המנהיג בונה המולדת زايد (זאיד) הוא אור הנצח

בנוכחות היעדרות שאינה נושאת משמעות של פרידה, מתגעגעים אליו החולות שהפכו למרעה ירוק, ועצי הדקל הגבוהים ששמרו את צוואת ידיו המלטפות. הזמן חלף, אך זאיד נותר חי במצפונו של ההיסטוריה, כעץ טוב שורשיו איתנים באדמת האמירויות וענפיו בשמי הערביות והאנושות.

הוא לא היה רק מייסד מדינה, אלא מהנדס של רוח האדם, הזורע תקווה היכן שהבצורת קשה, وبונה (ובונה) גשרים היכן שהלבבות מתרחקים. הוא היה בעל ראייה מרحקים, גדול בעניוותו, חכם בחזونو שהקדים את זמנו, אשר ביכולתו ובחכמתו הצליח להפוך את אכזריות המדבר לנווה מדבר של ביטחון ושלום שטוביו זורמים לכל העולם כולו.

היום, בעודנו מעלים את זכר הסתלקותו, איננו מוצאים בזיכרון דמעות עצב, אלא מעיין מתחדש של גאווה והכרת טובה לאדם שלימד בלתי אפשרי היא מילה שנוצרה כדי להיות מנוצחת בעבודה כנה ובמסירות. רוחו הטהורה ממשיכה לרחף מעל שמי המולדת, שומרת על מסע התהילה והשגשוג, ומנורה המאירה את דרכי הדורות הבאים לעבר עתיד המטופח על ידי הערכים הנאצלים שהוא השתרש בדמו, בזיעתו וברוחו.

הגוף הלך לעולמו אך המורשת נותרה נצחית, כשיר אהבה נצחי שפרקיו אינם נגמרים, וזאיד נשאר שם שכל פעימה נושאת בנאמנות ובגאווה שאינה דועכת.