עזה טובעת: הגשמים חושפים את כישלון ההתחייבויות ההומניטריות

ירידת הגשמים ברצועת עזה אינה עוד אירוע אקלימי חולף, אלא גורם המכפיל את הטרגדיה של אלפי עקורים השוהים באוהלים ובמרכזי מחסה חסרי תנאי בטיחות והגנה בסיסיים. עם ההרס הנרחב שפקד את הבתים, התשתיות ורשתות הניקוז, מי הגשמים הופכים לסכנה ישירה המאיימת על חיי אדם ומכלה את מה שנותר מרכושן של המשפחות הנפגעות, ובכך נחשף הפער העמוק בין ההתחייבויות ההומניטריות המוצהרות לבין מה שיוצא אל הפועל בשטח.

טרגדיה זו מחייבת את הסיקור התקשורתי להתעלות מעבר להצגת תמונות האוהלים המוצפים, ולחקור את הסיבות שהותירו את העקורים חסרי אונים מול תהפוכות מזג האוויר. בראש סיבות אלו עומדות ההגבלות הישראליות המתמשכות על הכנסת אוהלים, מבנים ניידים, ציוד מחסה, משאבות וציוד ניקוז והצלה, דבר המחמיר את השפעות השקעים הברומטריים. לפיכך, האחריות אינה מסתכמת בספירת האוהלים שהוצפו, אלא נוגעת גם באחריות הכיבוש לתנאים השוללים מהתושבים אמצעי הגנה, ומותירים אותם חשופים לאסון החוזר על עצמו עם כל גל גשמים.

האסון מעלה מחדש שאלות בנוגע ליישום ההתחייבויות ההומניטריות הכלולות בהצהרת הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, הסכם אוקטובר, הפרוטוקול ההומניטרי וההבנות המאוחרות יותר, ובמיוחד הסעיפים הנוגעים לאספקת מחסה, הכנסת סיוע, שיקום תשתיות ואבטחת ציוד חיוני לחיים. הטיפול התקשורתי מחייב השוואה ברורה בין תוכן התחייבויות אלו לבין מה שהושג בפועל בשטח, והדגשת המרחק המפריד בין ההבטחות המוצהרות לבין הצרכים הדחופים של העקורים.

מעגל האחריות אינו עוצר אצל הכיבוש, אלא כולל גם את הגורמים שהכריזו על חסותם או פיקוחם על ההבנות ההומניטריות והפוליטיות, ובראשם מועצת השלום והממשל האמריקאי, לצד אישים המעורבים בתיק, בהם ניקולאי מלאדנוב, טוני בלייר וג'ארד קושנר. נדרשת הבהרה לגבי הצעדים המעשיים שנקטו צדדים אלו כדי להבטיח את מילוי ההתחייבויות, כלי הלחץ שהפעילו כדי להתגבר על השיבושים בהכנסת ציוד מחסה והצלה, והסבר להמשך האזהרות ההומניטריות ללא תגובה ההולמת את היקף הסכנה.

בליבת סוגיה זו, אספקת מחסה, מזון, מים, אמצעי הצלה והגנה אזרחית נותרה זכות הומניטרית דחופה שאינה סובלת דיחוי, ואין להכפיפה למשא ומתן פוליטי או להתנותה בהישגים פוליטיים. הפיכת הצרכים הבסיסיים של התושבים לכלי לחץ מהווה סחיטה הומניטרית בלתי מקובלת, ומחייבת עמדה תקשורתית ברורה הדוחה את השימוש בסיוע ובמחסה כקלפי מיקוח, ומדגישה כי הגנה על אזרחים אינה יכולה להמתין להסכמות פוליטיות חדשות.

הקריאות מצד עיריות ומוסדות מקומיים מהוות בסיס לפעולה בינלאומית משפיעה, כל עוד הן מבוססות על נתונים מדויקים מהשטח המזהים את האזורים שנפגעו בצורה הקשה ביותר, מוקדי הצטברות המים, והאוהלים ומרכזי המחסה המאוימים בהצפה, לצד הצרכים המיידיים של צוותי ההצלה והניקוז. כאן בולטת חשיבות תפקידן של העיריות, ההגנה האזרחית והמוסדות ההומניטריים בתיעוד הנזקים והעברת הנתונים לאו"ם ולארגוני זכויות אדם, כדי שהזעקות יהפכו מתיאור כללי של סבל לדרישות ספציפיות שניתן לעקוב אחריהן ולדרוש מהגורמים הרלוונטיים לתת עליהן דין וחשבון.

עם זאת, התמודדות עם המשבר לא תושג באמצעות סיוע מוגבל או צעדים זמניים המופסקים עם סיום השקע הברומטרי. קיים צורך דחוף בהתערבות בשטח הכוללת פתיחת מרכזי מחסה בטוחים, הכנסת משאבות וציוד ניקוז והצלה, אספקת אוהלים ומבנים ניידים, והפעלת צוותי ההגנה האזרחית והעיריות. על כך להתלוות לתוכנית להגנה על ריכוזי עקורים מפני השקעים הבאים, באופן שיעביר את העבודה ההומניטרית מהכלה של תוצאות האסון לטיפול בסיבותיו ומניעת הישנותו, מבלי להמתין לסבבי משא ומתן או פגישות פוליטיות נוספות כדי להבטיח צרכים מצילי חיים.

מה שעזה מתמודדת איתו חורג מעבר לאכזריות הגשמים אל עבר כשל במערכת של התחייבויות הומניטריות שלא תורגמו להגנה ממשית על התושבים. מכאן עולה אחריות התקשורת לשלב בין העברת הסבל לבין תיעוד סיבותיו, קביעת האחריות ודרישת דין וחשבון מהצדדים המעורבים, באופן שיתרום להפעלת לחץ בינלאומי שיוביל להתערבות דחופה המגנה על זכותם של העקורים למחסה, להגנה ולחיים.