מאת: סאלח רזוק
מגזר המונה מיליוני אומנים ועושר לאומי הנושא את זהותה של מרוקו, אך מציאותם של אלפי אומנים מסורתיים נותנת כפופה להדרה, לפגיעות ולחוסר צדק.
סבלם של האומנים והבעלי המלאכה המסורתיים במרוקו חדל להיות תלונות חולפות בלבד, והפך לשאלות אמיתיות על עתידו של מגזר המהווה חלק חיוני מהזהות הכלכלית, התרבותית והחברתית של הממלכה. כיצד ייתכן שנדבר על השבחת האלאמנות המסורתית ושיווק התוצרת המרוcקית בעולם, בעוד מספר גדול של אומנים עדיין סובל מחולשה בהכוונה, מהיעדר הגנה חברתית, מקשي בגישה למימון ומהיעדר ליוوي מקצועי?
הדוגמה המדאיגה ביותר היא שלמרות שלמרוקו יש את חוק מספר 50.17 הנוגע לניהול פעילויות האומנות המסורתית, עצם קיומם של טקסטים משפטיים אינו מספיק אם הם אינם הופכים לצעדים מוחשיים המגנים על האומן, שומרים על כבודו ומבטיחים את זכויותיו.
היכן טמונה התקלה?
הבעיה אינה קשורה רק לחולשת אמצעים, אלא מתרחבת לדרך ניהול המגזר, ולמידת הבנתם של גורמים רשמיים, נבחרים ופעילים את דרישות החוק המארגן. כיצד יכולים גופים אזוריים להגן על אומנים, להכווין אותם ולתרום לפיתוח המגזר ללא הכשרה משפטית ומקצועית מתמשכת?
והיכן תפקידיהם של גופים אלו בהקשבה לבעיותיהם של האומנים המסורתיים, מעקב אחר תיקיהם, הגנה על דרישותיהם ומעקב אחר הליקויים המעכבים את דרכם המקצועית?
הפך להכרחי לעבור מהלגיון של פגישות, תמונות ופרוטוקולים ללגיון של עבודה בשטח, תוצאות ואחריות. האומן אינו זקוק להבטחות ולנאומים עונתיים, אלא למוסד המייצג אותו בפועל ופותח בפניו את שערי ההכשרה, המימון, הביטוח הלאומי והשיווק.
ארגון מחדש של המגזר אינו עוד מותרות אלא הכרח.
רפורמה במלאכה המסורתית מחייבת בחינה מחדש של שיטות הניהול, הכשרת הלשכות והגופים האזוריים והמרחביים, הבהרת הסמכויות, הכשרת גורמים רשמיים וחברי גופים בחוק 50.17, וקישור בין אחריות לתוצאות, תוך הבטחת ייצוג אמיתי של אומנים על כל התמחויותיהם, הרחק משיקולים צרים ומעימותים ארגוניים.
כמו כן, ספרי שיער, אנשי מקצוע בתחום היופי, נגרות, תפירה, נפחות, צביעה וכל שאר האומנים אינם סתם מספרים בסטטיסטיקה, אלא אזרחים התורמים לכלכלה הלאומית וראויים להגנה, להכרה ולצדק.
שאלות שאנו מציבים בפני משרד התיירות, האומנות המסורתית והכלכלה החברתית והסולידרית, לשכות האומנות המסורתית והגופים האזוריים והמרחביים:
- מי נותן דין וחשבון לגופים שאינם ממלאים את תפקידיהם בהגנה על האומנים?
- מדוע אין מארגנים סדנאות הכשרה סדירות סביב חוק 50.17?
- היכן הגיע תהליך שילובם של האומנים המסורתיים במרשם הלאומי?
- מה גורלם של האומנים העובדים בתנאים פגיעים וללא הגנה חברתית מספקת?
- מתי יאורגן המגזר מחדש באופן המבטיח משילות, שקיפות ויעילות?
- ומתי יהפוך האומן לשותף בקבלת החלטות ולא סתם נהנה המצפה לתשומת לב?
די להתייחס למלאכה המסורתית כמגזר עונתי שמופיע רק בתערוכות ובאירועים!
ערכה של האומנות המסורתית אינו נמדד רק בהכנסות שהיא משיגה או במוצרים שהיא מציגה בתערוכות בינלאומיות, אלא נמדד קודם כל במידת הכבוד לאדם המייצר מוצרים אלו במו ידיו ושומר על הזיכרון של המלאכה המרוcקית.
חוק 50.17 חייב להיות כלי לצדק ולפיתוח, לא סתם טקסט שמור במדפים. והרפורמה האמיתית מתחילה במתן דין וחשבון על הליקויים, שיקום המוסדות והשבת כבודו של האומן.
השאלה שדורשת מענה כיום היא: אם האומן הוא בסיס האומנות המסורתית, מי מגן עליו כאשר המוסדות המופקדים על ייצוגו אינם מסוגלים למלא את תפקידם?
תגובות (0)
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!