חציית רף שלוש השנים מאז אירועי ה-7 באוקטובר מהווה נקודת מפנה אנליטית בחשיבותה העליונה לצורך מעקב אחר התמורות במבנה הביטחון הלאומי הישראלי, הרחק מההמולה של ההווה ומקריאות רגשיות. בהקשר זה, ניירות עמדה קפדניים, כגון זה שפורסם על ידי המרכז הפלסטיני למחקרים מדיניים, ממקמים במרכז תזה מרכזית המנתחת בדיוק רב את מהות מבוי הסתום האסטרטגי שחווה מערכת הביטחון הישראלית כיום, תוך התעלות מעל הבינאריות של קריסה מוחלטת או המשכיות שטחית, ופסיעה לעבר גישה עמוקה יותר: שחיקת היסודות המסורתיים של ההרתעה, ההתרעה המוקדמת וההכרעה המהירה, מבלי שדבר זה ילווה בהיווצרות של מודל תיאורטי חלופי, כאשר המוסד הצבאי והמדיני מסתפקים בייצור גרסה אכזרית וקיצונית יותר של אותם כלים ישנים.
מה שחוותה מערכת הביטחון הישראלית אינו נפילה פתאומית המאבדת את עמודי התווך של הישות בבת אחת, אלא שחיקה הדרגתית ומואצת ביעילותם של הנדבקים שעליהם התבססה מאז ומתמיד, בראשם דוקטרינת העברת המערכה לשטח האויב והכרעתה בטווח הקצר ביותר ובמחיר הנמוך ביותר לעורף. מאחר שהאליטות השולטות והצבאיות אינן מסוגלות לנסח אלטרנטיבה אסטרטגית משולבת ושונה, הן נגררו לפצות על פגם מבני זה באמצעות הסלמה של אותם כלים קלאסיים, אך במינונים מוכפלים המבוססים על ציפייה התקفית מוחלטת – הזונחת את רעיון ההכלה לטובת מכות מנע רחבות היקף – ועל הנדסה מחדש של הגיאוגרפיה באמצעות הטלת קורדונים ביטחוניים ואזורי חיץ בתוך הגבולות ומחוצה להם על מנת לתקן את כישלון ההתרעה המוקדמת המהדהד. תמורה זו אינה מוגבלת לתחום הצבאי גרידא, אלא מתרחבת כדי לכונן שלב חסר תקדים של מלחמות ארוכות ורב-זירותיות, שבהן חיי היומיום הופכים לסוג של מחנה צבא המגוייס במלואו למאמץ המלחמתי בר-קיימא.
אם הכלים הצבאיים שואפים לכפות מציאות זו בכוח, הרי שמדידת המחיר האמיתי במספרים ובעובדות חושפת את היקף הלחץ העמוק שאליו נתונה המדינה ברמות שונות, החל מהלחץ העצום וחסר התקדים המופעל על כוחות המילואים, המוליד סחף פיננסי הגירעון גדל והולך בתקציב הכללי, ואינו נעצר באינדיקטורים של ההגירה ההפוכה ושחיקת תחושת הביטחון האישי והציבורי הקולקטיבית, המהווה את עמוד השדרה של כלל הפרויקט הקולוניאלי. בנוסף, משבר האמון החד בין הרחוב לבין המוסדות המדיניים והצבאיים מחמיר, ומערער את יכולתה של מערכת קבלת ההחלטות לשקם את הלגיтиמציה הפנימית שלה כמו גם את עוצמת ההרתעה האזורית והבינלאומית שלה. כך מופיעה הדוקטרינה הביטחונית הישראלית המתוקנת בשיא מבוי הסתום ההיסטורי שלה: היא מנסה לברוח קדימה על ידי הרחבת מעגל האש והארכת העימות, בעוד היא נשחקת מבפנים תחת משקלם של המחירים האנושיים, הכלכליים והפסיכולוגיים המופרזים, במשוואה הפתוחה לכל האפשרויות האפשריות.
תגובות (0)
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!