" ולאחר מכן על ידי הכירורג היווני-עות'מאני "אלכסנדר קמבור אוולו פאשא" כסרטן בלסת. בוצעו לו שלושה ניתוחים רצופים בהם נכרת חלק גדול מעצם החך התחתון שלו, מה שגזל ממנו את יכולת הדיבור והבליעה, תוך חשדות היסטוריים חזקים שתועדו על ידי בני דורו, ובהם הנסיך מוחמד עלי תופיק ושכיב ארסלאן, כי הניתוח לווה בהרעלה מכוונת או בזיהום מכוון של כלי הניתוח בהוראות נסתרות מחוגי ארמון ילדיז להיפטר מהנטל הפוליטי שלו.

בבוקר יום שלישי ה-9 במרץ 1897, המקביל לה' בשואל שנת 1314 להג'רה, יצאה נשמתו של ג'מאל א-דין אל-אפגאני בגיל המכובד של חמישים ושמונה שנים, ואיש לא היה לצידו בשעותיו האחרונות מלבד משרתו הנאמן "אבו טוראב" שהמשיך לנגב את המוגלה והדם מפיו חסר האונים מלהגות. המשטרה החשאית העות'מאנית החרימה את כל מסמכיו וכתבי היד שלו מיד לאחר מותו, והורתה לקברו בחופזה וללא כל טקס רשמי ב"בית העלמין של השייח'ים" ברובע ניشان تاشي בנוכחות מעטים שאינם עולים על אצבעות כף יד אחת. קברו נותר אלמוני במשך כמעט שלושים שנה עד שביקר האמריקאי העשיר חובב המזרח "צ'ארלס קריין" באיסטנבול בשנת 1926 והקים על קברו אאוזוליאום משיש, בטרם דרשה ממשלת אפגניסטן רשמית להעביר את עצמותיו בדצמבר 1944. הקבר נפתח והארון הועבר דרך עיראק והודו בתהלוכת פאר כדי להיקבר במאוזוליאום מפואר בלב אוניברסיטת קאבול, לאחר חיים סוערים שהציתו את ניצוץ ההתעוררות הפוליטית וההגדתית במזרח האסלאמי כולו.