מסמכי מלחמת החולות: ניצוץ הגבולות והזיכרון

השורשים ההיסטוריים של מלחמת החולות, שפרצה בין ממלכת מרוקו לבין הרפובליקה האלג'יראית הדמוקרטית העממית בסתיו 1963, נעוצים במורשת הקולוניאלית המורכبة שהשאיר הממשל הצרפתי בצפון אפריקה מאז המאה ה-19. עימות צבא מהיר זה לא היה תוצר של רגע חולף, אלא תוצאה של יותר מ-100 שנים של חלוקות גיאוגרפיות וקווי גבול ניידים שסוררטו על ידי קצינים צרפתים במעמקי הסהרה המזרחית. לאחר תבוסת הצבא המרוקאי בקרב איסלי ב-1844, כפתה צרפת על הסולטן מולאי עבד א-רחמן אבן הישאם את חתימת הסכם לאלה מגניה ב-18 במרץ 1845. בהסכם זה, פריז התאמצה לתחום במדויק את הגבולות לאורך 160 קילומטרים בלבד, מחופי הים התיכון ועד לאזור תניאת א-סאסי, והותירה ללא תיחום גיאוגרפי את מרחב הסהרה המשתרע דרומה. תחת האמתלה של סעיף 4 להסכם, לפיו "לאדמת הסהרה אין מים ואין חקלאות, ולכן אין מקום לתחום אותה", הטקסט הסתפק בציון השתייכותם של השבטים ומחנותיהם לרשויות המרוקאיות והצרפתיות. עם זאת, ההתפשטות הצבאית הצרפתית בתחילת המאה ה-20 לעבר נואות טואת, גורארה ותידיקלט, ולאחר מכן השתלטות על קולומב-בצ'אר וקנאדסה, ועד לכניסת הכוחות הצרפתיים לעיר טינדוף ב-1934, שינתה את המפה בשטח באמצעות קווים מנהליים וצבאיים חד-צדדיים, הידועים בארכיונים הצבאיים הצרפתיים בשם "קו ורנייה" מ-1912 (על שם הנציב העליון מוריס ורנייה), ולאחר מכן "קו טרינקאן" מ-1938 (על שם הקולונל טרינקאן). טריכטוריה זו רכשה חשיבות אסטרטגית וכלכלית קיצונית בשנות ה-50 לאחר גילוי מרבצי ברזל עצומים בגארה ג'בילט, מדרום לטינדוף, עם עתודות המוערכות בכ-3.5 מיליארד טון, לצד מכרות פחם, מנגן ואינדיקציות לנפט וגז באגן בצ'אר.

כאשר מרוקו זכתה מחדש בעצמאותה ב-2 במרץ 1956, ניסה הממשל הצרפתי לשכנע את המונארך המרוקאי המנוח, המלך מוחמד החמישי, לתחום את גבולות הסהרה ולהשיב חלקים משטחים אלו באמצעות משא ומתן דו-צדדי עם פריז, בתמורה להפסקת התמיכה הלוגיסטית והצבאית המרוקאית בחזית השחרור הלאומי של אלג'יריה ולסגירת הבסיסים העורפיים של צבא השחרור באודג'ה ובאזור המזרחי. עם זאת, הארכיונים המרוקאיים מתעדים את סירובו הנחרץ של המלך מוחמד החמישי למה שכונה אז "הסכם חשוד", והוא העדיף לדחות את תיק הגבולות לתקופה שאחרי עצמאות אלג'יריה, כדי שההיסטוריה לא תתעד שרבאט ניהלה משא ומתן עם הקולוניאליסט על דמם של המורדים האלג'יראים. עמדה זו אושרה מחדש גם על ידי מנהיג מפלגת האסתקלאל, עלאל אל-פასი, שהוביל את הקמפיין שדרש את גבולותיו ההיסטוריים של האזור, מטינדוף ובצ'אר ועד לנהר סנגל. בתגובה לסירוב המרוקאי, הפרלמנט הצרפתי העביר ב-10 בינואר 1957 חוק להקמת הארגון המשותף לאזורי הסהרה (OCRS) במטרה להפריד מבחינה מנהלית וצבאית את הסהרה ממרוקו ומאלג'יריה, מה שהעיד על רצונם של פריז לשמר את אוצרות המינרלים והנפט, וכן את בסיס הניסויים הגרעיניים הצרפתי ברגאן ובסיס הניסויים לנשק כימי ב-B2 ناموس (ב-2 נמוס), מדרום לבצ'אר. מתוך מודעות לחומרת התמרונים הצרפתיים, המלך הצעיר חסן השני, חודשים ספורים בלבד לאחר עלייתו לכס המלכות, חתם על מסמך ארכיוני בעל חשיבות עליונה ב-6 ביולי 1961 ברבאט עם פרהאת עבאס, נשיא הממשלה הזמנית של הרפובליקה האלג'יראית. הטקסט קבע במפורש כי "הבעיה האזורית שנכפתה באופן שרירותי על ידי הקולוניאליזם הצרפתי בין שתי המדינות תמצא את פתרונה במסגרת משא ומתן דו-צדדי ישיר בין ממשלת מרוקו לממשלת אלג'יריה העצמאית", תוך עיגון הקמתה של ועדה משותפת מרוקאית-אלג'יראית שתתכנס בהקדם האפשרי לאחר עצמאות אלג'יריה, והדגשה שכל הסכם שעשוי ממשלת אלג'יריה הזמנית לחתום עם צרפת לא יהיה מחייב עבור מרוקו בכל הנוגע לשטחי ההיסטוריים.

עם זאת, הרוחות הפוליטיות שנשבו באלג'יריה מאז חתימת "הסכמי אוויאן" ב-18 במרץ 1962 והכרזת העצמאות ב-5 ביולי 1962 טרפו לחלוטין את הקלפים. נשיא צרפת שארל דה גול העביר את הריבונות המנהלית של הסהרה למדינה האלג'יראית בתמורה לשמירת פריבילגיות נפט צרפתיות ובסיסים צבאיים וגרעיניים בסהרה למשך 5 שנים. בהמשך, ברית "קבוצת תלמסאן", בהנהגת אחמד בן בלה והמטה של "צבא הגבולות" החונה באודג'ה תחת פיקודו של הקולונל הוארי בומדיאן, הפילה את הממשלה הזמנית בראשות פרהאת עבאס ולאחר מכן בן יוסף בן ח'דה. כך עלתה לשלטון אליטה מהפכנית בעלת אוריינטציה סוציאליסטית רדיקלית שהסתכלה בחשדנות על המונארכיה המרוקאית וראתה בהסכם ה-6 ביולי 1961 הסכם בלתי מחייב עבור המדינה האלג'יראית הצעירה. הניצוצות הראשונים בשטח פרצו בקיץ ובסתיו 1962 בעיר טינדוף, שם חשפו הארכיונים כי ראשי שבטי רקיבאט ותכנה הניפו דגלים מרוקאיים ושלטים הנושאים את הסיסמה "כן לעצמאות מצרפת, אך אנו מרוקאים" במהלך משאל העם על ההגדרה העצמית. תושבים רבים נמנעו מלהשתתף בבחירות לאספה המכוננת האלג'יראית ב-20 בספטמבר 1962, מה שהניע את כוחות צבא השחרור הלאומי האלג'יראי להתערב בכוח הזרוע כדי לדכא את המרד השבטי בטינדוף, מה שהוביל לעשרות הרוגים ולבריחת משלחות שבטיות לרבאט כדי להישבע אמונים למלך חסן השני ולדרוש הגנה צבאית.

בניסיון להרגיע את המתיחות הגוברת, ערך המלך חסן השני את ביקורו הרשמי הראשון באלג'יריה העצמאית בין ה-13 ל-15 במרץ 1963, ביקור שפרטיו מתועדים בספרי זיכרונותיו של המונארך המרוקאי "האתגר" ו-"זיכרונותיו של מלך", בהם טען כי דן בסוגיה בארבע עיניים עם הנשיא אחמד בן בלה בנוגע ליישום הסכם פרהאת עבאס. בן בלה ביקש ממנו להתאזר בסבלנות באומרו: "אני מבקש ממך לתת לי זמן לבסס את המוסדות החוקתיים ולקחת לידי את מושכות השלטון כנשיא נבחר של הרפובליקה; לאחר מכן נסדיר את בעיית הגבול בינינו". אף על פי כן, רצוח שר החוץ האלג'יראי, מוחמד ח'מיסטי, ב-11 באפריל 1963 ומינויו של עבד אל-עזיז בותפליקה הצעיר (אז בן 26) לרשת אותו, חפפו לשבר פוליטי ואידיאולוגי עמוק בין שתי הבירות. לאחר אימוץ חוקת אלג'יריה ובחירתו של בן בלה לנשיאות ב-15 בספטמבר 1963, חזר בו המנהיג האלג'יראי מהבטחותיו, והצהיר בנאומיו כי "אדמת אלג'יריה בלתי ניתנת לחלוקה, והאדמה ששוחררה בדמם של 1.5 מיליון שהידים אינה עומדת למיקוח, אפילו לא בעבור סנטימטר אחד". הדבר חפף לאירוח באלג'יריה של מתנגדים מרוקאיים בולטים מ"האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים" בעקבות הודעת רבאט ב-16 ביולי 1963 על גילוי קשירת קשר להתנקשות בחיי המלך ולהפלת המשטר. מצד שני, מרד מזויין פרץ ב-29 בספטמבר 1963 באלג'יריה, באזור קביליה, בהנהגת חזית הכוחות הסוציאליסטיים של חוסיין אייט אחמד והקולונל מוחנד אולחאדג'. הנשיא בן בלה ושר חוץ שלו עבד אל-עזיז בותפליקה מיהרו, ב-30 בספטמבר 1963, להאשים באופן רשמי את מרוקו בתמיכה במורדים הקבילים והנעת כוחותיה לגבול, מה שגרם לגירושם של אלפי עובדים וסוחרים מרוקאיים ממערב אלג'יריה והחרמת רכושם, מה שהניע את הרשויות המרוקאיות להגיב בגירוש סוחרים אלג'יראיים מהעיר אודג'ה.

"אני מבקש ממך לתת לי זמן לבסס את המוסדות החוקתיים ולקחת לידי את מושכות השלטון כנשיא נבחר של הרפובליקה; לאחר מכן נסדיר את בעיית הגבול בינינו"

עם התקרבות הימים האחרונים של ספטמבר ותחילת אוקטובר 1963, עבר העימות מהצהרות תקשורתיות אל החולות הבוערים. המלך חסן השני והגנרל מוחמד אופקיר הורו ליחידות הכוחות העזר המרוקאיים החונים בתקונית להתקדם לעבר מוצבי חאסי ביידא ותינג'וב כדי להתבצר בהם, שתי נקודות אסטרטגיות הממוקמות באזור הסהרה הבלתי מתחום ששלטו בדרכו החיונית המחברת בין קולומב-בצ'אר, טינדוף והסהרה שהייתה תחת שליטה קולוניאלית ספרדית. למרות קיום פגישת חירום בעיר אודג'ה ב-5 באוקטובר 1963, שבה הסכימו שר החוץ המרוקאי בפועל, אחמד רדא גדירה, ועמיתו האלג'יראי, עבד אל-עזיז בותפליקה, על הפוגה זמנית והכנות לפסגה דו-צדדית בין חסן השני ובן בלה, שחר של ה-8 באוקטובר 1963 הביא עימו את ניצוץ המלחמה האמיתית. יחידות של צבא השחרור הלאומי האלג'יראי פתחו במתקפת פתע אלימה נגד חיל המצב בחאסי ביידא ותינג'וב, שהסתיימה بمותם של 10 חיילים מרוקאיים, נפילתם בשבי של אחרים ותפיסת שני המוצבים על ידי הכוחות האלג'יראיים.

המלך חסן השני, שהקים את מפקדתו הפוליטית והצבאית במרקש, שלח בדחיפות ב-9 באוקטובר את שר ההסברה, הנוער והספורט, עבד אל-האדי בוטאלב, לאלג'יר כדי לשאת מחאה חריפה ולמנוע את ההידרדרות למלחמה כוללת. בוטאלב מספר בספרי זיכרונותיו "חצי יובל בפוליטיקה" כי פגישתו עם אחמד בן בלה והוארי בומדיאן נתקלה בקיר בלתי חדיר, שכן בן בלה ציין בפניו בטון נחרץ כי חאסי ביידא ותינג'וב הן אדמות אלג'יראיות, תוך שהוא מסרב לכל נסיגה או משא ומתן על ריבונותן. כאשר השליח המרוקאי שב בידיים ריקות ב-10 באוקטובר, כינס המלך חסן השני מועצת שרים וצבא שבה הורה לכוחות המזלכים המלכותיים, תחת פיקודו של הגנרל דריס בן עומר אל-עלאמי, לכבוש מחדש את המוצבים בכוח. בשחר ה-14 באוקטובר 1963, טטורי צבא סדירים מרוקאיים, נתמכים בארטллеריה כבדה וטנקים מתוצרת צרפת מסוג AMX-13, וכן בחיפוי אווירי של מטוסי קרב מסוג פוגה מג'יסטר ו-T-6, הצליחו – לאחר קרבות עזים – להדוף את הכוחות האלג'יראיים ולהשתלט לחלוטין על חאסי ביידא ותינג'וב. יתרה מכך, הם המשיכו בהתקדמותם דרומה עד שהתבצרו בפתחי העיר טינדוף, במרחק של 12 קילומטרים בלבד, בפרדוקס היסטורי מוזר שבו חילות המצב הצרפתיים שעדיין חנו בבסיסים בצ'אר וברגאן עקבו מקרוב אחר פרטי הקרבות ללא התערבות ישירה.

הנפילה המהירה של חאסי ביידא ותינג'וב חוללה גל הדף באלג'יר. הצבא האלג'יראי, שפנו המטה שלו הונהג על ידי הקולונל טאהר זבירי ושאת הלוגיסטיקה שלו בחזית המערבית ניהל מאורן המפקד שאדלי בן ג'דיד והקולונל מוחמד סלאח יחיאווי, אף על פי שמנה כ-48,000 חיילים ובעל ניסיון רב בלוחמת גרילה במהלך מהפכת העצמאות, היה עדיין בשלב מעבר לצבא סדיר וסבל מחסור חריף במטוסי קרב, שריוניות כבדות ולוגיסטיקה סהרית, בהשוואה לצבא המרוקאי שהיה נחות ממנו מספרית (כ-35,000 חיילים) אך מקצועי, מצויד וחמוש יותר. ב-15 באוקטובר 1963, הכריז הנשיא אחמד בן בלה על גיוס כללי והופיע למחרת, ב-16 באוקטובר, בפני האספה המכוננת ובמהלך עצרת עממית בכיכר השהידים באלג'יר, כשהוא לבוש במדי הצבא החקיים שלו לצד שר ההגנה שלו, הוארי בומדיאן. שם הוא נשא את נאומ המפורסם המשלב ערבית ספרותית וניב אלג'יראי כדי להלהיב את ההמונים, וקרא במשפט שהונצח על ידי הארכיונים האודיו-ויזואליים: "הושפלנו! הושפלנו על ידי המרוקאים!", תוך קריאה לוותיקי מלחמת העצמאות ליטול את הנשק ולצעוד לעבר הגבול תחת הסיסמה "נשק, נשק, אל הגבול!", ונשבע שלא לפשוט את מדיו טרם יביס את מה שהגדיר כ"תוקפנות אימפריאליסטית פיאודלית". נאם מגייס זה הצליח מיד לאחד את החזית הפנימית האלג'יראית: חוסיין אייט אחמד והקולונל מוחנד אולחאדג' הודיעו מטיזי אוזו על השעיית מרדם המזוין בקביליה כדי להצטרף לשורות ההגנה על המולדת, בעוד שהפיקוד הצבאי האלג'יראי פתח חזית חדשה בצפון בין ה-15 ל-18 באוקטובר באמצעות תקיפת המוצב הגבולי המרוקאי איש והפגזת נווה המדבר פיגויג בארטллеריה כדי להקל על הלחץ הצבאי החונק על חזית טינדוף בדרום.

"הושפלנו! הושפלנו על ידי המרוקאים!"

מצד שני, המלך חסן השני נאם נאום היסטורי ממרקש, ושיגר מסרים נחרצים הן במישור הפנימי והן במישור החיצוני. בנאומו ובמכתב המחאה ששלח לנשיא בן בלה, הוא הדגיש: "מרוקו מעולם לא הייתה מדינה תוקפנית, והוכחנו לאחרונה את נאמנותנו לאחווה הקרבית; עם זאת, כבודה של מרוקו ואחדות טריטוריה שלה עומדים מעל לכל דבר, ולא נקבל את העובדה שסבלנותנו ונאמנותנו תתוגמלנה במתקפות על מוצבינו ובמותם של חיילינו. כל מי שידפק על דלתנו ביד רמה ימצא אותנו מוכנים". מרוקו חוותה בתורה תמיכה עממית ופוליטית רחבה סביב הממסד המונארכי, בהובלת מפלגת האסתקלאל ותנועת העם, למעט מהדי בן ברקה, מנהיג האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים בגלות, שפרסם הודעה מקהיר ב-16 באוקטובר המגנה את המלחמה ומכנה אותה "מלחמה ריאקציונית שנועדה להכות את המהפכה האלג'יראית ולהסיט את העם המרוקאי ממשברו הפנימי", עמדה שתביא לכך שנידון למוות שלא בפניו באשמת בגידה על ידי בית הדין הצבאי ברבאט בנובמבר 1963. בין הפרטים הצבאיים המדויקים שנחשפו על ידי הארכיונים המרוקאיים וזיכרונותיו של חסן השני נמנית העובדה שהקולונל דריס בן עומר אל-עלאמי שגר מברק למלך וביקש אישור להשתלט על העיר טינדוף לאחר שהפכה חשופה מבחינה צבאית אל מול הכוחות המלכותיים. אף על פי כן, חסן השני סירב לתת את ההוראה להיכנס לעיר, כשהוא מנסח את משפטו המפורסם: "אל תיכנסו לטינדוף; להיכנס אליה מבחינה צבאית זה קל, אך לצאת ממנה עם השלכות פוליטיות ודיפלומטיות יהיה קשה", כשהוא מודע בחוש האסטרטגי שלו כי כיבוש טינדוף יעביר את מרוקו, בעיני הקהילה הבינלאומית וארגון האחדות האפריקאית המתהווה, ממעמד של "מגנת גבולותיה" למעמד של "מדינה פולשת", ויעניק לבעלי בריתה של אלג'יריה תירוץ להביא לאינטרנציונליזציה צבאית של הסכסוך.

"אל תיכנסו לטינדוף; להיכנס אליה מבחינה צבאית זה קל, אך לצאת ממנה עם השלכות פוליטיות ודיפלומטיות יהיה קשה"

מלחמת החולות קיבלה ממדים בינלאומיים בוערים שהפכו אותה לאחת מזירות המלחמה הקרה בעולם הערבי ובאפריקה. נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאסר התייצב באופן מלא לצד המשטר הסוציאליסטי של בן בלה, ותחנת הרדיו "קול הערבים" מקהיר פתחה במסע תעמולה עז נגד המונארכיה המרוקאית. נאסר אף הרחיק לכת עד כדי הקמת גשר אווירי וימי של נשק סובייטי וכוחות צבא מצריים כדי לתמוך בצבא האלג'יראי, בעוד שמנהיג קובה פידל קסטרו פתח במבצע חשאי שכונה בארכיוני הוואנה "מבצע בוניאטו", והאוניות הקובניות "אראסליו איגלסיאס" ו"גונזלס ליינס" וכן האוניה הסובייטית "אראלסק" הפליגו לעבר נמל אורן בסוף אוקטובר 1963, כשהן נושאות יחידה צבאית קובנית מיוחדת בת 686 חיילים, 22 טנקי T-34, 18 מרגמות 122 מ"מ ו-18 תותחי נ"ט 57 מ"מ תחת פיקודו של המפקד אפיג'ניו אמייחייראס, אשר התבצרו במחנה סידי שאמי, בפרברי אורן, מוכנים להיכנס לקרב לצד אלג'יריה. מאידך גיסא, מסמכים סודיים שהותרו לפרסום על ידי ה-CIA ומחלקת המדינה האמריקאית מגלים כי ממשלו של הנשיא ג'ון פ. קנדי, שבועות ספורים לפני הירצחו, סירב להיענות לבקשה מרוקאית לאספקה צבאית אווירית דחופה, מחששה שהתערבות אמריקאית ישירה תדחוף את משטרו של בן בלה להפוך לבסיס סובייטי וקובני קבוע באגן הים התיכון. בתוך התערבות אזורית זו, תועד ב-20 באוקטובר 1963 אחד האפיזודות הבולטות בארכיוני המלחמה, כאשר מסוק צבאי אלג'יראי נאלץ לנחות בטעות בשטח מרוקאי באזור עין סג'יר, בסמוך לבואענן ופיגויג, ועל סיפו 4 קצינים אלג'יראים ו-5 בכירים בכוחות האוויר ובשירותי המודיעין המצריים במשימת סיור לחקר זירת הפעולות. בין קצינים מצריים אלו היה קולונל טייס מוחמד חוסני מובארכ, שלימים יהפוך לנשיא הרפובליקה הערבית של מצרים. השר עבד אל-האדי בוטאלב הציג את הקצינים המצריים השבויים ואת דרכוניהם הרשמיים בפני העיתונות הבינלאומית במרקש לאחר ניסיונם הראשוני להתחזות לעיתונאים, אירוע שהביא לכך שמרוקו ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה והחזירה את שגרירה להתייעצות בקהיר ובסוריה. אף על פי כן, המלך חסן השני ידע להשתמש בהמשך בקלף השבויים המצריים בכישרון פוליטי יוצא דופן בכך שלקח עמו את חוסני מובארכ וחבריו לפסגת הליגה הערבית בקהיר בינואר 1964 והעבירם לנשיא נאסר ללא תנאים מוקדמים כמחווה לדף חדש במחלוקות.

עם התעצמות הקרבות בחזיתות חאסי ביידא ופיגויג, והחשש הגובר – הן באפריקה והן במערב – שהסכסוך יסלים לכדי מלחמה אזורית הרסנית עם התקרבות הטנקים הקובניים לחזית, התערבה הדיפלומטיה האפריקאית בראשות קיסר אתיופיה היילה סלאסי, שערך ביקור רשמי במרוקו באמצע אוקטובר, ונשיא מאלי מודיבו קייטה. לאחר מגעים סוערים וכשלון פגישה ראשונה במרקש ב-20 באוקטובר, הצליחו שני המנהיגים האפריקאים לשכנע את המלך חסן השני ואת הנשיא אחמד בן בלה לשבת לשולחן משא وמתן ישיר בבירת מאלי, במאקו, ב-29 וב-30 באוקטובר 1963. פרוטוקולים של "וועידת במאקו" מתעדים את אווירת המתיחות הקיצונית ששררה בישיבות הראשונות כאשר נפרסו מפות הצבא על השולחן; המלך חסן השני טען כי המסמכים הרשמיים הצרפתיים עצמם מעולם לא הגדירו את קווי "וורנייה" ו"טרינקאן" כ"גבולות בינלאומיים", אלא תיארו אותם מילולית כ"קווי פעולות ופיקוח משטרתי". הלחץ האפריקאי הביא לבסוף לחתימתם של 4 המנהיגים (חסן השני, אחמד בן בלה, היילה סלאסי ומודיבו קייטה) ב-30 באוקטובר 1963 על "הסכם במאקו" ההיסטורי, שקבע הפסקת אש מיידית החל מהלילה שבין ה-1 ל-2 בנובמבר 1963, הקמת ועדה צבאית מרובעת המורכבת מקצינים מרוקאיים (תחת פיקודו של הקולונל מוחמד מדבוח), אלג'יראים, אתיופים ומאליים לתיחום אזור מפורז, ופריסת משקיפים צבאיים מאתיופיה וממאלי כדי לפקח על שמירת ההפוגה באותו אזור. כמו כן, נקרא מועצת שרי החוץ של ארגון האחדות האפריקאית להתכנס בישיבת חירום יוצאת דופן באדיס אבבה כדי להקים ועדת בוררות מיוחדת שתטיל את האחריות על פרוץ המלחמה, תלמד את שורש סכסוך הגבולות ותנסח הצעות לפתרונו.

אף על פי שהארטллеריה רעמה שוב סביב נווה המדבר פיגויג וגבעות בני אוניף ב-1 בנובמבר 1963 במאמץ אחרון של כל צד לשפר את עמדות המשא وמתן שלו טרם כניסת ההפוגה לתוקף, הפסקת האש הפכה למעשית בין ה-2 ל-5 בנובמבר 1963. כך הסתיימה המלחמה לאחר כחודש של קרבות שהותירו, לפי הערכות ארכיוניות מוצלבות, מאות הרוגים ופצועים משני הצדדים (המקורות האלג'יר