האם וושינגטון וישראל יתקפו את איראן מחדש?

לקראת ה-3 בנובמבר 2026, עומד אזור המזרח התיכון בפני נקודת מפנה אסטרטגית רגישה במיוחד, שבה איומים צבאיים אמריקאיים וישראליים משתלבים עם אזהרות איראניות, וחישובים פוליטיים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מצטלבים עם מהלכים דיפלומטיים אינטנסיביים כדי למנוע את חידושה של מלחמה כוללת. השאלה המונחת על הפרק אינה מוגבלת עוד להיתכנות של עימות צבאי בין שלושת הצדדים, לאחר שארצות הברית וישראל החלו במלחמה נגד איראן ב-28 בפברואר האחרון, אלא נוגעת כעת לשאלה האם וושינגטון ותל אביב נערכות לפתוח במבצע צבאי חדש, רחב היקף והרסני יותר, או שמא התגבורות הצבאיות וההצהרות ההדדיות מהוות כלי לחץ להשגת הסכם מדיני בתנאים שונים. חשיבותה של שאלה זו גדלה לאחר שגורמים אמריקאיים אישרו כי בוצעו תקיפות מוגבלות שכוונו לעבר יעדים איראניים באי קשם שבמצר הורמוז, ביום שני, ה-2 בנובמבר, במקביל להמשך המשא وמתן הבלתי ישיר, בתרחיש המשקף את שבריריות הרגעת הרוחות ואת האפשרות שהתנגשויות נקודתיות יהפכו לעימות אזורי רחב יותר.

קריאה מדוקדקת של הצהרותיו האחרונות של טראמפ חושפת כי הממשל האמריקאי מקפיד להשאיר את האפשרויות הצבאיות והדיפלומטיות פתוחות מבלי להכריز על החלטה סופית לגבי חידוש הפעולות הרחבות. ב-31 באוקטובר, דיבר נשיא ארצות הברית על הצורך לטפל באתר אחד או שניים בתוך איראן, כשהוא מצביע על מתקן הררי החשוד כקשור לתוכנית הגרעין, הידוע בשם "פיקאקס מאונטן" (Pickaxe Mountain), והדגיש את יכולתם של הכוחות האמריקאיים לפגוע בו בפרק זמן קצר. עם זאת, נאומו עבר שינוי בולט ב-2 בנובמבר, כאשר ענה בשלילה על שאלה הנוגעת לאפשרות של מתן מكات חדשות לאחר בחירות אמצע הכהונה לקונגרס, לפני שהדגיש בראיון לאתר "אקסיוס" כי אינו ממהר לקבל החלטה על חידוש המלחמה, וכי הגעה להסכם עם טהראן עדיין אפשרית. ניגוד זה בין איומים לזהירות משקף את טבעם של החשבונות האמריקאיים המורכבים; וושינגטון מחזיקה ביכולת הצבאית להנחית מכות משמעותיות, אך מנגד היא ניצבת בפני אתגרים הקשורים בעלויות המלחמה, בהסתברות לתגובה איראנית ובהשלכותיה על הכלכלה האמריקאית ועל יציבות האזור.

ברמה הצבאית, האינדיקציות הזמינות חורגות מעבר לגבולות ההצהרות הפוליטיות. סוכנות הידיעות "אסושייטד פרס" חשפה כי גורמים אמריקאיים הזהירו מספר מדינות במזרח התיכון ובעלות ברית של וושינגטון מפני האפשרות של חידוש הפעולות הצבאיות נגד איראן לאחר בחירות ה-3 בנובמבר, לצד ציפוי לתגובות נקם העשויות לכוון לעבר מתקני אנרגיה ותשתית חיונית. ארצות הברית גם חיזקה את נוכחותה הצבאית באזור עם כוחות נוספים, יחידות ימיות ויחידות של חיל הנחתים, במסגרת תגבורת שהוערכה בכ-תשעת אלפים אנשי צבא. דוחות בינלאומיים ציינו כי הכוחות האמריקאיים מחזיקים כעת ביכולות הדרושות לביצוע מבצעים רחבים בפרק זמן קצר. עם זאת, השלמת ההכנות הצבאיות אינה אומרת בהכרח מתן פקודה להשתמש בכוח; שכן ניתן להשתמש בתגבורות הללו לצורך הרתעה ולחץ משא وמתן, או כדי לספק אפשרויות מרובות המתחילות בתקיפות מוגבלות ואינן מסתיימות במבצעים צבאיים כוללים.

באשר לעמדה הישראלית, היא משקפת גישה נוקשה יותר כלפי עתיד המשטר האיראני ותוכנית הגרעין שלו. ב-21 באוקטובר, הכריז נתניהו כי הפלת המשטר האיראני מהווה, מנקודת מבטו, את הדרך לסיים את האיום שמציבה טהראן על ישראל, והדגיש כי הורה לצבא ולגופי המודיעין לפעול להשגת מטרה זו. דהריו הגיעו בעיצומן של האשמות מצד ישראל לפיהן איראן שואפת לבנות מחדש את יכולותיה הגרעיניות והטילים, האשמות שיש להבחין ביניהן לבין ראיות עצמאיות המוכיחות את אופיין של הפעילויות האיראניות ואת מטרותיהן בפועל. לאחר הבחירות המחוקקות בישראל שהתקיימו ב-27 באוקטובר, ואשר הביאו לכך שמפלגת הליכוד זכתה ב-עשרים ושבעה מנדטים מבלי שאף אחד מהמחנות המרכזיים הצליח להבטיח את הרוב הפרלמנטרי הדרוש להקמת ממשלה, גדלה חשיבותם של החישובים הפוליטיים סביב כל עימות חדש. "אסושייטד פרס" ואתר "אקסיוס" דיווחו, תוך ציטוט מקורות יודעי דבר, כי נתניהו ניסה לשכנע את טראמפ לחדש את התקיפות בעקבות הבחירות בארצות הברית, אך ללא השגת התחייבות לכך. מנגד, שגריר ישראל לאו"ם דני דנון הכחיש כי ממשلתו הפעילה לחץ על נשיא ארצות הברית, והדגיש כי ישראל תתמוך בהחלטה שתקבל וושינגטון. השוואת דיווחים סותרים אלו מדגישה את הצורך להפריד בין הדלפות תקשורתיות לעמדות רשמיות, במיוחד כאשר מדובר בהחלטות העשויות לשנות את מאזני הביטחון האזורי.

בטהראן, ההנהגה האיראנית מאמצת רטוריקה המשלבת מוכנות צבאית עם דבקות בתנאי משא وמתן נוקשים. מנהיג איראן העליון מוג'תבא ח'אמנאי הזהיר ב-31 באוקטובר כי כל מתקפה אמריקאית או ישראלית חדשה תיענה בתגובה חזקה ומיידית, בעוד שגורמים צבאיים איראניים הדגישו כי חידוש העימות עלול להוביל למלחמה ארוכה ורחבה יותר. הצהרות אלו משקפות ניסיון איראני להעלות את העלות הצפויה של כל מתקפה, ולהעביר מסר לפיו התקיפות לא יעברו ללא תגובה שתחרוג بالכרח מגבולות היעדים הצבאיים הישירים. דוחות של סוכנות "רויטרס" הצביעו על הכנות איראניות לאפשרות של הרחבת טווח התגובה כך שיכלול אינטרסים ובסיסים צבאיים אמריקאיים ומתקנים חיוניים באזור. איומים אלו אינם אומרים בהכרח שטהראן מחזיקה ביכולת ליישם את כל התרחישים המוצהרים, אך הם חושפים את הסתמכותה של ההנהגה האיראנית על אסטרטגיה המבוססת על הרחבת מעגל הסיכונים האזורי, באופן שהופך את ההחלטה לתקוף אותה למורכבות יותר עבור וושינגטון ותל אביב.

במקביל להסלמה הצבאית, הדיפלומטיה ממשיכה בפעילותה באמצעות מתווכים אזוריים, בראשם קטאר ופקיסטן, בניסיון לקרב עמדות ולבלום את העימות. שר החוץ האיראני עבאס عراقچی הדגיש ב-2 בנובמבר כי ההתייעצויות דרך מתווכים הפכו לאינטנסיביות ביותר, וכי טהראן הציגה את תנאיה והצעותיה וממתינה לעמדה האמריקאית. המשא وמתן מבוסס על הצעה איראנית הכוללת שבעה צעדים, שהוצגה ב-ספטמבר האחרון, טרם ההכרזה על פשטות מנגנוני היישום שלה באופן המאפשר להשלים את שלביה הראשוניים בתוך יומיים במקום שבעה ימים. ההצעה כוללת את הסרת המצור הימי האמריקאי מעל הנמלים האיראניים, פתיחתו מחדש של מצר הורמוז, והקלה על ההגבלות המוטלות על יצוא הנפט והסנקציות הכלכליות, כהכנה למעבר לתיקים אחרים. עם זאת, המחלוקת המהותית טמונה בסדר ההתחייבויות וערבויות יישומן; שכן טהראן מתנה את חידוש המשא وמתן המפורט על תוכנית הגרעין באימות ההענות לדרישותיה, בעוד שוושינגטון שואפת להשיג ערבויות ברות-אימות שימנעו פיתוח נשק גרעיני איראני. תהום זו מהווה את אחד המכשולים הבולטים בפני הגעה להסדר כולל, על אף המשך המגעים הבלתי ישירים.

המשוואה הופכת למורכבת עוד יותר בשל הבדלי הגישות בתוך מעגלי קבלת ההחלטות בארצות הברית לגבי הדרך המתאימה ביותר להתמודד עם איראן. על פי דו"ח שפרסם אתר "אקסיוס" ב-2 בנובמבר, סגן הנשיא ג'יי די ואנס והשליח האמריקאי סטיב ויטקוף דוחפים להעניק למשא ומתן הזדמנות נוספת, בעוד שדמויות אחרות, ביניהן שר ההגנה פיט הגסת', תומכות בחזרה לפעילות צבאית. מנגד, הדו"ח מייחס לגורמים בולטים, ביניהם שר האוצר סקוט בייזנט, שר החוץ מרקו רוביו ומנהל ה-CIA ג'ון רטקליף, נטייה להמשיך את הלחץ הכלכלי מבלי למהר לפתוח במלחמה חדשה או לכונן הסכם שאינו נענה לדרישות האמריקאיות. על אף שנתונים אלו מבוססים על מקורות שצוטטו באתר, ואינם מהווים הכרזה רשמית על פיצול בתוך הממשל, הם מסייעים להסביר את השונות במסרים היוצאים מוושינגטון. כמו כן, הצהרותיו של ואנס לגבי השגת התקדמות בשיחות מעניקות למסלול הדיפלומטי חשיבות מעשית, ומאשרות שהאפשרויות הצבאיות אינן המסלול היחיד העומד בפני טראמפ.

מצר הורמוז בולט כחוליה הרגישה ביותר בעימות זה, לאחר שהפך מנתיב אסטרטגי לסחר בינלאומי ולהעברת אנרגיה לאחד מכלי הלחץ הבולטים בין ארצות הברית לאיראן. המצור האמריקאי המוטל על הנמלים והיצוא האיראניים, וההגבלות והתקיפות הנגדיות הפוגעות בסחר היامي, הפכו את ביטחון המפרץ לחלק מהותי מחישובי המלחמה והשלום. בהתפתחות בעלת משמעות רבה, אישרה סוכנות "רויטרס" ב-3 בנובמבר, מפי גורמים אמריקאיים, את ביצוען של תקיפות מוגבלות שכוונו לעבר האי האיראני קשם, בעוד שתקשורת איראנית דיווחה על שמיעת פיצוצים באי. גורם אמריקאי תיאר את הפעולות כבעלות אופי הגנתי, והסביר כי הן כוונו לעבר אתרים הקשורים בשימוש בטילים נגד מטוסים או בציוד צבאי אמריקאי, וכי הן אינן מהוות הכרזה על חידוש פעולות קרביות רחבות היקף. חשיבותן של התפתחויות אלו נעוצה בכך שהן מאשרות את המשך ההתנגשויות הנקודתיות למרות המשא ומתן, וחושפות כי כל תקרית צבאית מוגבלת עלולה להפוך לעימות רחב יותר אם תלווה בתגובות הדדיות שקשה להכילן.

ההשלכות הכלכליות מטילות מצדן מגבלות כבדות על החלטות שלושת הצדדים. העלות המשוערת של המלחמה עבור ארצות הברית הגיעה לכדי כ-47.1 מיליארד דולר, על פי הערכות שצוטטו על ידי "אסושייטד פרס", בעוד ששיבוש שווקי האנרגיה ועליית מחירי הדלק תרמו להגברת הלחצים הכלכליים והפוליטיים על הממשל האמריקאי. באיראן, הסנקציות והמצור הימי גרמו לנזקים קשים ליצוא הנפט ולמטבע הלאומי, במקביל לעליית קצב האינפלציה השنתי ל-73.6 אחוזים במהלך ספטמבר, על פי נתונים שפורסמו על ידי המרכז הסטטיסטי האיראני. באשר למדינות המפרץ, הן חוששות שמא מתקניהן ונמליהן ובסיסיהן הצבאיים יהפכו ליעדים בעימות שאת פריצתו או מסלול התפתחותו הן אינן שולטות. גורמים אזוריים הזהירו מפני הסכנה של הידרדרות לסבב חדש של פעולות צבאיות, בעוד שמחירי הנפט ירדו בכ-ארבעה אחוזים במהלך המסחר ב-2 בנובמבר, מונעים מהתחדשות התקוות להגעה להסדר דיפלומטי. תנודות אלו משקפות את מידת רגישותם של השווקים לכל איתות הנוגע להסלמה או להרגעה, במיוחד באזור שדרכו עוברות בנתיביו הימיים כמויות עצומות של אספקת אנרגיה עולמית.

באמצעות קישור נתונים אלו, בולטים שלושה מסלולים אסטרטגיים העשויים לקבוע את אופיו של השלב הבא, מבלי לקבוע בוודאות את התגשמות מי מהם. המסלול הראשון מורכב מחידוש קמפיין אווירי אמריקאי-ישראלי רחב המכוון לעבר מתקני הגרעין, מחסני הטילים והתשתית הצבאית האיראנית, ואולי אתרים כלכליים ואסטרטגיים, אם המשא وמתן יקרוס או אם יפרץ עימות גדול במפרץ. המסלול השני מבוסס על המשך התקיפות הצבאיות המוגבלות והפעולות הסלקטיביות, במקביל לשימור המצור הכלכלי והלחץ הדיפלומטי, מתוך שאיפה לחלץ ויתורים מבלי לשאת בעלויות העצומות של מלחמה כוללת. המסלול השלישי מורכב מהגעה להבנה שלבּית המתחילה בצעדים הדדיים להורדת ההסלמה במצר הורמוז וסיום המצור הימי, בטרם מעבר לטיפול בתיק הגרעין ובערבויות הביטחוניות. מסלולים אלו נותרים קשורים להתפתחויות בשטח ובמישור הפוליטי שקשה לשלוט לחלוטין בתוצאותיהן, בפרט לאור העובדה שכל תגובה איראנית רחבה המכוונת לכוחות אמריקאיים או לשטחי ישראל עשויה לשנות את חישובי הצדדים בתוך פרק זמן קצר.

ההשוואה בין עמדותיהן של וושינגטון, תל אביב וטהראן חושפת כי מהות המחלוקת אינה מוגבלת ליכולות הגרעיניות והטילים של איראן, אלא משתרעת על פני אופיו של ההסדר הנדרש, עתיד המשטר האיראני ומאזן הביטחון במפרץ. ישראל, על פי הצהרות נתניהו, רואה בהמשך קיומו של המשטר האיראני הישרדות של מקור האיום, בעוד שהממשל האמריקאי מתמקד בהצהרותיו המוצהרות במניעת פיתוח נשק גרעיני איראני, והבטחת ביטחונם של כוחותיה ובעלות בריתה וחופש השיט הבינלאומי. מנגד, טהראן מתייחסת להסרת המצור ולקבלת ערבויות שימנעו את חידוש התקיפות כשני תנאים בסיסיים לכל הסכם. פיצול זה הופך את ההגעה להסדר כולל למורכבת יותר מסתם הכרזה על הפסקת אש; שכן כל צד קושר את ביטחונו העתידי בהתחייבויות ווויתורים שהצד השני רואה בהם פגיעה באינטרסים האסטרטגיים שלו.

הקריאה האנליטית של המציאות מצביעה על כך שוושינגטון מחזיקה ביכולת הצבאית ובהכנות הדרושות לחידוש התקיפות הרחבות, וכי ההנהגה הישראלית ממשיכה לדחוף לעבר עימות מכריע יותר עם איראן, אך החזקת היכולת והרצון הפוליטי אינם מספיקים לבדם כדי להוכיח קבלת החלטה משותפת על מלחמה. מנגד, טהראן מבינה שכניסה לעימות כולל עם ארצות הברית וישראל עלולה להכפיל את נטל ההתמודדות הצבאית והכלכלית שלה, אך היא חוששת גם מכך שמתן ויתורים תחת איומים יחליש את מעמדה במשא ומתן ויפגע ביכולת ההרתעה שלה. מכאן, שנראה כי השלב הנוכחי כפוף לאיזון עדיף בין שימוש בכוח לשיפור תנאי המשא وמתן, לבין הימנעות מצעדים העשויים להוביל לאובדן שליטה על מסלול ההסלמה.

לפיכך, העובדות הזמינות עד לבוקר ה-3 בנובמבר 2026 מאשרות כי הסכנה לחידוש התקיפות האמריקאיות והישראליות הרחבות נגד איראן קיימת, והיא נתמכת בהכנות צבאיות מתועדות והצהרות איום מפורשות, אך היא אינה מוכיחה את הוצאתה של החלטה סופית על פתיחה במבצע משותף חדש, ואינה מאפשרת לקבוע לו מועד ודאי. מה שההתפתחויות בשטח מאשרות הוא את המשך העימות הצבאי בצורות מוגבלות, במקביל למשא وמתן שלא הגיע לכדי פריצת דרך מכרעת. לכן, השאלה החשובה ביותר אינה עוד האם וושינגטון ותל אביב מסוגלות לתקוף את איראן – שכן הן הוכיחו כבר את בעלותן על יכולת זו – אלא האם טראמפ יראה בחידוש הפעולות הצבאיות דרך אפקטיבית יותר להשיג את דרישותיו מאשר הגעה להסכם מוסכם, והאם טהראן מוכנה להציע ויתורים שיאפשרו להימנע מסבב מלחמה חדש. בין שתי אפשרויות אלו, עומד המזרח התיכון בפני משוואה שברירית ביותר, שבה הסדר פוליטי עשוי לסלול את הדרך להרגעה, או שתקיפה מוגבלת ותגובה בלתי מחושבת ידחפו את האזור לעימות רחב שאינו מאפשר לאף אחד מהצדדים לשלוט בגבולותיו או לצפות את סופו.