ריבאט אל-פתּח: ערש המوוחيدון (אל-מוואהידון) ובירת האורות

העיר, שנוסדה על הגדה הדרומית של שפך נהר בורגראג, מול האוקיינוס האטלנטי, באמצע המאה השישית להג'רה (סביב שנת 545 להג'רה / 1150 לספירה) על ידי הח'ליף המוואהידי הראשון, עבד אל-מומין אבן עלי אל-קומי, שבחר במיקום אסטרטגי מבוצר זה כדי להקים את «ריבאט אל-פתּח» (מחנה הניצחון), אשר תוכנן כמבצר צבאי ובסיס לריכוז גדודי לוחמים היוצאים דרך הים לעזרת המוסלמים ולחיזוק יסודות המדינה באל-אנדלוס. שאפתנותו של נכדו, הח'ליף המוואהידי יעקוב אל-מנסור, העלתה במהירות את העיר לאופק אימפריאלי חסר תקדים, מתוך רצון להפוך אותה למטרופולין אדיר הראוי לתפארת האימפריה שלו. הוא תכנן את בנייתה של בירת ענק מוקפת חומות אבן מרשימות ומסגד גדול שנחשב לגדול ביותר בעולם האיסלאמי כולו באותה תקופה. עם שקיעת השפעתם של המוואהידון ונפילת אל-אנדלוס, קלטה העיר בתחילת המאה ה-17 גלים עוקבים של פליטים מוריסקים (אנדלוסים שגורשו מבתיהם), שהתיישבו בקסבה ובמדינה העתיקה, והקימו ישות פוליטית ייחודית הידועה היסטורiquement בשם «רפובליקת בורגראג», עצמאית שעסקה بشייט ימי, אשר השיבה לנמלה את תפארתו המסחרית והימית, בטרם צורפה לשושלת העלווית המכובדת, והפכה ב-1912 לבירה המנהלית והפוליטית של ממלכת מרוקו, תוך הגעה לסינתזה עירונית ייחודית שהקנתה לה את הרישום על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי כעיר המשלבת את אותנטיות המורשת ההיסטורית עם דרישות המודרניות העכשווית.

מגדל חסן מתנשא בשמי רבאט כעד נצחי לגאוניות האדריכלות של המוואהידון; מגדלו המרובע, הבנוי מאבן חול בצבע ורוד, מגיע לגובה של ארבעים וארבעה מטרים והיה אמור לעלות על שמונים מטרים אלמלא מותו של מייסדו, אל-מנסור, בשנת 1199, ורעידת האדמה המפורסמת שפקדה את האזור לאחר מכן. בחצרו הפתוחה של המסגד ניצבים מאות עמודי שיש ואבן המעידים על מונומנטליות הפרויקט המקורי. בסמוך למגדל ניצב המאוזוליאום של מוחמד החמישי, יצירת מופת אדריכלית עלווית מודרנית וייחודית, עם כיפתו המכוסה רעפים ירוקים, קירותיו המעוצבים בפסוקים מהקוראן הקדוש, באמנות הקליגרפיה הכופית ובזליג' מלכותי, ותקרת עץ הארז המשובצת זהב, שבה נטמנים חלליהם של המלכים המנוחים מוחמד החמישי וחحسن השני. על צוק סלעי המשקיף על האוקיינוס ועל שפך הנהר שוכנת קסבת האודאיה, עם שערה המונומנטלי המרשים של המוואהידון המעוטר בקשתות אונות שלובות, אשר סמטאותיה הפנימיות, הצבועות בכחול ולבן, מובילות אל הגן האנדלוסי השופע עצי תפוז והרדוף, כמו גם אל בית הקפה המאורי הישן. בדרום העיר משתרעים שרידיה השובים לב של שלה, שבה מתמזגים חורבות העיר המאוריטנו-רומית (סאלה קולוניה) עם נקרופוליסים של מלכי שושלת המרינידים, המסגד המדהים שלהם ובריכת הצלופחים האגדית, המוקפת עצי תאנה וערבה בצל קינים עתיקים של חסידות. חומות המוואהידון משלימות את עצמן בשערים היסטוריים רבי יופי, כגון שער באב אל-רווח המרשים, המאֵרַח תערוכות אמנות פלסטית, ובאב זאיר.

האותנטיות של רבאט משלמת את עצמה באמצעות ההשלכה האדריכלית העכשווית שלה, המגלמת במונומנטים המודרניים הגדולים המקיפים את עמק בורגראג, בראשם התיאטרון הלאומי של רבאט, בתכנונה של האדריכלית בעלת השם העולמי זאהה חדיד בסגנון זורם ועתידני בהשראת תנועת גלי הנהר; מגדל מוחמד החמישי, הנחשב לגורד השחקים הגבוה ביותר באפריקה והתגלמות הטכניקות המתקדמות של אדריכלות אקולוגית; וכן מוזאון מוחמד החמישי לאמנות מודרנית ועכשווית, המארח יצירות פלסטיות מרוקאיות ובינלאומיות. במקביל, רחוב הקונסולים ההיסטורי במדינה העתיקה, רוטט בקצב הזיכרון הדיפלומטי בשל היותו מקום מגוריהם של שגרירים וקונסולים של המעצמות האירופיות בתקופת רפובליקת בורגראג, והוא מבוסס כיום כשוק מסורתי המרכז את האורגים המפורסמים ביותר של שטיחים מסורתיים של רבאט ומלאכת יד בכסף.

נוסעים ואמנים מרחבי העולם הנציחו את קסמה והוד מלכותו של רבאט. אבן בטוטה עצר בה, ושיבח את מיקום הריבאט שלה ואת חוסנו. הצייר הרומנטיקן הצרפתי אז'ן דלקרואה, במהלך מסעו למרוקו בשנת 1832 וביקורו ברבאט במסגרת שליחותו הדיפלומטית, העיד על התפעלותו העמוקה לנוכח טוהרו של האור האטלנטי המשתקף על חומות קסבת האודאיה ועל זרימת מימי הבורגראג, כשהוא מקדיש עמודים נרחבים מזכרונותיו וממחברות הצבעי מים שלו כדי להנציח את תלבושות פרשיה ואת כבודם של זקניה. הנוסע האנגלי וולטר האריס כתב על הוד המלכות של הקסבה הנובע מהגלים הסוערים של האוקיינוס, ותיאר את מראה הנהר המפריד בין רבאט לסלא כעל אחד הנופים היפים ביותר בבסיס הים התיכון. מצדו, לאו האפריקאי תיעד בדיוק רב את הוד חומותיו של יעקוב אל-מנסור, אשר השתרעו על פני מיילים, תוך הדגשה כי המרחב העצום של השטחים הריקים בתוך המתחמים המבוצר נועד לקלוט צבאות גדולים והמוני לוחמים בדרכם לקרבות מכריעים.

המורשת האנדלוסית בת אלף השנים של רבאט משתקפת באמנויותיה הבלתי מוחשיות, ובראשן הרקמה המסורתית של רבאט, בעלת שורש אנדלוסי, המאופיינת בעבודתה הדייקנית בחוט משי על בד פשתן לבן שאינה משאירה כל סימן של קשר בצד האחורי, פלא אמנותי אמיתי המועבר מדור לדור. בבתים ובארמונות של רבאט מהדהדות מנגנוני המוזיקה האנדלוסית ומבטאי «טראב אל-אלַא», שבהם הנובות של חג'אז, רמל אל-מאיה ועושאק משתלבות בשירה הסופית של המקהלות הדבקות בזאויות הרקאوية והדרקאوية.

הגסטרונומיה של רבאט מתבלטת באצילות מסורות הבישול שלה, יורשות השולחנות האנדלוסיים והבורגראג. המנה המובהקת ביותר היא באדאז רבאטי בדגים, קוסקוס יוצא דופן שאינו ממוכן בסולת חיטה כמקובל בשאר חלקי הארץ, אלא בקמח דוחן טהור, מגולגל ומאודה שלוש פעמים ברציפות בזהירות רבה ובעדינות מרובה כדי למנוע גושים, ואז מושקה במרק סמיך ומרוכז שבו מתבשל דג טרי של היום - כגון לברק או דקר - המלווה בחתיכות דלעת אדומה גדולה, בצלים, עגבניות, כוסברה טרייה, שמן טהור ופלפל חריף, מה שיוצר מנה ימית מעדנת שבה הקלילות של הדוחן מתמזגת עם רכות הדג ומתיקות הדלעת. רבאט מתבלטת גם בתאג'ין אל-מקפול המסורתי שלה, המבשל על אש קטנה חתיכות בשר כבש רכות המתובלות בזעפרן ובג'ינג'ר, שעליהן מונחות שכבות נדיבות של פרוסות דקות של בצלים ועגבניות טריות; הכלי נסגר הרמטית כך שהירקות מתמזגים עם האדים העולים ומתקרמלים עם קינמון ואבקת סוכר, ומעניקים רוטב קרמי וסירופי המנוגד לנימוחות העוף או הבשר. המשתאות של רבאט מסתיימים בשיא עם מחנאצ'ה רבאטיית, מאפה ספירלי המורכב מדפי פילו דקים ממולאים במשחת שקדים המבושמת במי פריחת תפוזים מזוקקים ובמסטיק ערבי, המסודרים בצורת נחש, ומעוטרים בשקדים קצוצים ומפודרים בקינמון.