איראן וישראל: בין נבואות לעסקאות אינטרסים

בתוך העימות בין ישראל, ארצות הברית ואיראן, עולה שאלה שחורגת מחישובים צבאיים: האם הטקסטים היהודיים מדברים על המלחמה הזו, או שמא האירועים העכשוויים נקראים דרך נרטיבים דתיים עתיקים? סקירת הטקסטים והמקורות ההיסטוריים חושפת רמזים לפרס ומלחמות הקשורות לימות המשיח, אך היא חושפת גם היסטוריה של דו-קיום, בריתות, עסקאות נשק ותמורות באינטרסים. בין שני נתיבים אלו, לא מופיעה עדות טקסטואלית מפורשת המגדירה את המלחמה הנוכחית על צדדיה המודרניים והיסטורייתם, ואין דבר שהופך את האיבה בין האיראנים ליהודים לגורל קבוע לאורך הדורות.

הבדיקה מתחילה בשלוש הבחנות. הראשונה בין פולחנים, על משמעותם בחגים ובטקסים, לבין ספרי הקודש והפרשנות הרבנית.

השנייה בין בני ישראל והקהילות היהודיות העתיקות מצד אחד, לבין מדינת ישראל שהוקמה בשנת 1948 מצד שני. והשלישית בין האימפריות הפרסיות לבין הרפובליקה האסלאמית בת ימינו. המשכיות השמות והסמלים בזיכרון אינה מעידה על המשכיות הישויות הפוליטיות עצמן או על קביעות האינטרסים שלהן.

בספר יחזקאל, ובמיוחד בפרקים 38 ו-39, מופיע תיאור של מתקפה בהנהגת "גוג" על ארץ ישראל, ופרס מופיעה בין העמים המשתתפים בצבאו, לצד כוש ופוט ואחרים. זהו אזכור מפורש לפרס בנרטיב דתי על עימות עתידי, אך הוא אינו כולל את שם ארצות הברית או הרפובליקה האסלאמית, ואינו קובע את שנת התרחשות הקרב. לכן, השוואת נרטיב זה למלחמה הנוכחית היא פרשנות, לא תוצאה שכופה הטקסט.

נרטיב נוסף מופיע ב"ילקוט שמעוני", שהוא אוסף פרשנויות רבניות שנאספו בימי הביניים ממקורות קדומים יותר. בחלק 499 הקשור לספר ישעיהו, מופיע סכסוך מלכים לקראת הופעת המשיח ביהדות, ועימות בין מלך פרס למלך הערבים, ולאחריו מהומה ופחד בין האומות, שבעקבותיהם הבטחה לגאולה לבני ישראל. אולם טקסט זה אינו חלק מהתנ"ך, אלא פרשנות מדרשית מאוחרת, והוא אינו נוקב בשמות שליטי ימינו. השלכת תפקידיו על מדינות עכשוויות היא קריאה שמוסיפה למילות הנרטיב את מה שאין בו.

התלמוד אינו מציע תפיסה אחידה למסלול הסכסוך בין המעצמות. ב"יומא 10א" מופיעות דעות מנוגדות, אחת מהן צופה את נפילת רומי בידי פרס, ואחרת צופה את נפילת פרס בידי רומי. האירוניה היא שאחת ההסקה מביאה את תפקיד הפרסים בבניית בית המקדש השני לעומת חורבנו בידי הרומאים, מה שמעניק לפרס מקום חיובי בטיעון. לכן, הוצאת הקביעה על תבוסת פרס לבדה מסתירה את ריבוי הדעות בתוך הטקסט. כמו כן, "רומי" במסורת הרבנית היא סמל עתיק ל"אדום" ואחר כך לעולם הנוצרי, והפיכתה לשם קוד לאמריקה היא פרשנות מודרנית שנבנית על גבי פרשנות עתיקה.

משה בן מימון, מגדולי חכמי היהדות, מציב סייג לקביעת מסמרות בקריאות אלו. ב"משנה תורה", הלכות מלכים ומלחמות 12:2, הוא מבהיר כי פרטי דברים אלו אינם ידועים בוודאות לפני התרחשותם, וכי מחלוקת החכמים לגביהם קשורה לפרשנותם לטקסטים, תוך אזהרה מפני העיסוק בחישוב קץ הימים. בכך קיימת, מתוך המסורת היהודית עצמה, קרקע הקוראת לזהירות מהפיכת כל מלחמה להכרזה ודאית על התקרבות הגאולה.

באשר לקשר הישיר לפולחנים, הוא מופיע בחג הפורים, החוגג את ההצלה על פי מגילת אסתר. הסיפור מספר כי המן תכנן להשמיד את היהודים באימפריה הפרסית, לפני שהמלכה אסתר התערבה בתמיכת מרדכי כדי לסכל את המזימה.

ממנהגי החג קריאת מגילת אסתר, לצד החגיגות והחלפת משלוחי מנות. אך זוהי תזכורת דתית להצלה, ולא נבואה על מלחמה אמריקאית-איראנית. כמו כן, אירועי המגילה אינם כולם מוכחים במקורות היסטוריים עצמאיים; חוקרים דנים באופייה הספרותי ובגבולות ערכה כתיעוד היסטורי.

החזרה להיסטוריה העתיקה חושפת תמונה שונה מרעיון האיבה הנצחית. אלו שהחריבו את בית המקדש הראשון והגלו מספרים מתושבי ממלכת יהודה היו הבבלים. כאשר כורש הגדול כבש את בבל בשנת 539 לפני הספירה, הפכו היהודים הגולים תחת שלטון פרסי. ספרי המקרא מייחסים לו את ההיתר לשובם ולבנייה מחדש של המקדש בירושלים, שהושלמה בתקופת דריווש הראשון בסביבות שנת 516 לפני הספירה. בכך נקשרה עליית פרס בזיכרון היהודי באפשרות להשיב את החיים הדתיים לאחר הגלות.

מעמדו של כורש בזיכרון זה מגיע לשיא בולט, שכן ישעיהו 45:1 מתאר אותו כ"משיחו", במובן של משוח או נבחר למשימה אלוהית. אין זה אומר שהוא המשיח המיוחל במובן המאוחר, אלא משקף את המעמד החריג שהעניק הטקסט למלך פרסי לא-יהודי. מכאן, שצמצום דמותה של פרס לאויב שיש להביסו מתעלם ממלך שהספרים עצמם הפכו אותו לכלי להצלה ולבנייה מחדש.

אך נרטיב זה זקוק גם לדיוק ארכיאולוגי. גליל כורש, המצוטט רבות בהקשר זה, אינו מזכיר את היהודים, את ירושלים או את המקדש במפורש, אלא מדבר על השבת קבוצות ואלוהויות למקומותיהן. הנרטיב הספציפי על שיבת היהודים והבנייה מחדש מקורו בספרי המקרא. הגליל מספק הקשר היסטורי התואם את אותו נרטיב, אך הוא אינו נחשב למסמך עצמאי המוכיח את פרטיו.

לא כל היהודים שבו לירושלים; קבוצות גדולות נותרו בבבל ובאזורים שנכבשו מאוחר יותר על ידי הפרתים והסאסאנים. נוכחותם הממושכת ידעה תקופות של יציבות ואינטראקציה, ואחרות של הגבלות ורדיפות, בהתאם לשלטון ולנסיבות המקומיות. לכן לא נכון לתאר היסטוריה זו כסובלנות מתמשכת, ולא כשרשרת איבה רציפה בין שני עמים.

מהפרטים הפחות מדוברים הוא שהתלמוד הבבלי התגבש במסופוטמיה תחת השלטון הסאסאני, בין המאות השלישית לשישית לספירה בערך. חכמיו חיו בתוך סביבה פוליטית ותרבותית איראנית, וקיימו אינטראקציה עם חוקיה, חברתה ודיוניה הדתיים. חוקרים, בהם שי סיקונדה בספרו "התלמוד האיראני", זיהו קשרים בין התרבות הרבנית לתרבות הפרסית התיכונה. עם זאת, הדמיון לבדו אינו מוכיח מעבר של דוקטרינה מסוימת מדת אחת לאחרת; קביעת כיוון ההשפעה והיקפה דורשת ראיות עצמאיות. מה שמחקרים אלו חושפים הוא שאחד המקורות החשובים ביותר של היהדות התגבש במרחב איראני של חיכוך, דיאלוג ומחלוקת, לא בצל סכסוך נצחי.

אירועי ירושלים בשנת 614 לספירה מספקים דוגמה לקשר בין מלחמות לציפייה לגאולה. הצבא הסאסאני כבש את העיר מהביזנטים, באחת התחנות הבולטות במלחמה בין האימפריות. התקדמות הפרסים עוררה תקוות בקרב יהודים שסבלו מהגבלות ביזנטיות, ותקוות אלו הופיעו בפיוטים דתיים הקשורים לעבודת בית הכנסת, ובטקסטים אפוקליפטיים כמו "ספר זרובבל", שעסקו בהשבת החיים הדתיים בירושלים ובהופעת הנהגה יהודית בעלת משמעויות גאוליות. פרס לא הייתה, בקריאה זו, כוח המאיים על הגאולה, אלא כוח שקיוו כי יפתח את הדרך אליה.

אך תקוות אלו לא עמדו בפני תמורות הפוליטיקה. השלטונות הפרסיים נטו מאוחר יותר להתקרבות לנוצרים ולביטול זכויות יתר שהוענקו ליהודים, במיוחד לקראת ההתרחבות לעבר מצרים בשנים 618–619, והתקוות הפכו לאכזבה שהופיעה בזיכרון הדתי של אותה תקופה. פרטי הכיבוש, תפקידי הקבוצות והיקף האלימות נותרו נושא לדיון בין חוקרים, אך האירוע חושף כיצד מוענק לניצחונות צבאיים משמעות גאולית, ואז התקוות מתפוגגות כאשר משתנים חישובי המדינה המנצחת.

בעיר המדאן האיראנית נמצא אתר המיוחס על פי המסורות היהודיות-פרסיות לאסתר ומרדכי, שנקשר לביקורים ותפילות לאורך מאות שנים. אף שזהות הקבורים בו אינה עובדה ארכיאולוגית חלוטה, משמעותו ברורה: אדמת איראן עצמה חיבקה מקום קדוש בזיכרון יהודיה, ויחסיהם עם פרס כללו שייכות מקומית וביקור דתי, לא רק נרטיבים של הצלה מסכנה.

בעת החדשה, העניקה איראן לישראל הכרה דה-פקטו במרץ 1950. היחסים התפתחו בתקופת השאה מוחמד רזא פהלווי, במיוחד מאז שנות השישים, לשיתוף פעולה אסטרטגי לא רשמי שכלל תחומים ביטחוניים, צבאיים וכלכליים. האינטרסים של שני הצדדים הצטלבו בעימות מול כוחות אזוריים כמו מצרים הנאצריסטית ועיראק הבעת'יסטית, ובקשר עם ארצות הברית, וכן תאמו מגמה ישראלית לבניית קשרים עם מדינות הנמצאות מחוץ למעגל הערבי הישיר.

איראן הייתה מקור חשוב לנפט עבור ישראל, והיחסים התרחבו למסחר ושיתוף פעולה טכני. אך מהפכת 1979 סיימה את ההתקרבות הרשמית, והרפובליקה האסלאמית אימצה עמדה עוינת כלפי ישראל, ולאחר מכן העמיק הסכסוך עם תמיכת טהראן בחיזבאללה ובתנועות פלסטיניות, התחרות על השפעה אזורית, והמחלוקת בנוגע לתוכניות הגרעין והטילים האיראניות. אלו תמורות פוליטיות וצבאיות מודרניות, לא המשכיות אוטומטית של מלחמות שהופיעו בטקסטים עתיקים.

עם זאת, המהפכה לא סיימה את כל ערוצי הקשר באופן מיידי. נשק וציוד הגיעו לאיראן דרך ערוצים ישראליים במהלך מלחמתה עם עיראק, למרות האיבה המוצהרת. הצורך של טהראן באספקה לצבא שנשען במידה רבה על ציוד מערבי נפגש עם חישובים ישראליים שראו בעיראק איום, ועם תקוות של גורמים מסוימים לשמור על פתח לאיראן. אלו היו עסקאות שהיו חשאיות ואז נחשפו, אך הן אינן מוכיחות קיומה של ברית סמויה קבועה, ואינן שוללות את מציאות הסכסוך הנוכחי.

מסלול זה בא לידי ביטוי בפרשת "איראן-קונטראס" במהלך השנים 1985 ו-1986, כאשר ישראל השתתפה בסידורים להעברת נשק אמריקאי לאיראן, על רקע מאמצים לשחרור בני ערובה אמריקאים בלבנון ופתיחת ערוצים עם גורמים בתוך איראן. פרויקט התיעוד של אוניברסיטת בראון על הפרשה מציין כי המשלוח הראשון, שכלל 96 טילי נ"ט מדגם "טאו", נשלח מישראל לאיראן ב-20 באוגוסט 1985, ולאחר מכן התרחב התפקיד האמריקאי בפעולות ההעברה.

החקירות מוסיפות פרט המבהיר את התרחבות רשת האינטרסים: חלק מהכנסות מכירות הנשק הועברו לתמיכה במורדי ה"קונטראס" בניקרגואה. כך התמזגו עסקה עם איראן, תיווך ישראלי, תיק בני ערובה בלבנון וסכסוך במרכז אמריקה לפעולה אחת. אלו מהעובדות הראויות לתיאור "סודות גלויים", כיוון שהן מתועדות בחקירות וברשומות, לא השערות המבוססות על דמיון סמלים או סיסמאות.

כדי להבין את התגברות האיבה, לא מספיק לחזור לשנת 1979 בלבד; שנת 1991 היוותה גם היא תחנה משפיעה. על פי הניתוח שמציעה "האנציקלופדיה איראניקה", קריסת ברית המועצות והחלשת הצבא העיראקי במלחמת המפרץ הובילו לנסיגת שני איומים שהיוו חלק מהקרקע לאינטרסים המשותפים בין שתי המדינות. עם שינוי מאזני הכוחות, התרחבה התחרות על המיקום האזורי, והעמיקה איבה אידיאולוגית קודמת כאשר נחלשו מניעי שיתוף הפעולה.

מצבם של היהודים האיראנים נותר צד הכרחי להבנת התמונה. החוקה האיראנית מכירה בהם בסעיף 13 כמיעוטים דתיים מוכרים, ומאשרת את קיום פולחניהם, ארגון ענייניהם האישיים וחינוכם הדתי על פי מסורותיהם, במסגרת החוק. כמו כן, סעיף 64 קובע בחירת נציג אחד עבורם בפרלמנט. טקסטים אלו כופים הבחנה בין היהודים האיראנים כאזרחים וכמיעוט דתי, לבין ישראל כמדינה שטהראן מסוכסכת עמה.

עם זאת, ההכרה החוקתית והייצוג הפרלמנטרי אינם מוכיחים לבדם שוויון מלא או היעדר אפליה. החוקה עצמה מתנה בסעיף 115 כי נשיא הרפובליקה יהיה מבני הדת השיעית הרשמית, ודוחות חופש הדת המונפקים על ידי משרד החוץ האמריקאי וארגוני זכויות אדם מתעדים הגבלות המונעות ממי שאינם שיעים להגיע לתפקידים בכירים אחרים, בהם ההנהגה העליונה ומועצת המומחים. לכן, תיאור מצב היהודים באיראן דורש שילוב בין ההכרה החוקתית וגבולותיה לבין פרקטיקות השלטון, מבלי לצמצם אותם לעמדת המדינה האיראנית או להניח שהם מייצגים את מדיניות ישראל.

באשר לעימות הנוכחי, סוכנות הידיעות "איי-פי" דיווחה ב-7 בנובמבר 2026 על הודעת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ביום שישי ה-6 בנובמבר, על ביצוע תקיפות מוגבלות חדשות נגד מערכות הגנה אווירית איראניות באי קשם, שתוארו כראשונות מאז בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית. הדבר חפף לאישור טראמפ כי השיחות עם איראן נמשכות וכי הן השיגו "התקדמות משמעותית". צירוף זה בין כוח צבאי למשא ומתן מציע הקשר פוליטי ישיר להבנת האירועים, ואילו הטענה כי מקבלי ההחלטות מבצעים נבואה דתית דורשת ראיות מהצהרותיהם, מסמכיהם והחלטותיהם.

השאלה שמאפשרת היסטוריה זו לתחקיר עיתונאי היא כיצד נבחרים הנרטיבים שדרכם מפרשים עמים את מלחמותיהם, ומה מודחק מהזיכרון בעת גיוס לסכסוך. העלאת פרס בנרטיב גוג תוך התעלמות מכורש ומקוות ירושלים בשנת 614 מציעה תמונה שונה מקריאת העובדות במצטבר; והעלאת האיבה מאז המהפכה תוך השמטת עסקאות הנשק ותמורות שנת 1991 מסתירה צד מתועד מחישובי המדינות. קריאת הטקסטים בהקשרם, ובחינת ההחלטות לפי מקורותיהן, נותרים הכרחיים להבנת מלחמה שנוצרת על ידי בחירות אנושיות ואינטרסים ברי-שינוי, מבלי להפוך את הפרשנות הדתית לחדשות ודאיות על העתיד.