מאזני הישועה הנצחיים בין רוממות המעמד והמאבק בתאוות

גדולת הביטוי הקוראני באה לידי ביטוי בתמצות חוקת החיים האנושיים ודרגות ההצלחה בעולם הבא בכמה מילים המזעזעות את מצפונו של המאמין ומציבות אותו מול מציאות קיומו וגורלו. בין הפסוקים הרהוטים הללו בולטת אמירתו של האל הכל-יכול בסורת אל-נאזיאת: ﴿وَأَمَّا مَنْ خَافَ مَقَامَ رَبِّهِ وَنَهَى النَّفْسَ عَنِ الْهَوَى * فَإِنَّ الْجَنَّةَ هِيَ الْمَأْوَى﴾ («ובאשר למי שירא את מעמד ריבו ומנע את נפשו מן התאווה * הרי שגן העדן יהיה הוא מקלטו»). פסוק נעלה זה אינו מסתפק להיות הבטחה אלוקית לגמול הטוב ביותר, אלא הוא מהווה שיטה חינוכית ופסיכולוגית שלמה המחברת בין תפיסת גדולת הבורא בסתר לבין היכולת לשלוט בדחפי הנפש בעולם הגלוי, וכך משרטט את קו ההפרדה בין שני נתיבים שאין שלישי להם: נתיב העריצות והעדפת חיי העולם הזה, לעומת נתיב יראת הכבוד והמאבק העצמי, ההופך את הערנות הפנימית לשסתום ביטחון המגן על האדם מפני התדרדרות לתהומות החטא והרשלנות.

הדיווחים בספרי נסיבות ההתגלות והפרשנות המסורתית נחלקו לגבי ההקשר המסוים שבו ירד פסוק זה, אף על פי שהלקח טמון בכלליות הביטוי ולא ביחודיות הסיבה, כפי שקבעו חכמי ההלכה. האמאם אל-קורטובי דיווח בספרו "אל-ג'אמי לי-אحكام אל-קוראן" ואל-בגאווי בספרו "מעאליﻢ אל-تنزیל", דרך סעיד אבן ג'ובייר ומואתִل, כי הפסוק התגלה אודות אבו בכר אל-צדיק, יתרצה אללה ממנו, או אודות מוסעב אבן עומייר ואחיו אבו אל-רוּם אבן עומייר, בעוד אחרים ציינו כי הוא התגלה אודות אדם מן האנצאר שאשה יפה שבתה את לבו; כאשר התייחד עמה והתכונן לבצע את החטא, נזכר במעמדו לפני אללה הכל-יכול ביום הקומה, עד שרעד מאימה וריסן את נפשו הרחק מן החטא מיראת אללה, ואללה הוריד פסוק זה בעניינו כגמול על כנות מאבקו, למען יישאר עדות לכל המאמינים אשר יילכו בדרכו זו עד יום הדין, תוך אישור כי הישועה אינה טמונה בחסינות מפני מחשבות אשמה, אלא בערנות בעת התנפלות הפיתויים.

בצלילה אל ימי הפרשנות, אנו מוצאים את אמאם המפרשים, אבן ג'ריר אל-טברי, המפרט בספרו "ג'אמיע אל-ביאן" את משמעות הביטוי «ירא את מעמד ריבו» כיראה שחש המשרת לנוכח עמדו לפני אללה הכל-יכול למתן דין וחשבון ביום הקומה, עת ייחשפו הסודות ויפרשו הפנקסים. החאפז אבן קתיר אישר משמעות זו בפירושו, כשהוא מוסר מקתאדה וממוג'אהד כי המעמד המדובר הוא העמידה לפני אללה הכל-יכול ביום הדין; לפיכך, אם המשרת זוכר מעמד עצום זה, הוא נמנע מחטאים. בו בזמן, פחר אל-דין אל-ראזי בספרו "מפאתיח אל-גאיב" ואל-זמخشרי ב"אל-כשشاف" הוסיפו ממד רטורי ודוקטרינרי נוסף, כשהם מדגישים כי המילה «מעמד» (מקאם) עשויה לשאת גם את משמעות העמדה הערנית והמדע הכולל של הבורא הכל-יכול על עבדו, כדבריו: ﴿أَفَمَنْ هُوَ قَائِمٌ عَلَى كُلِّ نَفْسٍ بِمَا كَسَبَتْ﴾ («האם מי שעומד על כל נפש באשר הרוויחה... [כמי שאינו כן]?»). כך מתאחדות בלבו של המאמין שתי יראות המעניקות ביטחון: יראת השגחת אללה הנוכחת בעולם הזה, ויראת העמידה לפניו למתן דין וחשבון בעולם הבא, כפי שהביע זאת רביע אבן خُثَيم כאשר נאמר לו בעת מחלתו: "האם לא נקרא לרופא עבורך?", ועל כך השיב בהיזכרו בפסוק זה:

«יודע אני כי מחלתי היא חטאי, ותרופתי היא בקשת המחילה».

יראה זו שבלב אינה באה לידי גמר אלא כאשר היא מתורגמת להתנהגות מעשית הבאה לידי ביטוי בחלקו השני של הפסוק: ﴿وَنَهَى النَّفْسَ عَنِ الْهَوَى﴾ («ומנע את נפשו מן התאווה»). כאן באים לידי ביטוי דבריהם הנוקבים של קודמינו החסידים ואימאמי ההיטהרות המנתחים את מציאות איסור זה; אל-טברי ואבן אבי חאתים דיווחו כי עבדאללה אבן מסעוד, יתרצה אללה ממנו, אמר: "נמצאים אתם בתקופה שבה האמת מנחה את התאווה, ותבוא תקופה שבה התאווה תנחה את האמת, ועל כן אנו מבuקים מחסה באללה מפני אותה תקופה". מואתִل אבן חיאן פירש את איסור התאווה כריסון הנפש מפני האיסורים והתשוקות שאללה מתעב, ואל-فضيل אבן عياض אמר את אמירתו המפורסמת: "הפעולה הטובה ביותר היא לסתור את התאווה", בעוד האמאם סהל אבן עבדאללה אל-תסתרי ניסח כלל זהב באומרו: "הנחת התאווה היא מפתח גן העדן, הודות לדבריו: ומי שירא את מעמד ריבו ומנע את נפשו מן התאווה". האמאם אבן אל-קאים ציין בספריו "מואריג' אל-סאליקין" ו"אל-ואביל אל-צייב" את סוד הקשר בין היראה לבין שמירת הנפש בפסוק זה, כשהוא מסביר כי התאווה מזמינה להנאה חולפת מבלי להתחשב בהשלכות, ואין סמכות בלב העומדת בפני השפעת התאווה זולת סמכות יראת אללה. כאשר סמכות היראה ורוממות הנוכחות האלוקית מתחזקות, אחיזת התאווה נשברת והנפש הנוטה לרע נסוגה, שכן מטבעה נוטה הנפש אל הנוחות והתשוקה, אך אם היא נבלמת ברסן האדיקות, היא מתיישרת בנתיב הישר.

אדוני הרהיטות והפרשנות האנליטית, כמו האמאם אבו חיאן אל-אנדלוסי ב"אל-בחר אל-מוחיט" ושייח' אל-אסלאם אבן תיימיה ב"מג'מוע אל-פתאווא", התעכבו על המשמעות הלשונית העמוקה של השורש "הואָא" (תאווה), הסובב בלשון הערבים סביב מושג הנפילה והירידה מלמעלה למטה; לאמור: "הכוכב נפל (הַוַא)" כאשר ירד מטה. כאילו הכינוי נושא בחובו אזהרה סמויה לפיה הליכה אחר הרצונות המגונים של הנפש אינה מהווה כלל התעלות של בן האנוש או שחרור של רצונו, אלא קריסה של רוחו משמי כבוד האלוהים ועד לתהומות ההשפלה. מכאן נובע הניסוח «מנע את נפשו», הרומז כי הנפש היא ישות המתחרה עם אדונה ודורשת דיבור נוקשה ודיכוי מתמשך, כפי שהביע זאת האמאם אל-גזאלי ב"איחיה עולום אל-דין" כאשר השווה את התבונה לפרש צד, ואת התאווה והכעס לבהמה ולכלב צייד; אם הפרש נכנע למרדנות בהמתו הוא אבדו, אך אם הוא מאלף אותה ושולט במושכותיה הוא משיג את מטרתו. זו הסיבה שמייחסים לעומר אבן אל-ח'טאב, יתרצה אללה ממנו, מילה רהוטה זו: "השיבו את ענייני הבורות אל הסונה והשתלטו על התאוות באמצעות הקוראן".

בין הדקויות הרטוריות היצירתיות ביותר שחלצו החכמים מפסוק זה בולטת ההשוואה המדויקת בינו לבין מקבילו בסורת אל-רחמן: ﴿وَلِمَنْ خَافَ مَقَامَ رَبِّهِ جَنَّتَانِ﴾ («ולזה שירא את מעמד ריבו יהיו שני גנים») – שבה ההקשר בסורת אל-רחמן הוגבל לאזכור «יראת המעמד» משום שהוא משתלב במניין החסדים והעידוד, בעוד שהוסיף בסורת אל-נאזיאת את דבריו: ﴿وَنَهَى النَّفْسَ عَنِ الْهَوَى﴾ («ומנע את נפשו מן התאווה») משום שההקשר שם הוא של פלאי יום הדין וההבחנה בין שתי קבוצות. כך הופיעה תוספת זו כדי להבהיר את מציאות היראה הכנה ולהבדיל בינה לבין היראה המדומה, שכן היראה הראויה לשבח אינה רגש חולף בלבד בלב או דמעה הפורצת למשמע תוכחה כדי שבעליה יחובו לאחר מכן לתעייתם; אלא ההפך המוחלט, ההוכחה המעשית לכנות יראת הנוכחות האלוקית היא ריסון דחפי הנפש בעת שנשבות רוחות התשוקה והפיתוי. מסיבה זו אמר האמאם אל-שאטבי ב"אל-מוואפאקת": כל החקיקה לא באה אלא כדי לעקור את הנתיב מתכתיבי תאוותו כדי שיהיה משרت לאללה מתוך בחירה, בדיוק כפי שהוא משרתו מכוח ההכרח.

המפרשים עיינו אף בסוד הפרופורציה המדהימה בניגוד שבין שני חלקי החלוקה בסורה; מצד האבדן, האל הכל-יכול אמר: ﴿فَأَمَّا مَنْ طَغَى * وَآثَرَ الْحَيَاةَ الدُّنْيَا * فَإِنَّ الْجَحِيمَ هيَ الْمَأْوَى﴾ («אשר למי שהפר [את הגבולות] והעדיף את חיי העולם הזה * הרי שהגיהנום הוא הוא המקלט»), ומצד האושר, הוא הציב מול ה"עבירה" – שהיא חציית גבולות ויהירות – את "יראת המעמד לפני הריבון", המולידה ענווה והכנעה, והוא הציב מול "העדפת חיי העולם הזה" את "שמירת הנפש מפני התאווה", שכן מקור כל חטא והעדפת בן חלוף על פני הנצחי נובע בדיוק מן ההליכה אחר התאווה. כך עשה אללה כדי שהתרופה כנגד העבירה תהיה יראת נוכחותו, והתרופה כנגד הנטייה לעולם הזה תהיה גמילת הנפש מתאוותיה, למען טהר הלב מנגעי ההיצמדות לזולת בוראו, וכניסה לגן העדן הארצי המיוצג בשלוות הרצון והשלום, בטרם גישה לגן העדן של העולם הבא, שהוא המעון האמיתי ומקלט הצדיקים.

הפסוק מגיע לשיא הנס בקישור הגמול למעשה בדברי האל הכל-יכול: ﴿فَإِنَّ الْجَنَّةَ هِيَ الْمَأْوَى﴾ («אכן גן העדן הוא הוא המקלט»), שבה הביטוי האלוקי השתמש בנוסחאות הרהוטות ביותר של הדגשה ובלעדיות; הוא פתח את המשפט ב"אין" (אכן), והכניס את כינוי ההפרדה "היא" לצד הגדרת שני המונחים, דבר המעיד על הגבלה ובלעדיות, כדי להדגיש כי כל מי שהעדיף את רצון אללה על תאוות נפשו במעון המבחן לא יהיה לו מקלט אחר או מחסה הראוי לקורבנו זולת גן העדן כמעון. האמאם אל-שוקאני ב"פתח אל-קדיר" והמלומד אל-טאהר אבן עאשור ב"אל-תחריר ואל-תנוויר" הדגישו כי בחירת המילה "מקלט" (מאווא) נושאת קונוטציה עמוקה של שלווה, יציבות ומנוחה נצחית; בדיוק כפי שמשרת זה התיש את נפשו בעולם הזה במניעת מה שתאוותה חפצה, ורוחו חיה בגלות ובמאבק מתמיד מול זרמי הפיתויים, כך אללה גומל לו במעון שבו הוא מוצא את כל אשר הנפשות מתאוות לו ומשמח את העיניים ללא פחד או לאות, למען יהיה הגמול תואם למעשה. כל מי שירא בעולם הזה יהיה בביטחון בעולם הבא, וכל מי שגמל את נפשו מן התאווה החולפת, אללה ישחררו באושר הנצחי של גן העדן, ובכך יקיים את החדית' אל-קודסי המפואר: «בחיי, לא אקבץ בעבדי שתי יראות ולא שני ביטוחים; אם ייראני בעולם, אשימו בביטחון ביום הקומה, ואם יחוש בביטחון מפני בעולם, אבעיתנו ביום הקומה».