ממשבר הדיساורس ועד לדוגמה האישית: המוסlימים במערב והדיכוטומיה שבין תדמית למציאות

עבדאללה משנון

סופר ועיתונאי המתגורר באיטליה, אנליסט לעניינים פוליטיים

עוסק בעניינים ערביים, סוגיות הגירה ומחקר בהגות ובאסלאם.

המחשבה האסלאמית העכשווית עוברת משבר קוגניטיבי וחברתי עמוק, שמקורו העיקרי הוא הפער ההולך וגדל בין הטקסט המקודש — על מטרותיו הכוללות — לבין ייצוגו המעتي בהתנהגותם של חלק ממאמיניו. כאשר חוקרים, אנשי אקדמיה ואנשי דת דנים בנושאי המחשבה הדתית והשיח החברתי, הם מתמודדים עם בעיית הרדוקציוניזם הנורמטיבי: צמצום הדת לסיסמאות פורמליות או למראות חיצוניים קודרים, תוך הפשטתה מהמהות המוסרית והרוחנית שלה. מאמר זה שופך אור על דואליות זו, ומתמודד באומץ ביקורתי עם חריגות התנהגותיות במרחבים דתיים מסוימים, תוך קריאה לקהילות המוסלמיות במערב לאמץ מודל נבואي אותנטי המבוסס על חמלה, יושרה ושילוב פעיל וחיובי.

היושרה המדעית והמחקרית מחייבת ביקורת עצמית ובדיקת מצפון באובייקטיביות מוחלטת, שכן החוקר האקדמי חייב להבחין בבירור בין האסלאם כמערכת חקיקתית ואתית ללא דופי לבין הפרקטיקה האנושית הפגומה. מצער לראות במרחבים חברתיים ובמסגדים מסוימים גילויים הסותרים את מהות המסר המוחמדי, שבהם צצות לעיתים התנהגות המתאפיינות באלימות מילולית, בבורות מוסווית, בטינה מושרשת, בחוסר יושרה, בהפצת לשון הרע, ברכילות ובאגואיזם אינדיבידואלי. האם אתיקה זו הייתה המסורת (סונה) של נביאנו מוחמד, עליו השלום והברכות? האם החברים הנעלים ואלה שהלכו בעקבותיהם בטובה בחרו בדרך זו? אלף פעמים לא! הנביא, עליו השלום והברכות, היה קוראן מהלך על פני האדמה, והחברים היו מודלים חיים של צדק, חמלה והתעלות אנושית. להפוך את הדת, ברוחם של אחדים, לכלי של הדרה ושנאה, פירושו לרצח רוח השריעה והמטרות הכוללות שעליהן הוקמה.

לבעיה זו יש ממד גאופוליטי וחברתי בעל חשיבות עליונה עבור המוסלמים המתגוררים בחברות המערביות. כל מי שרה את המציאות היומיומית בתוך חברות אלו, במיוחד בזירה האירופית והאיטלקית, תופס בבירור את השפעת התדמית המנטלית שמקרינה הקהילה. הדיונים המתמשכים על זהות, חופש האמונה ואתגרי ההשתלבות דורשים שהמוسלמי התושב יהיה שגריר אמיתי של דתו. הדיאלוג היומיומי עם השכנים, העסקאות המקצועיות וההשתתפות החיובית במרקם החברתי המקומי מהווים את השטח האמיתי שבו נבחנת אמיתות הדיסקורס הרפורמיסטי, רחוק מהבידוד של גטאות סגורים או מההטמעה הפסיבית. הקהילה המוסלמית אינה מייצגת רק את עצמה, היא מהווה ראווה חיה שדרכה נשפט האסלאם בכללותו. היעדר האתיקה המוחמדית המקורית והחלפתה בקרירות מספקים קרקע פורייה להשרשת סטריאוטיפים שליליים.

מה שנדרש במישור האפיסטмоגולגי והחברתי הוא מעבר של המוסלמי במערב ממנטליות של עימות והגנה מתרצת למנטליות של עדות ציוויליזציות ומוסרית, המגלמת הלכה למעשה יושרה מוחלטת במקום העבודה, כיבוד החוקים, שמירה על זכויות השכנות והצגת מודל אנושי חומל, הרחק מקנאות ומקיצוניות רעיונית. אמצעי התקשורת אינם פטורים מאחריות זו, שכן סטריאוטיפים שטחיים תורמים לעיתים קרובות להעמקת הפקר, מה שמדגיש את הצורך הדחיף בעיתונות אחראית ובעטים מודעים שאינם מסתפקים בתגובות רגשיות, אלא מעמיקים במהות הבעיות ומנטרלים את דיסקורס השנאה על ידי הדגשת מודלים מבריקים ומוצלחים של חברי הקהילות שהוכיחו את כישרונם ותרומתם האמיתית.

הדיסקורס הדתי השקוע סובל ממגפה מרכזית המיוצגת על ידי האפוטרופסות החברתית והשליטה בפגמי הזולת, שבה הפרט עסוק בניטור שגיאותיהם של אחרים וחלוקת תעודות של כפירה ותעייה כאילו החזיק בידיו את מפתחות ההדרכה והתעייה. דרך הנביא הישרה לימדה אותנו שהשליחות הגדולה של המסר היא להדריך, לא להשפיל; להפגין חמלה, לא קשיחות. לפיכך, מלומדים, דרשנים, שייח'ים, אנשי אקדמיה והוגים נקראים לכוון מחדש את המצפן של הדיסקורס הדתי משאלת החקירה: "מה עושים האחרים?", אל שאלת הרפורמה העצמית: "מה עשה האסלאם במוסריות שלי עצמי? האם אורות הנבואה השתקפו בכנות, ביושרה ובענווה בהתנהגותנו היומיומית?".

לסיכום, חידוש המחשבה הדתית ושחזור פניו המאירים של האסלאם המוחמדי אינם מושגים לא בסיסמאות רמות ולא במראות ריקים, אלא בחזרה כנה למהות האתיקה הנבואית הנעלה. אנו זקוקים דחופה לדיסקורס אקדמי וחברתי המשחרר את הדת ממחלות ההסתגרות, האלימות והקנאות, ומציג אותה לעולם כחמלה המוענקת לכל האנושות. כאשר המערב — ולפניו החברות שלנו עצמן — יראה מוסלמים הממחישים ערכים אלו כמציאות מוחשית, רק אז יחזיר הדיסקורס הדתי את כבודו האמיתי ויהווה מוקד משיכה ללבבות במקום להרחיקם.