יסודות האמונה ונתיبي המחלוקת במאזן הנבואي

הדוקטרינה האסלאמית הגיחה בראשיתה טהורה ובהירה כשחר, כשהיא נשענת על הטבע המולד של המוنوטאיזם הטהור ופונה אל השכל האנושי בשפתו הישירה של הנס, כשהיא מאחדת לבבות מפוזרים תחת נס אחד. אולם, התפשטות המדינה האסלאמית לאחר העידן הנבואي, עירוב הערבים עם עמים אחרים נושאי מורשות פילוסופיות ותרבויות קדומות, כמו גם האירועים הפוליטיים הגדולים שפקדו את המאה הראשונה להג'רה, הולידו שאלות תאולוגיות ודוקטרינריות שלא עלו בימי ההתגלות. מתוך אינטראקציה זו שבין הטקסט הקדוש, הרוח ההגיונית והמציאות ההיסטורית, התגבשו הזרמים התאולוגיים והכתות האסלאמיות: הסונים על שלושת זרמיהם (האשעריים, המאתורידיים ואנשי החדית'), השיעים על ענפיהם (האמאמים הדואודצימנים והזיידים), האבאדים, המעצזילים, המורג'ים וסיעות אחרות שחכמי ההלכה תיעדו בחיבורי הדוקטרינות והכתות, החל מאבו אל-חסן אל-אשערי בחיבורו «מַקָאלَات אל-אסלאמייין וא-ח'תלאף אל-מוסלין», שבו הדגיש את מהות התופעה בכך שקבע כי אנשים נחלקו לאחר נביאם בעניינים שחלקם הכריזו על אחרים כטועים למרות מה שאיחד את האסלאם, ועד לאל-שחרסטאני ב«אל-מילל וא אל-ניחל», אבן חזם ב«אל-פיצל», אל-גזאלי ב«פייסל אל-תפריקה», השייח' אל-מופיד ב«אוואיל אל-מקאלאת», ונור אל-דין אל-סאלימי ב«משאריק אנואר אל-עוקול».

בחקירת המקורות המקוריים של כל הכתות והזרמים האסלאמיים הגדולים הללו, מתברר בברור כי מעגל הקונצנזוס מייצג את העיקרון הקטגורי המוחלט והבסיס האיתן שעליו מסכימים כולם ללא יוצא מן הכלל, בראשם עיקרון המונותאיזם הטהור; כל המוסלמים, סונים, שיעים ואבאדים, מסכימים על ייחודו של האל יתברך במהותו, בריבונותו ובאלוהותו, ושהוא הבורא הקדמון, העצמאי, אשר

«אין כמוהו דבר, והוא השומع, הרואה» (א-שורא: 11)

, נקי מכל שותף, שווה-ערך, צאצא או ארעיות. כמו כן, הם מסכימים בקונצנזוס קטגורי חסר כל ספק על עיקרון הנבואה והשליחות, ועל האמונה בכל נביאי השם ושליחיו, וכי מוחמד בן עבדאללה, יתפלל עליו אללה וישכין שלום עליו ועל משפחתו, הוא חותם הנביאים ואדון השליחים, ללא נביא אחריו וללא חקיקה המבטלת את שלו, בהתאם לדברי הנעלה:

«מוחמד לא היה אביו של איש מבניכם, כי אם שליח אלוהים וחותם הנביאים» (אל-אחזאב: 40)

.

קונצנזוס דוקטרינרי צר זה מתרחב וכולל את האמונה בסמכותו של הקוראן הקדוש המונח בין שני כריכות המוסחף, שהוא דברי אלוהים שהורדו ונשמרו בהגנתו מפני הוספה, השמטה ועיוות, ובכך ממלא את ההבטחה האלוהית האמתית:

«אנו הוא שהורדנו את התזכורת, ואנו אכן שומריה» (אל-חיג'ר: 9)

; וזאת קבעו כל אימאמי הסונים כפי שמופיע ב«עקידת אל-טחאוויא», ועל כך הסכימו החוקרים האמאמים כגון השייח' אל-סדוק בחיבורו «אל-איעתיקאדאת», אל-שריף אל-מורטדא, והשייח' אל-טוסי במבוא לפירושו «אל-תיביאן», כמו גם אימאמי הזיידים והאבאדים ללא מחלוקת משמעותית בקרב החכמים החוקרים. לכך נוספת ההסכמה המוחלטת על יסודות האמונה המטאפיזיים: האמונה במלאכים, בספרים השמימיים, ביום הדין האחרון ומה שהוא כולל כמו תחיית המתים הגופנית והרוחנית, המשפט, המאזן, גן העדן והגיהנום, בנוסף לחמשת עמודי התווך המעשיים: קיום התפילה, מתן הזכאת, צום רמדאן והעלייה לרגל אל הבית למי שיכול לשאת באתגר. כל זאת מוכתר בהתכנסות של כולם סביב מהות דרגת ה«אחسان» (המצוינות הרוחנית), טהרת הנפש ועיטור הפנים הפנימי במידות מוסריות נעלה כגשר רוחני חוצה בין הזרמים; אלו הם היסודות האוניברסליים שיצקו את מושג «אהל אל-קיבלה» (אנשי הקיבלה) כמסגרת מאחדת המשמרת את האחדות הדוקטרינרית, המחוקקת והרוחנית של האומה.

באשר למעגל המחלוקת בין הכתות האסלאמיות, הוא אינו נובע מדיון בטקסטים הקטגorיים, אלא נולד מן המחلוקת בזוויות הראייה בעת פירוש טקסטים עמומים ואלגוריים, וממגוון המתודולוגיות לגישור בין המסורת שבעל-פה לשכל. בראש סכסוכים היסטוריים ותאולוגיים אלו ניצבת סוגיית האימאמת והח'ליפות, עד כדי כך שאל-שחרסטאני טבע את האמירה המפורסמת שלו:

«שום חרב לא נשלפה באסלאם למען יסוד דת כמו שנשלפה למען האימאמת בכל תקופה שהיא»

; כך שבעוד שהסונים, לצד המעצזילים והאבאדים, סבורים כי מינוי האימאם או הח'ליף שייך לענפי הדת ולאינטרסים הכוללים של הקהילה המשפטית, אשר נקבעים באמצעות היוועצות (שורה) ובחירת בעלי הסמכות כדי לשמור על הדת ולנהל את ענייני העולם, השיעה האמאמית גורסת כי האימאמת היא אחד מחמשת יסודות הדת וההמשך של התפקיד הנבואי לשמירת החקיקה והבהרתה; לכן אינה משוחררת לבחירה אנושית, אלא נקבעת על ידי מינוי אלוהי מפורש וצוואה נבואית הנוגעת לשנים עשר אימאמים מבני ביתו של הנביא (אהל אל-בייט), אשר נדרשת מהם חסינות מחטא (עצמת). מצדם, הזיידים מאמצים דרך ביניים המכירה בעליונותם של אאהל אל-בייט ובזכותם לאימאמת באמצעות התקוממות כנגד הרודנות, מבלי לדרוש מינוי מפורש או חסינות, ומאשרים את ח'ליפות שני הח'ליפים הראשונים אבו בכר ועומר (שאללה יהיה מרוצה מהם) על פי עיקרון «לגיטימיות אימאמת הפחות נעלה בנוכחות הנעלה ביותר» למען האינטרס של שימור האסלאם.

בתחום התאולוגיה ושאלות אחרית הימים, הדיון התאולוגי הדק התנהל סביב תוארי האל והטרנסצנדנטליות (תנזיך); אסכולת אנשי החדית' (האת'רית) בחרה לאשר את התארים המסורתיים, המהותיים והפעילים שאלוהים אישר לעצמו בספר ובחדית' באופן הראוי לגדולתו, ללא פירוט מודלי (תקיף), השוואה (תמثيل), ביטול (תעטיל) או פירוש אלגורי (תאויל), תוך הישענות על כלל האימאם מאליك:

«ההתיישבות (אסתיווא) ידועה, המודוס אינו ידוע, והאמונה בה היא חובה»

, בעוד שהאסכולות האשערית והמאתורידית בחרו לאשר שבעה או שמונה תארים שכליים של משמעות, ונזקקו לפירוש מטאפורי או האצלה (תפוִיד) לגבי טקסטים שמשמעותם הגלויה מרמזת על האנשת האל; גישה המתקרבת מבחינת תכליתה הטרנסצנדנטלית לדרכם של השיעה האמאמית, הזיידיזם, האבאדיזם והמעצזילים מבצרה ובבגדאד, שהגזימו בטרנסצנדנטליות הרציונלית עד כדי שלילת התארים המתווספים למהות מחשש לריבוי ישויות קדמוניות, וטענו שאלוהים יודע כל באמצעות מהותו, יכול הכל באמצעות מהותו וחי באמצעות מהותו. מחלוקת זו בטרנסצנדנטליות התרחבה לסוגיית דיבורו של האל יתברך: אנשי החדית' טענו כי מדובר בדיבור קדמון שאינו נברא, על אותיותיו וצליליו; האשעריים והמאתורידיים הבחינו בין הדיבור הנפשי הקדמון הטבוע במהות לבין הביטויים המוקראים; בעוד שהמעצזילים, השיעים והאבאדים טענו כי הוא נברא ומותנה, במובן שאללה המציא אותו בלוח השמור או דרך לשונו של המלאך גבריאל (השלום עליו), מתוך דאגה לפטור את המהות האלוהית מאירועים ארעיים. מעיקרון זה נבעה גם המחلוקת שלהם על ראיית האל יתברך בעולם הבא; הסונים על שלושת זרמיהם אישרו זאת עבור המאמינים בגן העדן מבלי להכיל זאת או לתחום זאת במודוס, תוך הישענות על דברי הנעלה:

«ביום ההוא יהיו פנים זורחות * אל ריבונם מביטות» (אל-קיאמה: 22-23)

ועל החדית'ים המדווחים באופן מוואתאתר בשני הצחיחִים, בעוד שהשיעים, האבאדים והמעצזילים שללו זאת ופירשו את הפסוק כציפייה לגמול, כשהם נאחזים בדברי הנעלה:

«המבטים אינם משיגים אותו, והוא משיג את המבטים; והוא הרחום, היודע כול» (אל-אנعام: 103)

.

לדיialogה דוקטרינרי זה קשורה תיק הגזרה האלוהית (קדר וקצ'א) ומעשי המשרתים, שם הדעות התחלקו בין אלה שהגזימו באישור הכוח האלוהי עד כדי הפשטת האדם מחופש הבחירה שלו, הלוא הם הג'ברידים (הדטרמיניסטים); אלה שהגזימו באישור חופש הרצון האנושי כדי לרומם את הצדק האלוהי עד כדי הפיכת המשרת לבורא מעשיו באופן עצמאי, הלוא הם הקדרידים, המעצזילים ואלו שחלקו את דעתם על עיקרון הצדק; והעמדה המתונה שנוסחה על ידי האשעריים באמצעות תיאוריית ה«רכישה» (כסב) והמאתורידיים על ידי הבחנה בין בריאת המעשה על ידי אללה לבין בחירתו על ידי המשרת. הדבר מתחבר עמוקות לנוסחת הזהב המיוחסת לאימאם ג'עפאר אל-צאדק במקורות האמאמיים:

«אין דטרמיניזם ואין בחירה חופשית מוחלטת, כי אם עניין הנמצא בין שני הקצוות»

; כך גם לגבי שאלת האמונה, מעמדו של מבצע חטא חמור והשתדלות (שפאעה). הח'וארג' התבלטו בעבר בהכרזתם על מבצע חטא חמור ככופר; האבאדים הגדירו אותו כ«כופר בכפירה של כפיות טובה (כאפר ניע'מה)» ולא ככופר מתוך כפירה בעיקר הקהילה הדתית, והוא צפוי לעונש בעולם הבא אם לא יחזור בתשובה; המעצזילים המציאו את תיאוריית ה«עמדה הביניים בין שתי העמדות»; בעוד שהרוב הגדול של הקהילה הסונית, השיעים האמאמים והזיידים הסכימו כי מבצע חטא חמור הוא מאמין בעל אמונה מוחלשת או מוסלם חוטא שאינו יוצא מהקהילה הדתית, וגורלו מופקד בידי אללה ביום הקמת התחייה לפי רצונו, מכוח דברי הנעלה:

«אכן, אללה אינו סולח על שיוסיפו לו שותפים. מלבד זאת, הוא סולח למי שיחפוץ» (אן-ניסא: 48)

, וכי הוא כלול בהשתדלותו של הנביא האציל, יתפלל עליו אללה וישכין שלום עליו, המאומתת באופן שווה בסחיחי הסונים ובקובצי השיעים.

התפתחות אינטלקטואלית זו ופילוגים כתתיים אלו לא נעלמו מעיני תבונתו של הנביא הקדוש; אדרבה, השליח האציל מוחמד, יתפלל עליו אללה וישכין שלום עליו, צפה אותם בהשראה אלוהית בטרם התרחשותם, וניגש אליהם בחזון מונע המשלב התראה מוקדמת, אבחון המחלה והצבת גבולות המגנים מפני נפילה לתהום הסכסוך המזוין והכרזה הדדית על כפירה (תכפיר). כך דיווח, יתפלל עליו אללה וישכין שלום עליו, על בלתי נמנעות המחלוקת כחוק קוסמי וחברתי שפגע באומות הקודמות, כפי שמדווח בחדית' המהימן והמפורסם המועבר על ידי אבו דאוד, אל-תיפמיד'י ואבן מאג'ה מפי אל-אירבאד בן סאריא, שאללה יהיה מרוצה ממנו, שאמר: שליח אלוהים, יתפלל עליו אללה וישכין שלום עליו, נשא בפנינו דרשה רהוטה שהרעידה לבבות והורידה דמעות בעיניים, ובה אמר:

«מי מכם שיחיה אחרי יראה מחלוקת רבה; אי לזאת היצמדו לסუნנה שלי ולסუნנת הח'ליפים המודרכים והישרי דרך; אחזו בה ונשכו אותה בשיניים הטוחנות, והיזהרו מחידושים [בדת]!»

, ובמקביל, קבע את ההצלה בחדית' שני הכובדים (אל-ת'ﻘליין) המדווח על ידי מוסלים בצחיח שלו ואחמד במוסנד שלו, שדרכי מסירתו התרבו באופן מוואתאתר במקורות שני המחנות עם שינויים קלים בביטויים:

«הריני משאיר לכם שני כובדים: הראשון שבהם הוא ספר אלוהים, בו שוכנים ההדרכה והאור; קחו אפוא את ספר אלוהים והיאחזו בו באיתנות»

, ואז ניסח המלצות הנוגעות לבני ביתו ולסוננה שלו, כשהוא מראה שהמוצא בעת קונפליקט טמון בחזרה ליסודות החסינים ולא לתשוקות ולדעות הטהורות.

עומקו האנליטי של החזון הנבואي מתבטא בחדית' הפילוג המדווח על ידי מחברי הסונן, אחמד ואל-חאקים מפי אבו הוריירה, עבדאללה בן עמר ומואוויה, שאללה יהיה מרוצה מהם, לפיו הנביא, יתפלל עליו אללה וישכין שלום עליו, אמר:

«היהודים התפלגו לשבעים ואחת כתות, הנוצרים התפלגו לשבעים ושתיים כתות, ואומה זו תתפלג לשבעים ושלוש כתות»

; למרות הביקורת שהשמיעו חכמים גדולים כגון אבן חזם ב«אל-פיצל», אל-שואכאני ואל-צַ'ע'אני לגבי התוספת «כולן תלכינה לגיהנום מלבד אחת», הן מבחינת שרשרת המסירה (אסנאד) והן מבחינת הטקסט (מטן), החוקרים שאישרו חדית' זה – כגון האימאם אל-ח'טאבי, אל-גזאלי ב«פייסל אל-תפריקה», אבן טיימיה ב«מג'מוע אל-פטאוא» ואל-שאטיבי ב«אל-איעתיصאם» – הפיקו ממנו אמת דייקנית ביותר: כי הנביא, יתפלל עליו אללה וישכין שלום עליו, העניק באופן קולקטיבי לשבעים ושלוש הכתות את השם «האומה שלי» ובנוסח אחר «קהילה דתית זו», מה שמוכיח מילולית כי כתות אלו נותרות במעגל האסלאם וקהילת הקריאה (אומת אל-איג'אבה), וכי שגיאתן בפרשנויות התאולוגיות ובאיג'티ਹਾד (מאמצי הפרשנות) הדוקטרינריים אינה מוציאה אותן מהקהילה הדתית ואינה מתירה להכריז על כפירתן. מה שמובן במושג «הכת הניצלת», הוא הגוף המאחד הנצמד ליסוד מה שגילמו הנביא, חבריו ובני ביתו בעקרונות הקטגorיים הגדולים, מבלי להידרדר לסטייה ההרסנית המבטלת את יסוד המונותאיזם והשליחות.

וכדי שהנביא האציל, יתפלל עליו אללה וישכין שלום עליו, ינעל את הדלת בפני כל ניצול כתתי של המחלוקת הדוקטרינרית, הוא הקים חומה ברזל המגנה על דמם, כבודם וקדושתם של המוסלמים, כשהוא משעין את השתייכות לאסלאם על הגלוי שבגלוי ולא על חקירת המצפונים והדיונים התאולוגיים הדקים; כך, בצחיח אל-بخاري, מפי אנס בן מאלك, שאללה יהיה מרוצה ממנו, אמר שליח אלוהים, יתפלל עליו אללה וישכין שלום עליו:

«מי שמתפלל את תפילתנו, מפנה עצמו אל הקיבלה שלנו ואוכל משחיטתנו, הרי הוא המוסלמים הזוכה להגנתו של אלוהים ושל שליחו; אל תבגדו אפוא באלוהים בהגנתו»

, וכאשר אוסאמה בן זייד, שאללה יהיה מרוצה ממנו, הרג אדם בקרב לאחר שזה ביטא את השהאדה, כשהוא סבור כי אמר זאת אך ורק מתוך פחד מהחרב, הנביא, יתפלל עליו אללה וישכין שלום עליו, זעם לאין ערוך ואמר לו, על פי החדית' המוסכם:

«האם הרגת אותו לאחר שאמר 'אין אלוהים מבלעדי אללה'? האם לא ביתרת את לבו כדי לדעת האם התכוון לכך אם לאו?»

, בדיוק כפי שהזהיר באופן נחרץ בשני הצחיחִים מפני נגע התכפיר ההדדי בהצהירו:

«ארבעה עשר אנשים אומרים לאחיהם: 'הוי כופר!', זה נופל חזרה על אחד מהם: אם הדבר אומת, [יהא אשר יהא], אחרת הדבר חוזר אליו»

.

הנביא, יתפלל עליו אללה וישכין שלום עליו, אבחן בדרשת הפרידה את השלכות הפלגנות כאשר היא הופכת ממאמץ אינטלקטואלי לעימות מדמם, כשהוא משמיע קריאה דחופה זו אל ההמונים:

«אל תחזרו אחרי לכפירה, בהכותכם איש את רעהו במרפקים»

, כשהוא מעמיד את הקהילה מול אחריותה ההיסטורית להבחין בין היסודות הקטגוריים ששום מוסלם אינו יכול להתעלם מהם או להפר אותם, לבין שאלות פרשניות ואיג'тіהאדיות שרוחב החקיקה יכול לסבול, ובהן מתغהה מי ששגה בפרשנות תוך כדי חיפוש אחר רוממות הבורא יתברך או כיבוד נביאו, בני ביתו וחבריו. הודות למתודולוגיה נבואית מאירה זו – שממנה קיבלו השראה האקדמיות המשפטיות והבריתות האסלאמיות העכשוויות כגון «מסר עמאן» ו«מסמך מכה» בהכירן בשמונה האסכולות האסלאמיות והפללת התכפיר בין אנשי הקיבלה – ודרך קריאה משלבת וצודקת של כל המקורות האסלאמיים, מתברר בברור כי המצע הדוקטרינרי המשותף בין כתות הקהילה מייצג את הגזע האיתן של העץ האסלאמי האציל, וכי מה שהגיח בין זרמיו התאולוגיים כמחלוקת בענפים ובפרשנויות אינו אלא דינמיקה אינטלקטואלית אנושית המדודה בקנה מידה של ידע וראיה, תחת חסות הפסוק הקוראני הנצחי:

«והיאחזו כולכם בחבל אלוהים ואל תתפלגו» (עמראן: 103)

.