הולאגו: סופת המזרח ומייסד האימפריה האילח'אנית

הולאגו חאן נולד בסביבות שנת 1217 לספירה, המקבילה לשנת 614 להג'רה, בלב הערבות המונגוליות, בחיקה של משפחה שעיצבה בחרב את האימפריה היבשתית הרחבה ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית; הוא היה בנו של טולוי חאן, הצעיר והלוחמני מבין בניו של ג'ינגיס חאן. אמו הייתה הנסיכה הקראיטית סורקגטאני בקי, שהייתה נוצרית נסטוריאנית ונחשבת במקורות היסטוריים, כגון הספר "ג'אמע א-תוואריח" מאת רשיד א-דין פדלאללה אל-המָדאני, לאחת הנשים הממולחות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה המונגולית. היא חינכה את ארבעת בניה: מונקה, קובלאי, הולאגו ואריק בוקה, לקשיחות צבאית המשולבת בפיקחות פוליטית. הולאגו גדל כשהוא ספוג בתורת ה"יאסה" הג'ינגיסית הנוקשה, ומושפע בו-זמנית מהפלורליזם הדתי בחצרו, במיוחד דרך אשתו הבכירה דוקוז חאתון הנסטוריאנית, שליוותה אותו במסעותיו הגדולים והייתה בעלת השפעה עמוקה על החלטותיו הפוליטיות והצבאיות. המקורות ההיסטוריים הראשוניים, ובמיוחד הכרוניקות הפרסיות והסוריות, ספרי הביוגרפיות והמסמכים הדיפלומטיים, טומנים בחובם סיפורים וסודות נדירים על הולאגו החורגים מהדימוי הסטריאוטיפי שלו כמפקד צבאי צמא דם, וחושפים את החרדות הנפשיות, הסתירות האינטלקטואליות ואחורי הקלעים של חצרו. אחד הסודות הראשונים הוא נבואתו של ג'ינגיס חאן ב"טקס הציד הראשון" (1224 לספירה); ההיסטוריון עטא מלכ ג'ווייני ב"תאריך-י ג'האנקושאי" ורשיד א-דין אל-המָדאני ב"ג'אמע א-תוואריח" מתארים אירוע מוקדם שהתרחש כאשר הולאגו היה בן שבע ואחיו קובלאי בן תשע. סבם, ג'ינגיס חאן, חזר ממסעו נגד המדינה הח'ווארזמית, ושני הילדים קיבלו את פניו ליד נהר ה"אילי" לאחר שקובלאי צד ארנבת בר והולאגו צד יעל. על פי המסורת המונגולית, ג'ינגיס חאן ניגש לבצע את טקס ה"יאע'לאמישי" (מריחת שומן הציד הראשון על אצבעו האמצעית של הילד), קובלאי הושיט את ידו בעדינות ובשקט, בעוד הילד הולאגו תפס את ידו של סבו ג'ינגיס חאן ולחץ עליה בעוצמה ובאלימות שהפתיעו את הכובש הזקן. ג'ינגיס חאן צחק ואמר לקובלאי: "הולאגו תפס את ידי בכוח; הילד הזה יהיה בעל עוצמה רבה וסמכות שאין להשיב".

תפקידו ההיסטורי המכריע של הולאגו בלט בעקבות כינוס המועצה המונגולית העליונה "קורילטאי" בשנת 1251 לספירה (649 להג'רה), כאשר אחיו הבכור מונקה חאן עלה על כס הח'אנות הגדולה בעיר קאראקורום, והחליט להשלים את פרויקט סבו ג'ינגיס חאן בכיבוש אזורי העולם הידוע באותה עת. הוא הטיל על אחיו קובלאי את חזית סין הדרומית, והפקיד בידי הולאגו את המשימה לנוע מערבה כדי להכניע את המזרח האסלאמי מגדות נהר ג'ייחון ועד גבולות מצרים, כשהוא מציב לו מטרות אסטרטגיות ברורות: עקירת כת האסמאעיליה הניזארית, הידועה במקורות ההיסטוריים כ"חשישיון", הכנעת הח'ליפות העבאסית בבגדאד, ולאחר מכן חדירה ללבנט ולמצרים. הוא צייד אותו בצבא עצום שמעולם לא גויס על ידי המונגולים למסע יחיד. ההיסטוריון הפרסי עטא מלכ ג'ווייני מציין בספרו כי מונקה חאן הורה להפריש שני גברים מכל עשרה לוחמים ברחבי האימפריה המונגולית כדי להצטרף לצבא הולאגו, בנוסף לגיוס אלף משפחות של מהנדסים סינים המתמחים בייצור מנגנוני מצור, נפט בוער וכלי מלחמה. שטף צבאי זה נע ממונגוליה בסתיו 1253 לספירה (651 להג'רה) במסע איטי ומאורגן שבו נסללו דרכים והוקמו גשרים ברחבי מרכז אסיה ופרס.

התחנה הגדולה הראשונה במסעו הצבאי של הולאגו הייתה חיסול מבצרי האסמאעיליה הניזארית הנישאים בהרי אלבורז ובאזור רודבאר שבצפון איראן בשנת 1256 לספירה (654 להג'רה), מבצרים שעמדו בפני הסלג'וקים והח'ווארזמים במשך עשורים. הולאגו הטיל מצור הדוק על מבצר "מימון דז" ואילץ את מנהיג הכת האחרון, רוכן א-דין חורשאה, להיכנע בנובמבר של אותה שנה. לאחר מכן הוא השתלט על מבצר "אלמות" המפורסם והרס כחמישים מבצרים אסמאעיליים, לפני שהורה להוציא להורג את חורשאה ובני משפחתו כדי לסגור את דף המדינה הניזארית בפרס לצמיתות. עם זאת, מסע זה הוליד תפנית מפתיעה בפמלייתו של הולאגו, בדמות גיוסו של הפילוסוף והאסטרונום נסיר א-דין א-טוסי, שהתגורר באלמות. הוא הפך ליועצו המדעי והפוליטי הקרוב לאחר שהולאגו התיר לו להציל אלפי כתבי יד יקרי ערך ומכשירים אסטרונומיים מהספרייה של אלמות לפני שריפתה.

לאחר שסיים עם מעוזי האסמאעיליה, הפנה הולאגו את פניו לעבר בירת הח'ליפות העבאסית, בגדאד, תוך ניצול החולשה הפוליטית, ההתפוררות המנהלית ושחרור רוב יחידות הצבא הסדיר בתקופת הח'ליף ה-37 והאחרון, אל-מסתעצם באללה. זאת לצד הפילוג הדתי החריף וניגודי האינטרסים של אנשי המדינה, כפי שפורטו במקורות אסלאמיים כמו "אל-בידאיה וא-ניהאיה" לאבן כת'יר, "תאריך אל-אסלאם" לא-דהבי, ו"אל-כאמל" לאבן ח'לדון. המקורות מצביעים על תפקידו של הווזיר מואיד א-דין בן אל-עלקמי והתכתבויותיו עם המונגולים מול עקשנותו של הדווידאר הקטן מוג'אהיד א-דין אייבק. לאחר חילופי מכתבים שנשאו איומים כבדים מצד הולאגו והססנות מצד הח'ליף, צבא המונגולים כיתר את בגדאד במוחרם שנת 656 להג'רה (ינואר 1258 לספירה) משני צדדיה, המזרחי והמערבי, בהנהגת הולאגו ומפקדו באייג'ו נויין. הם שברו את הסכרים כדי להציף את מחנות הצבא העבאסי, ואז הפגיזו את החומות במנגנוני מצור עד שאולץ אל-מסתעצם באללה לצאת מארמונו ב-4 בספר שנת 656 להג'רה (10 בפברואר 1258 לספירה) ולהיכנע. חיילי הולאגו בזזו את העיר במשך ארבעים יום בטבח נורא שההיסטוריונים מעריכים את קורבנותיו במאות אלפים. מסגדים, בתי ספר וארמונות נהרסו, וכתבי יד יקרי ערך מ"בית אל-חכמה" הושלכו לנהר החידקל עד שמימיו השחירו מהדיו והאדימו מהדם. בהקשר זה בולט העימות על "קערות הזהב" עם הח'ליף אל-מסתעצם באללה, כפי שמתואר בכתבי ההיסטוריונים מינהאג' א-סראג' אל-ג'וזג'אני, אבן אל-עברי והנוסע הוונציאני מרקו פולו. מסופר כי הולאגו אילץ את הח'ליף לחשוף בריכה סודית בחצר הארמון שהייתה מלאה במטילי זהב וכסף, ולאחר מכן הורה לכלוא את הח'ליף ולמנוע ממנו אוכל. כשאל-מסתעצם התלונן על רעב, הורה הולאגו להגיש לו קערות מלאות בזהב ותכשיטים במקום לחם ואמר לו: "אכול ממה שאספת!". כשענה הח'ליף שזהב אינו מאכל, אמר לו הולאגו בלעג אכזרי: "אם כך, מדוע כלאת אותו במעמקי האדמה ולא הוצאת אותו על חייליך כדי שיגנו עליך ועל ממלכת אבותיך ויחצו את הפרת כדי להילחם בי?". ב-14 בספר (20 בפברואר 1258 לספירה) הורה הולאגו להוציא להורג את הח'ליף אל-מסתעצם באללה בכפר "וקף" על ידי רמיסה ברגליים כשהוא עטוף בשטיח, מחשש לשפיכת דם מלכותי על האדמה, בהתאם לאמונות המונגוליות ובעצתו של נסיר א-דין א-טוסי שהרגיע את הולאגו מפני אזהרות האסטרולוג חוסאם א-דין על אסונות קוסמיים אם הח'ליף ייהרג. באותה עת התרחשה גם פתווה של "בית הספר אל-מסתנצריה" שהצילה את חכמי בגדאד, כפי שמספר ההיסטוריון אבן א-טקתקא בספרו המפורסם "אל-פח'רי". הולאגו הורה לאסוף את חכמי העיר ששרדו והציג להם שאלה פוליטית ערמומית כדי להעניק לגיטימציה לשלטונו או להצדיק את הריגתם: "פסקו לנו; מה עדיף: סולטאן כופר צדיק או סולטאן מוסלמי עריץ?". כל החכמים נמנעו מלענות מרוב פחד, עד שהחכם השיעי רדי א-דין עלי בן טאווס ניגש, לקח את הנייר וכתב את העדפתו ל"כופר הצדיק על פני המוסלמי העריץ". החכמים חתמו אחריו אחד אחד, ובכך הוסרה החרב מעל צווארם בפקודת הולאגו.

"הולאגו תפס את ידי בכוח; הילד הזה יהיה בעל עוצמה רבה וסמכות שאין להשיב"

שאיפתו של הולאגו לא נעצרה בחומות בגדאד; הוא כרת ברית צבאית הדוקה עם המלך היתום הראשון, מלך ארמניה הקטנה, והנסיך הצלבני בוהמון השישי, נסיך אנטיוכיה, וחצה את נהר הפרת לעבר אל-ג'זירה והלבנט. הוא כיתר את העיר מיאפרקין עד שנפלה לאחר מצור מר, והרג את האמיר האיובי אל-כאמל מוחמד בן אל-מוט'פר ע'אזי. לאחר מכן פרץ לעיר חלב בספר שנת 658 להג'רה (ינואר 1260 לספירה) והטיל בה חרב וביזה במשך ימים, מה שדחף את דמשק להיכנע ללא קרב ברביע אל-אוול של אותה שנה לאחר בריחת הסולטאן האיובי א-נאצר יוסוף. הולאגו שלח מכתב איום מפורסם לסולטאן הממלוכי במצרים, סיף א-דין קוטוז, וקרא לו להיכנע. אולם הגורל התערב כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה; הולאגו קיבל בלבנט את הידיעה על מות אחיו, הח'אן הגדול מונקה חאן בסין במהלך מצור על אחד המבצרים, מה שאילץ אותו לסגת מזרחה לעבר אזרבייג'ן עם רוב כוחותיו מחשש למאבק על כס המלוכה המונגולי בין אחיו קובלאי ואריק בוקה. הוא השאיר בלבנט חיל מצב של כעשרת אלפים עד עשרים אלף לוחמים בפיקוד סגנו הנסטוריאני כתבוגה נויין. הסולטאן קוטוז והמפקד רוכן א-דין בייברס ניצלו את ההזדמנות ההיסטורית הזו, וצעדו עם הצבא הממלוכי כדי לפגוש את כתבוגה ב-25 ברמדאן שנת 658 להג'רה (3 בספטמבר 1260 לספירה) בקרב "עין ג'אלות" המכריע בפלסטין, שם נחל צבא הולאגו תבוסה מוחצת שבה נהרג כתבוגה, אגדת הצבא המונגולי הבלתי מנוצח התפוגגה, והלבנט יצא מידיו של הולאגו לנצח למרות פשיטות נקמה מוגבלות שניסה לערוך מאוחר יותר.

בעקבות נסיגת השפעתו ממערב לפרת והתפרקות האימפריה המונגולית המאוחדת, הקדיש הולאגו את שנותיו האחרונות לביסוס יסודות מדינתו שלו, שנודעה היסטורית כ"מדינה האילח'אנית". הוא אימץ לעצמו את התואר "אילח'אן", כלומר הח'אן הכפוף לח'אן הגדול קובלאי בבייג'ינג, ופרש את שלטונו על איראן, עיראק, אזרבייג'ן וחלקים מאנטוליה, כשהוא קובע את הערים מראע'ה ותבריז כבסיסי שלטונו. שלב זה בוזבז במלחמת אזרחים עקובה מדם שפרצה בינו לבין בן דודו ברכה חאן בן ג'וצ'י, מנהיג "האורדה המוזהבת" בערבות הקיפצ'אק, שהתאסלם וזעם על השמדת בגדאד והריגת הח'ליף העבאסי ללא התייעצות עם נסיכי בית ג'ינגיס. הוא כרת ברית עם הסולטאן הממלוכי א-זאהיר בייברס כדי להציב את הולאגו בין פטיש לסדן. הקרבות התלקחו בין הצדדים באזור הקווקז, והגיעו לשיאם בסוף 1262 ותחילת 1263 לספירה (661 להג'רה) ליד נהר "טרק", כאשר המפקד נועאי בן טטר הפתיע את צבא הולאגו והנחיל לו תבוסה קשה שבה טבעו אלפי חיילים אילח'אנים לאחר שהקרח נשבר תחת רגליהם, מה שרוקן את כוחותיו הצבאיים של הולאגו ומנע ממנו לשוב ולתקוף את הלבנט ומצרים. מאחורי הקלעים של סכסוכים אלו בולט המכתב הלטיני הסודי ללואי התשיעי, מלך צרפת (1262 לספירה); בארכיון הלאומי בווינה נמצא מסמך היסטורי נדיר בלטינית, שהכתיב הולאגו במחנהו בעיר מראע'ה ב-10 באפריל 1262 באמצעות מתורגמנו האירופי "ריצ'רד", ושלח אותו בסתר עם שגרירו "יוחנן ההונגרי" למלך צרפת. במכתב טוען הולאגו כי האל השמימי "טנגרי" העניק למונגולים את השליטה על הארץ, ומציע למלך צרפת ברית צבאית סודית לפיה הצי הצרפתי יטיל מצור ימי על חופי מצרים והלבנט, בעוד הולאגו יצעד ביבשה כדי לנקום את תבוסת "עין ג'אלות" ולהשיב את ירושלים לידי הצלבנים. אולם עיסוקו של הולאגו במלחמת האזרחים עם בן דודו המוסלמי ברכה חאן סיכל תוכנית זו לפני שראתה אור.

דעות ההיסטוריונים על הולאגו במקורות ההיסטוריים משקפות את זווית הראייה בין הקורבן לבין פמליית הסולטאן. במקורות הערביים והאסלאמיים, הולאגו תואר כסמל לאכזריות וכליה. אל-חאפז אבן כת'יר ב"אל-בידאיה וא-ניהאיה" תיאר אותו כ"עריץ עקשן, שופך דמים, שעטף את עצמו בגלימת האימה והכוח", וראה בכניסתו לבגדאד את האסון הגדול ביותר שפקד את העולם האסלאמי. לעומת זאת, ההיסטוריון שמס א-דין א-דהבי ב"סיר אעלאם א-נובלא" ו"תאריך אל-אסלאם" תיאר אותו בתכונות של כוח ופיקחות המשולבים באכזריות מופרזת: "הוא היה גיבור אמיץ, נחוש, מעורר יראה, בעל פיקחות ותחבולה, שופך דמים, בעל מעמד גדול". תקי א-דין אל-מקריזי ב"א-סולוק" ציטט את דברי בן דודו המוסלמי ברכה חאן כשעמד על גופות ההרוגים: "הולאגו גזל את חייהם של כל המוסלמים, החריב את ארצות האסלאם, והרג את הח'ליף ללא התייעצות עם משפחתו". לעומת זאת, ההיסטוריונים הפרסים שעבדו בחצר המדינה האילח'אנית, כמו רשיד א-דין אל-המָדאני ועטא מלכ ג'ווייני, לצד ההיסטוריון הסורי אבן אל-עברי, ציירו תמונה אחרת של הולאגו בתוך מועצתו, והדגישו את תשוקתו למדעי החוכמה, האסטרונומיה והכימיה, ואת ישיבתו עם חכמים. כאן מתגלה הונאת האלכימאים והאובססיה ל"אליקסיר האלמוות". רשיד א-דין אל-המָדאני חושף ב"ג'אמע א-תוואריח" כי הולאגו, בשנות שלטונו האחרונות, לקה באובססיה קשה ל"אלכימיה העתיקה" בחיפוש אחר הפיכת מתכות פשוטות לזהב והגעה ל"אליקסיר החיים" שמונע מוות. קבוצה של שרלטנים ניצלה אובססיה זו, והולאגו הוציא עליהם כספים עצומים ללא הועיל, עד שיועצו נסיר א-דין א-טוסי התערב וחשף את תכסיסיהם בפניו באמצעות ניסוי מדעי, ושכנע אותו שהאלכימיה האמיתית היא פיתוח הארץ ותצפית בכוכבים. הדבר הוביל את הולאגו לגרש את האלכימאים ולהפנות את הכספים לאסטרונומיה ומתמטיקה. הדבר נקשר לתכסיס "הקערה הנחושת" ששכנע את הולאגו לבנות את מצפה הכוכבים במראע'ה. המקורות הפרסיים מציינים כי הולאגו היסס בתחילה כשנסיר א-דין א-טוסי ביקש ממנו כספים עצומים לבניית המצפה, ושאל אותו בבוז: "מה התועלת במדע הכוכבים אם מה שיקרה הוא גורל שאי אפשר למנוע?". א-טוסי ביקש מהולאגו לערוך ניסוי מעשי, והורה בסתר לאחד החיילים לעלות בלילה לגובה מעל המחנה ולהשליך "קערת נחושת" גדולה למטה. כשהדהד קול הנפילה המזעזע בדממה, הולאגו וכל שומריו נבהלו וקפצו לנשקם, בעוד א-טוסי נשאר יושב בשלווה מוחלטת. הוא פנה להולאגו ואמר: "זו התועלת במדע הכוכבים, אדוני; מי שיודע על התרחשות האירוע לפני בואו, אינו נבהל כשהוא קורה". הולאגו התרשם ממהירות תפיסתו והורה מיד לפתוח את האוצרות לבניית המצפה. הם ציינו את פקודתו בשנת 1259 לספירה להקים את מצפה הכוכבים המפורסם במראע'ה תחת פיקוחו של נסיר א-דין א-טוסי, וציידו אותו בספרייה שכללה כארבע מאות אלף כרכים שנאספו מערי עיראק, הלבנט ופרס. זאת לצד סובלנותו הרחבה כלפי הנוצרים בזכות השתדלות אשתו דוקוז חאתון, שזכתה לכינוי "הלנה החדשה" בכרוניקות הארמניות והסוריות, בעוד הולאגו עצמו נשאר דבק בשמאניזם המונגולי המשולב בנטייה ברורה לעבר הבודהיזם הטיבטי ונזיריו בסוף ימיו.

דף הולאגו נסגר בחורף שנת 663 להג'רה (תחילת 1265 לספירה), לאחר שהופעת השביט הגדול בשמיים בשנת 1264 לספירה עוררה בו חרדה וחשש מרע. הוא לקה בהתקפי אפילפסיה וחום גבוה לאחר שרחץ במחנה החורף שלו על גדות נהר "ג'ע'אתו" (זרינה רוד) מדרום לימת אורמיה באזרבייג'ן. רופאי חצרו הסינים והפרסים לא הצליחו לרפא את מחלתו, והוא נפח את נשמתו האחרונה ב-19 ברביע אל-אח'ר שנת 663 להג'רה, המקביל ל-8 בפברואר 1265 לספירה, בגיל 48. הוא נקבר על פי המסורות המונגוליות העתיקות במבצר הסלעי "ג'זירת שאחי" במרכז ימת אורמיה, שם נהג להפקיד את אוצרותיו ושללו. ההיסטוריון שהאב א-דין וצאף אל-חצרה מציין בספרו כי קברו של הולאגו היה האחרון מבין קברי הנסיכים הג'ינגיסיים שבו הוטמנו אוצרות ונקברו עמו שפחות יפות עם בגדיהן ותכשיטיהן לפי המנהג הפגאני העתיק. ארבעה חודשים לאחר מכן הצטרפה אליו בת זוגו דוקוז חאתון, ובנו הבכור אבאקה חאן ירש את כס המדינה האילח'אנית.