ניתוחים פלסטיים בין דיני האסלאם וההלכה היהודית

ניתוחים פלסטיים בעידן המודרני חדלו מלשמש רק כאמצעי לתיקון עיוותים כתוצאה מתאונות וממחלות, והפכו לתופעה רחבת היקף שבה משתלבים הרצון ליופי יחד עם ההתפתחות הרפואית וההשפעה הגוברת של רשתות חברתיות. בין מי שפועל לניתוח כדי לשחזר תווי פנים שאבדו, לבין מי ששואף לשנות מראה טבעי שאינו מרצה אותו עוד, מתעוררות שאלות דתיות ומוסריות עמוקות סביב גבולות ההתנהלות בגוף האדם, מידת הלגיטימיות של שינוי בריאתו, והאם לאדם יש הזכות לשנות את תווי פניו בהתאם לרצונותיו האישיים. אלו שאלות שבהן דנו הפסיקה האסלאמית וחכמי ההלכה היהודית, כל אחד מתוך מקורותיו הדתיים וכלליו המשפטיים, כאשר עיון בעמדותיהם חושף נקודות הסכמה מרתקות, לצד הבדלים בפרשנות של כמה מן הכללים וביישומם.

בדין האסלאמי, יופי אינו נתפס כדבר מגונה כשלעצמו, ואין פוסקים איסור גורף על כל התערבות רפואית המשנה את מראה האדם, אלא שהפסיקה קשורה לאופיו של השינוי, לתכليתו, ולנזק העלול להיגרם ממנו. בסَحִיחْ מוסלם, עבד אל-לה בן מסעוד רضي الله عنه מסר שהנביא صلى الله عليه وسلم אמר: «לא ייכנס לגן העדן מי שבלבו אפילו כמשקל גרגר חרדל של גאווה», ושאל איש: והרי אדם אוהב שבגדו יהיה נאה ונעלו נאה? אמר הנביא صلى الله عليه وسلم: «אלוהים הוא יפה ואוהב את היופי; הגאווה היא דחיית האמת ובוז לאנשים». חادִיתْ זה מא셔ש שטיפוח המראה ואהבת היופי אינם אסורים בהחלט, הגם שאין לקחת זאת כראיה בפני עצמה להתרת כל אמצעי היופי.

עם זאת, האסלאם מציב גבולות לשינוי החורג מן הקישוט המותר אל עבר המרת הבריאה התקינה אך ורק לשם בקשת היופי. בין הטקסטים הבולטים ביותר שעליהם נסמכו הפוסקים הוא דבריו יתעלה, בהקשר של סיפור איומו של השטן להטות את בני אדם: ﴿וּלְצַוּוֹתָם וְיַשְׁחِתוּ/יְשַׁנּוּ אֶת בְּרִיאַת אֱלֹהִים﴾ [סורת א-נסاء: 119]. הפרשנים דנו במשמעות שינוי בריאת האלוהים בפירושים מרובים, ואין לראות בפסוק איסור ישיר על כל שינוי החל בגוף האדם, אלא הוא נקרא לאור הסונה הנבوية והכללים ההלכתיים המבחינים בין תיקון מותר לבין שינוי אסור.

הראיה הקשורה ביותר לסוגיית היופי מופיעה בחادִיתْ שמסרו האימאמים אל-בוארי ומוסלם מפי עבד אל-לה בן מסעוד رضي الله عنه, שבו נאמר: «הקל أלוהים את המעגنات ואת המבקשות להתרשם, ואת המורטות ואת המבקשות שיירטו להן, ואת המפשקות שיניים ליופי המנותקות את בריאת אלוהים». הביטוי «לשם יופי» רוכש חשיבות מיוחדת בהבנת הפסק, שכן הוא מצביע על השינוי שמטרתו שיפור המראה המופשט, ולא ריפוי מחלה או הסרת פגם משמעותי. מפרשי החادִיתْ, וביניהם האימאם א-נוואווי בפירושו לסَحִיחْ מוסלם, הבהירו שהרווח האסור לשם יופי שונה מהתערבות שנדרשת עקב צורך רפואי או תיקון פגם בשיניים.

הסונה הנבوية לא הסתפקה בתיאור צורות השינוי האסור, אלא כללה גם אירוע חשוב שעליו נסמכים הפוסקים להתאת תיקון מומים. אבו דאוד מסר בסُنَنْ שלו, בحديث رقم 4232, כי ערפאת בן אסעד رضي الله عنه נקטע אפו ביום אל-כלאב, והוא השתיל אף עשוי כסף, אך הדבר גרם לו לריח רע, והנביא صلى الله عليه وسلم ציווה עליו לקחת אף עשוי זהב. حديث זה נחשב לטוב על ידי מספר מלומדים, ובהם אל-אלבאני. אירוע זה חושף כי השבת איבר פגום למצב הקרוב למצבו הטבעי אינה בהכרח בגדר שינוי אסור של בריאת אלוהים, אלא עשויה להיכלל תחת תחום הטיפוח והסרת הנזק.

אבחנה הלכתית זו התפתחה עם הופעת הניתוחים המודרניים, עד שמועצת הפסיקה האסלאמית הבינלאומית הוציאה את החלטתה מספר 173 (18/11) בנוגע לכירורגיה פلاستית ודיניה, במהלך מושבה השמונה-עשר שהתקיים במלזיה בשנת 2007. המועצה התירה ניתוחים נדרשים שמטרתם תיקון מומים מולדים, כגון שפה ססגונית ועיוותים קשים, או טיפול בנזקים שנרכשו עקב כוויות, תאונות ומחלות, כולל השתלת עור ושחזור חלקים מסוימים באיברים והשבת תפקודם.

ההחלטה כללה גם במצבים המותרים את הסרת העיוות הגורם לפגיעה נפשית או גופנית משמעותית, ובלבד שהתועלת הטיפולית תהיה מכובדת, שנזק הניתוח לא יעלה על תועלתו, ושהדבר יבוצע על ידי רופא מוסמך לאחר מסירת אזהרות הסיכון למטופל. מנגד, ההחלטה אסרה ניתוחים משפרי מראה שאינם נכללים בטיפול הרפואי, שמטרתם היא שינוי הבריאה התקינה בהתאם לרצונות אישיים או חיקוי מראה של אחרים, ודוגמאות לכך כוללות ניתוחים מסוימים לשינוי האף, השפתיים והלחיים לשם קבלת מראה שונה בלבד.

עם זאת, הפרטים היישומיים אינם חסרי חילוקי דעות בפסיקה, במיוחד עם הופעת אמצעי יופי שאינם כירורגיים, כמו הזרקות בוטוקס. בית ההוראה המצרי התיר בفتوى מספר 4215 שיצאה ב-27 בדצמבר 2017, את השימוש בבוטוקס למטרות טיפוליות ותיקוניות תחת כללים מוגדרים, ואף הרחיב בהתרת שימושיו היופיים לנשים נשואות בהתאם לתנאים שצוינו. דבר זה מראה כי תחולת הדינים על הליכים מודרניים אינה אחידה בכל הפסקות, וכי ההבחנה בין טיפול, קישוט ושיפור טהור עשויה להשתנות בהתאם להשתדלות ולמצב.

באשר להלכה היהודית, הידועה בכינויה ההלכתי «הלכה», סוגיית היופי מבוססת על מכלול עקרונות הנוגעים לקדושת הגוף, שמירת החיים, והימנעות מחשיפת האדם עצמו לפגיעה ללא הצדקה ראויה. בספרי התורה העתיקים אין דינים מפורטים העוסקים בניתוחים פלסטיים כירורגיים במתכונתם הרפואית העכשווית, ולכן הרבנים נסמכו על כללים כלליים שהופיעו בכתבי הקודש ולאחר מכן השתדלו ליישמם על ניתוחים מודרניים.

בין הכללים הבולטים ביותר הוא מה שקבע הפוסק היהודי משה בן מימון, המוכר במורשת היהודית בשם «הרמב"ם», בספרו «משנה תורה», בהלכות חובل ומזיק, פרק חמישי, הלכה ראשונה, שם פסק כי האדם אסור לגרום נזק לעצמו או לזולתו. דין זה נקשר בהוכחתו לטקסט מספר דברים, פרק עשרפיים, פסוק שלישי, הנוגע לאי חריגה ממספר המלקות הקצוב בעונש, וממנו הוא הפיק דין רחב יותר בדבר איסור התקיפה על הגוף.

כלל זה רוכש חשיבות בדיון על ניתוחים פלסטיים; שכן הניתוח מחייב יצירת חתכים או שינויים ברקמות, ועשוי לכלול כאב או סיבוכים בריאותיים. וכאן עלתה השאלה ההלכתית: האם הניתוח שאדם בוחר לשם שיפור מראהו נחשב לפגיעה אסורה בנפש, או שהנזק הזמני החל במהלך הניתוח עשוי להיות מותר אם נובעת ממנו תועלת נחשבת?

הרב משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי היהדות האורתודוקסית במאה העשרים, דן בסוגיה זו בקובץ הפסיקה שלו «אגרות משה», חלק חושן משפט, חלק שני, שאלה מספר 66. השאלה התייחסה לצעירה שרצתה לעבור ניתוח פלסטי כדי לשפר את סיכויי נישואיה. פיינשטיין סיים בהתרת הניתוח במקרה שהוצג בפניו, בהסתמכו על הבנתו לדברי בן מימון, וסבר שהפגיעה האסורה היא זו שנעשית מתוך תוקפנות או השפלה, בעוד שהתערבות שמטרתה השגת תועלת לבעליה אינה חייבת להיכנס לאיסור זה.

השתדלות זו מייצגת זרם בהלכה היהודית שאינו רואה בכל ניתוח פלסטי תקיפה אסורה על הגוף, אלא בוחן את מטרתו, מידת הצורך בו, והסיכונים הכרוכים בו. משום כך, מצאו חלק מהרבנים הצדקה להתרת ניתוחים המסירים עיוות בולט או סבל נפשי משמעותי, גם אם המטופל אינו חולה במחלה גופנית המאיימת על חייו.

אולם עמדה זו לא זכתה להסכמת כלל הרבנים; הרב אליעזר ולדנברג, בעל קובץ הפסקות «ציץ אליעזר», אימץ עמדה נוקשה יותר בחלק האחד-עשר, שאלה מספר 41, שם התנגד לביצוע ניתוחים שמטרתם יופי טהור בלבד, וסבר שהרשאה להתערבות רפואית אינה מתרחבת בהכרח לשינוי גוף בריא לשם הגברת המשיכה בלבד. כמו כן, הוא הסתמך על שיקולים דתיים הנוגעים לכבוד הצורה שבה נברא האדם, ולאי חשיפתו לסיכונים כירורגיים שאינם מוצדקים על ידי צורך רפואי.

ובין שני הכיוונים, בלטו דעות יהודיות נוספות ומפורטות יותר, בהן דעת הרב יעקב בריש, שהתיר ניתוחים פלסטיים מסוימים כאשר העיוות או המראה היו סיבה לסבל נפשי ברור, תוך שהוא סבור שהסרת סבל זה עשויה להיכלל תחת תועלת טיפולית. כמו כן, כתבים הלכתיים יהודיים עכשוויים דנו בשונות דרגת הסיכון בין הניתוחים, ובחשיבות ההבחנה בין מה שנדרש מצורך אמיתי לבין מה שמונע על ידי רצון חולף לשיפור המראה.

בין המקורות שמעלה ההלכה היהודית נמצא גם מה שהובא בספר דברים, פרק ד', פסוק ט"ו, בדבר הקריאה לשמירה מרובה על הנפש. הגם שההקשר המקורי של הפסוק נוגע לאזהרה דתית מפני סטייה לעבודת צלמים, המסורת ההלכתית היהודית נסמכת על עקרון שמירת הנפש בדיון על סיכונים בריאותיים, ובהם מה שעשוי ללוות התערבויות כירורגיות מסוימות.

בעת ההשוואה בין שתי העמדות, האסלאמית והיהודית, מתברר ששתיהן מעניקות קדימות לקדושת הגוף ושמירת שלומו חשיבות רבה, ואינן מתייחסות לרצון לשנות את המראה כצדקה מספקת בכל המצבים. כמו כן, מספר פוסקים משתי ההלכות נפגשים בהתרת ניתוחים תיקוניים המטפלים בעיוות או משיבים תפקוד של איבר פגום, ובדרישה להתחשב בתועלת ולהימנע מסיכונים בלתי מוצדקים.

אולם ההבדל מופיע באופיים של הראיות ובדרכי ההיסק; הפסיקה האסלאמית נסמכת, לצד הכללים הכלליים באיסור נזק, על מקורות נבويים העוסקים בצורות מסוימות של ייפוי ושינוי לשם יופי, ועל תקדים תיקון אפו של ערפאת בן אסעד. ואילו ההלכה היהודית מטפלת בסוגיה בעיקר דרך כללי מניעת הפגיעה והגנה על הגוף והתרת הריפוי, ולאחר מכן דרך השתדלויות הרבנים בהגדרת מה שנחשב כתועלת מספקת להצדקת הניתוח.

השפעה נפשית של המראה בולטת כאחת הסוגיות העדינות ביותר בהשוואה. אדם הסובל מעיוות בולט הגורם לו מבוכה קשה או הפרעה נפשית משמעותית עשוי למצוא בחלק מן הפסיקות האסלאמית והיהודית הצדקה לביצוע ניתוח תיקוני, בעוד שהרצון להידמות לסלבס או לשנות תווי פנים טבעיים רק לשם מעקב אחר מגמות יופי אינו נמצא באותה רמת חשיבות. עם זאת, הערכת הנזק הנפשי וגבולות הצורך אינם נתונים להסכמה מוחלטת בין הפוסקים, וטענה לקיומו של סבל נפשי אינה מייתרת את הערכה רפואית והלכתית מבוקרת.

מכאן, אין לצמצם את עמדת האסלאם באמירה שהוא אוסר את כל הניתוחים הפלסטיים, ואין לקבוע בנחרצות שההלכה היהודית מתירה אותם או מונעת אותם באופן מוחלט. שתי המערכות ההלכתיות הללו כוללות הבחנה בין טיפול לשיפור, תוך הבדל בין המלומדים בהגדרת המקרים הראויים להחרגה, ובאיזון בין התועלת המבוקשת לסיכונים האפשריים.