מלחמות ותעשיית הפחד העטופה בסימני אחרית הימים

העולם ניצב היום בפני מציאות בינלאומית מסוכנת ביותר, שבה מלחמות בוערות משתלבות במאבקי כוח ואינטרסים אסטרטגיים, ומעגלי הפחד מפני עתיד האנושות מתרחבים. במקביל, גוברים הקולות הקושרים את ההרס, ההרג והעקירה המתרחשים לסימני אחרית הימים ולקרבת הקץ הגדול. מהמלחמה הרוסית-אוקראינית ועד לעימותים הישראליים-איראניים וההתערבויות האמריקאיות במזרח התיכון, דרך הטרגדיה הפלסטינית והמתיחות בלבנון ובתימן, ועד למלחמה ההרסנית שקורעת את סודאן – נראה כי האנושות חיה באחד השלבים הסוערים ביותר שלה, בעולם שבו יכולתם של מוסדות בינלאומיים להכיל סכסוכים הולכת ופוחתת, ושפת הכוח גוברת על חשבון החוק והצדק.

אולם המסוכן יותר מהמלחמות עצמן הוא אותו פחד גובר המחלחל לתודעת החברות, כאשר סכסוכים צבאיים הופכים לחומר גלם לפרשנויות דתיות חפוזות, המציגות אסונות עכשוויים כסימנים בלתי נמנעים לקרבת קץ העולם, ומעניקות לאירועים פוליטיים וצבאיים ממדים מיסטיים שאינם נשענים תמיד על קריאה מדעית ומדויקת של הטקסטים הדתיים.

כאן עולה השאלה המהותית: האם המלחמות הנוכחיות מהוות הוכחה דתית חותכת לקרבת סוף העולם, או שמא חלק מהשיח התקשורתי, הפוליטי והדתי משקיע בפחדי בני האדם ומעלה באוב את סימני השעה כדי לפרש סכסוכים שנשלטים במציאות על ידי שיקולי כוח, עושר והשפעה?

החזרה לקוראן הקדוש ולסונה הנבואית האותנטית חושפת אמת אמונית שאינה משתמעת לשני פנים: הידיעה על מועד בוא השעה היא מהנסתרות שאללה יתעלה שמר לעצמו. שום אדם, תהיה ידיעתו הדתית או הפוליטית אשר תהיה, אינו יכול לקבוע את זמן הקץ או לקבוע בנחרצות שמלחמה עכשווית מסוימת היא ההקדמה הישירה לו.

אללה יתעלה אומר בסורת אל-אעראף: "ישאלוך על השעה, מתי תבוא? אמור: הידיעה עליה היא אצל ריבוני, איש לא יגלה את עיתה מלבד הוא". והוא יתעלה אומר בסורת לוקמאן: "אכן, אצל אללה הידיעה על השעה".

הנביא מוחמד, עליו תפילת אללה ושלום, הכריע בעניין זה בחדית' ג'יבריל המפורסם, שדיווח עליו האימאם מוסלם, כאשר נשאל על השעה ואמר:

"הנשאל עליה אינו יודע יותר מהשואל"

.

תשובה נבואית זו מבססת כלל הכרתי מדויק, לפיו האמונה בשעה אינה אומרת החזקה במפתחות התזמון שלה, וכי הידיעה על סימניה אינה מעניקה לאיש סמכות לקבוע את קרבת התרחשותה בהתבסס על אירוע פוליטי או צבאי, חמור ככל שיהיה.

הקוראן הקדוש בישר על קיומם של סימנים המקדימים את בוא השעה, שכן אמר אללה יתעלה בסורת מוחמד: "האם הם מצפים אלא לשעה שתבוא עליהם פתאום? הרי כבר באו סימניה". כמו כן, הסונה הנבואית האותנטית כללה חדית'ים העוסקים בהתפשטות הפיתויים (פיטן), ריבוי ההרג והמהומות בחיי האנשים.

בספרי ה"צחיחין" (בוח'ארי ומוסלם) דווח מפי אבו הוריירה, שאללה ירצה ממנו, שהנביא, עליו תפילת אללה ושלום, בישר על ריבוי ה"הרג" (אל-הרז'), והבהיר כי הכוונה היא לרצח. ובצחיח מוסלם נאמר מפיו, עליו תפילת אללה ושלום:

"לא ידע הרוצח על מה רצח, ולא הנרצח על מה נרצח"

.

זהו תיאור נבואי בעל משמעות עמוקה למצב הכאוס שבו מתגברים הפיתויים, ומתערערים מניעי האלימות, עד שהרצח הופך לפעולה מנותקת מתבונה וממטרה לגיטימית.

אולם, השימוש בחדית' זה כדי להצביע על זוועת המלחמות אינו אומר שכל קורבנותיהן נכנסים תחת האזהרה המוזכרת בהמשכו, או שכל מלחמה המתרחשת בעידננו מייצגת התגשמות ספציפית של טקסט זה; החדית'ים מובנים בהקשרם, ואין זה נכון להשליך את דיני הלחימה בתוך הפיתויים על אזרחים חפים מפשע שנהרגים בעוול ובתוקפנות.

בחדית' אחר שדיווח עליו אבו דאוד מפי ת'ובאן, שאללה ירצה ממנו, ואשר הוגדר כטוב או אותנטי על ידי מספר מלומדים, הזהיר הנביא, עליו תפילת אללה ושלום, מפני התנפלות האומות על המוסלמים, והמשיל זאת להתנפלות האוכלים על קערתם, תוך הבהרה כי ריבוי במספר אינו מונע חולשה כאשר ה"והן" (רפיון) משתלט על הנפשות.

המתבונן במציאות היחסים הבינלאומיים עשוי למצוא קווי דמיון בין המשמעויות הכלליות של חדית' זה לבין ביטויי החולשה, התלות והרדיפה אחר אינטרסים. עם זאת, הפיכתו לפרשנות חלוטה לכל עימות צבאי בפלסטין, לבנון, סודאן או במקומות אחרים, וקביעת המדינות והדמויות המכוונות בו ללא ראיה מפורשת, מוציאה את הטיעון ממעגל ההבנה הלגיטימית למרחב של פרשנות מאולצת.

הטקסטים הדתיים נועדו להדרכה, לאזהרה ולהפקת לקחים, לא כדי להיות מפות פוליטיות מוכנות שכל דור משליך על סכסוכי תקופתו.

באשר לסימני השעה הגדולים, פירוטם הופיע בחדית' של חוד'ייפה בן אסיד אל-ע'פארי, שאללה ירצה ממנו, שדיווח עליו האימאם מוסלם, ובו ציין הנביא, עליו תפילת אללה ושלום, עשרה סימנים המקדימים את בוא השעה, והם: העשן, המשיח השקרן (דג'אל), החיה, זריחת השמש ממערב, ירידת עיסא בן מרים (ישו), עליהם השלום, יאג'וג ומאג'וג, שלושה ליקויים שיתרחשו במזרח, במערב ובחצי האי ערב, ואש שתצא מתימן ותוביל את האנשים למקום כינוסם.

אולם חשיבותו של חדית' זה אינה טמונה רק במניית הסימנים, אלא בצורך להבינו על פי דרכם של המלומדים; ציון עשרת הסימנים אינו אומר שיש סדר כרונולוגי מפורט לכולם, אף שחדית'ים אחרים הבהירו את סדרם של חלק מהאירועים ואת הקשר ביניהם.

מכאן, שהטענה כי המלחמות העכשוויות מייצגות את תחילתו של רצף מוגדר ובלתי הפיך לקראת בוא השעה חסרה את הראיה הדתית המאפשרת קביעה כזו.

חדית'ים נבואיים דיברו על הופעת ה"מהדי" באחרית הימים, וביניהם מה שדיווח עליו אבו דאוד מפי עבדאללה בן מסעוד, שאללה ירצה ממנו, על יציאתו של אדם מבית הנביא, ששמו כשמו, אשר ימלא את הארץ צדק ויושר. מספר מלומדים אימתו או הגדירו חדית' זה כטוב.

אולם ה"מהדי" לא הוזכר בין עשרת הסימנים המופיעים בחדית' של חוד'ייפה בן אסיד, וכן הטקסטים אינם מתירים לאנשים לקבוע דמות עכשווית מסוימת כ"מהדי" בהתבסס על דמיון בשמות או על נסיבות של מלחמות ומהומות.

בנוגע לעשן, אללה יתעלה אומר בסורת א-דוחאן: "צפה ליום שבו השמים יביאו עשן גלוי".

הפרשנים נחלקו בפירוש הפסוק; עבדאללה בן מסעוד, שאללה ירצה ממנו, וקבוצה מהקדמונים סברו כי הכוונה היא למה שפקד את קורייש כתוצאה מרעב כבד בתקופת הנביא, עליו תפילת אללה ושלום, בעוד שאחרים ראו כי מדובר בעשן עתידי מסימני השעה. אזכור העשן בחדית' האותנטי נותר קבוע, עם הצורך להבחין בין הוכחת הסימן לבין המחלוקת בפירוש הפסוק.

מחלוקת מדעית זו חושפת את חשיבות הענווה מול הטקסטים, ומאשרת כי אין להכפיף סוגיות של נסתר לרושם רגעי או למראות מצולמים של פיצוצי פצצות, שריפות וענני עשן שמותירות אחריהן המלחמות.

באשר למשיח השקרן (דג'אל), הגיעו בעניינו חדית'ים אותנטיים המתארים אותו כאחד הפיתויים הגדולים ביותר העומדים בפני האנושות, והוכח בצחיח מוסלם כי עיסא בן מרים, עליו השלום, ירד באחרית הימים ויהרוג את הדג'אל, ולאחר מכן תתרחש יציאת יאג'וג ומאג'וג בתקופתו.

הקוראן הקדוש רמז ליאג'וג ומאג'וג בסורת אל-אנביאא' באומרו: "עד אשר יפתחו יאג'וג ומאג'וג, והם מכל גבעה ירוצו".

כמו כן, הקוראן הזכיר את יציאת החיה בסורת א-נמל, והסונה האותנטית דיברה על זריחת השמש ממערב, ומה שקשור לסימן זה של תמורה גדולה בקבלת האמונה והתשובה.

אלו הם אירועי נסתר גדולים בעלי משמעויות דתיות מיוחדות, ואין זה נכון לצמצם אותם לתנודות הפוליטיקה הבינלאומית, או לראות בהופעת כוח צבאי חדש או בהמצאת נשק מתוחכם הוכחה חותכת להתגשמות אחד מהם.

אולי ההיסטוריה מציעה לקח חשוב ביותר בעניין זה; האנושות חוותה אסונות גדולים שדחפו דורות שלמים להאמין שהם חיים את רגעי הקץ.

כאשר המונגולים פלשו למזרח האסלאמי ובגדאד נפלה בשנת 1258, היקף ההרג וההרס נראה מעבר לתפיסתם של רבים מבני התקופה. כמו כן, מסעי הצלב היו עדים לסכסוכים דתיים וצבאיים ארוכים, ולאחר מכן הגיעו מלחמת העולם הראשונה והשנייה עם הטבח, ההרס הנרחב והשימוש בנשק כימי וגרעיני.

בכל שלב משלבים אלו, גברו הפחדים הקיומיים, והופיעו קריאות שקשרו את האסונות הגדולים לקרבת סוף העולם, בעוד שהחיים נמשכו, הדורות התחלפו ומאזני הכוח השתנו.

אין הכוונה בהשוואה זו להכחיש את סימני השעה, אלא להדגיש כי עוצמת האסון אינה מספיקה כשלעצמה כדי להוכיח התרחשות של סימן נסתר ספציפי.

אללה יתעלה אומר בסורת אאל עמראן: "ואת הימים האלה אנו מחליפים בין האנשים", פסוק המזכיר את שינוי מצבי האומות ואת תנודות מאזני הניצחון והחולשה, הרחק מהאמונה שכל קריסה פוליטית או צבאית מייצגת את סוף ההיסטוריה.

מכאן נחשפת הבעיה המורכבת ביותר, הקשורה לדרך שבה פחדים דתיים וקיומיים יכולים להפוך לאמצעי להשפעה פוליטית ותקשורתית.

מלחמות אינן מתנהלות בנשק בלבד, אלא גם בנרטיבים שמציגות מדינות, קבוצות ואמצעי תקשורת כדי לפרש את מטרותיהן, להצדיק את החלטותיהן ולגייס תומכים.

כאשר עימות צבאי מקבל אופי של קרב קדוש בלתי נמנע, או מוצג כחלק מתרחיש אחרית הימים שלא ניתן לשנותו, שיח זה עלול לתרום לנטרול החשיבה הביקורתית, לצמצום מרחב הדיון על אחריותם של מנהיגים פוליטיים וצבאיים, ולהחלשת הדרישה למתן דין וחשבון על הפרות.

אין זה אומר שכל המדינות או המוסדות התקשורתיים מאמצים פרויקט מאוחד ליצירת פחד; טענה כזו דורשת ראיות עצמאיות. אך ניתן להבחין בשימוש בשיח דתי בחלק מהסכסוכים כדי לגייס את הציבור או להעניק לגיטימציה למטרות פוליטיות וצבאיות, שימוש שיש להעמידו לבחינה וביקורת.

חומרת פרקטיקה זו מוכפלת כאשר חדשות מתועדות מתערבבות בנבואות נסתרות, וקטעים קטועים מחדית'ים מופצים בפלטפורמות דיגיטליות, מלווים במראות של פיצוצים והרס, כדי להציגם כראיות סופיות לקרבת השעה.

כאן הופך הפחד מרגש אנושי לגיטימי מול האסון לכלי לייצור חוסר אונים, והאדם הופך טרוד במועד סוף העולם יותר מאשר בסיבות למלחמות, באחריותם של אלו שמציתים אותן ובדרכים לעצור אותן.

האמת היא שפירוש מלחמות כגורל אלוהי אסור שיהפוך לאמצעי לפטור בני אדם מאחריות למעשיהם. האמונה בגורל אינה מבטלת את החובה, האמונה בנסתר אינה מבטלת את חובת הצדק, והוודאות בבוא השעה אינה מצדיקה כניעה לעוול או הימנעות ממתן עזרה למדוכא.

הקוראן הקדוש ציווה על צדק גם מול יריבים, שכן אמר יתעלה בסורת אל-מאאידה: "ואל יניע אתכם שנאת עם על שלא תנהגו בצדק. היו צודקים, זה קרוב יותר ליראת שמים".

מנקודת מבט זו, הגנה על אזרחים, סירוב לתוקפנות, סיוע לנפגעים, דרישה לעצירת מלחמות והעמדת האחראים לפשעים לדין, אינם עמדות הסותרות את האמונה בסימני השעה, אלא עולים בקנה אחד עם העקרונות המוסריים שקבעה השריעה האסלאמית.

הנביא, עליו תפילת אללה ושלום, הציע הנחיה בעלת משמעות עמוקה בביסוס ערך העבודה ואי-הכניעה, כאשר אמר בחדית' שדיווח עליו אל-בוח'ארי ב"אל-אדב אל-מופרד" ואחמד, מפי אנס בן מאליק, שאללה ירצה ממנו:

"אם תבוא השעה וביד אחד מכם שתיל; אם יוכל שלא תבוא עד שישתול אותו, שישתול אותו"

.

זוהי תמונה נבואית המסכמת פילוסופיה עמוקה בהתמודדות עם העתיד; גם כאשר האדם מעלה בדעתו את סוף העולם, אין זה הופך לתירוץ להפסיק לבנות, לתקן ולעשות עבודה מועילה.

למרבה האירוניה, חלק מהשיחים העכשוויים מעלים באוב את אחרית הימים כדי להצדיק כניעה, בעוד שהנחיה נבואית זו קוראת להמשך העבודה גם ברגעים הקיצוניים ביותר של הקיום האנושי.

מה שקורה בפלסטין, סודאן, אוקראינה ואזורי סכסוך אחרים אינו רק מראות חולפים במהדורות החדשות, ואינו חומר גלם ליצירת נבואות חפוזות, אלא מציאות אנושית כואבת שיש לה קורבנות ואחריות פוליטית, משפטית ומוסרית.

החובה כלפי טרגדיות אלו אינה חיפוש שמות הצבאות העכשוויים בחדית'ים על המלחמות הגדולות, ולא הפיכת כאב העמים למדדים חשבוניים לקרבת הקץ, אלא הבנת סיבות הסכסוכים, הבחנה בין התוקף לנתקף על פי עובדות וראיות, ועבודה להגנה על חיים והשגת צדק.

העולם אינו הופך קרוב יותר לאבדון רק משום שהפחד השתלט על הנפשות, כשם שהאמונה בשעה אינה מעניקה לפוליטיקאים, לאנשי תקשורת או למטיפים סמכות לטעון לידיעת מועדה.

ואם מוות, תחייה וחשבון הם אמיתות קבועות באמונה האסלאמית, הרי שקביעת מועדם נותרת מחוץ ליכולת האנושית, תהיה הטכנולוגיה מתקדמת ככל שתהיה, ויהיו המלחמות אלימות ככל שיהיו.

כאן מתגלה המסקנה העמוקה ביותר: הבעיה אינה באמונת האנשים בסימני אחרית הימים, אלא בהפיכת אמונה זו לשוק של פחד, שבו נצרכות טרגדיות וטקסטים דתיים מנוצלים כדי להזין בהלה, להצדיק חוסר אונים או להעניק קדושה להחלטות אנושיות הנתונות לביקורת וחשבון.

מלחמות נוצרות על ידי בני אדם בהחלטותיהם, בבריתותיהם ובאינטרסים שלהם, והם אחראים לתוצאותיהן. אין זה מותר ששאיפות פוליטיות יסתתרו מאחורי מסך של גזירות נסתרות, או שהאמונה תהפוך לכלי להשתקת המצפון האנושי.

אולי השאלה הראויה יותר שמעסיקה את העולם היום אינה "מתי תבוא השעה?", אלא "מתי יפסיק האדם ליצור מלחמות?", ומתי יבין שהגנה על החיים וכינון צדק משמעותיים יותר מכל שיח הזורע אימה בשם הקץ?

האמונה הנכונה באחרית הימים אינה יוצרת אדם הממתין לכליה בכניעה, אלא יוצרת אדם המבין שהעתיד בידי אללה, ושאחריותו בהווה היא התנגדות לעוול ויישוב הארץ, עד הרגע האחרון שבו הוא יכול לשתול שתיל של תקווה.