כלי התקשורת באלג'יריה היו עדים בשבועות האחרונים לרצף בולט של דיווחים על מבצעים ביטחוניים נגד רשתות סחר בסמים, מלווים בהאשמות חוזרות ונשנות המקשרות את המשלוחים שנתפסו למרוקו, מבלי שההודעות לעיתונות שפורסמו יכללו ראיות פליליות מפורטות המאפשרות לציבור לבצע אימות עצמאי של מקור אותם משלוחים ומסלוליהם בפועל. בין הידיעות על פשיטות, מעצר חשודים ופירוק רשתות, האשמות אלו קיבלו ממד החורג מהסיקור הביטחוני המסורתי, והעלו שאלות לגבי הגבולות המפרידים בין המאבק בפשיעה מאורגנת לבין השימוש בה בשיח הפוליטי בין שתי מדינות החיות בנתק דיפלומטי ובמתיחות אזורית מתמשכת.
ב-5 בנובמבר 2026, הודיע המטה הכללי לביטחון לאומי באלג'יריה על פירוק שתי רשתות בינלאומיות באוראן, תפיסת יותר מ-96 קילוגרמים של קוקאין ומעצרם של 12 בני אדם, תוך ייחוס ניהול הרשתות למי שכינתה "ברוני סמים מרוקאים" הפועלים ממרוקו ומאירופה. יומיים לאחר מכן, הודיעו גורמי הביטחון האלג'יראיים על פירוק עשר רשתות נוספות, מעצרם של 28 בני אדם ותפיסת 205 קילוגרמים של קנאביס מעובד, תוך חזרה על ייחוס הסמים שנתפסו למרוקו. מדובר בנתונים שהוכרזו על ידי הרשויות באלג'יריה, אולם מה שפורסם לגביהם לא כלל פירוט של הראיות המאפשרות לבחון ייחוסים אלו באופן עצמאי, גם אם אין בכך כדי לשלול את האפשרות לקיומם של נתונים נוספים בתוך תיקי החקירה השיפוטיים.
כאן עולה סוגיה בסיסית בטיפול התקשורתי בפשיעה מאורגנת: האם די בכך שמנגנוני מדינה יתפסו משלוח סמים ויכריזו שהוא מגיע ממדינה שכנה כדי שאותה מדינה תהיה אחראית לו? והאם אזרחותו של המבריח מוכיחה את אחריות המדינה שאת אזרחותה הוא נושא? המשפט הפלילי אינו מבוסס על הכללות, והאחריות לפשעים אינה עוברת מאנשים לממשלות רק בשל השתייכות לאומית, אלא דורשת הוכחות עצמאיות הנוגעות למעשים ולגורמים המעורבים.
הבולט הוא שאחד המבצעים האלג'יראיים נגע לקוקאין, חומר שמקור ייצורו קשור בעיקר לדרום אמריקה, שם מתרכז גידול צמח הקוקה בקולומביה, פרו ובוליביה, על פי נתוני משרד האו"ם לסמים ופשיעה. מכאן, שהטענה שמשלוח קוקאין הגיע ממרוקו, גם אם הוכח שעבר דרך שטחה, אינה הופכת את מרוקו בהכרח למדינת הייצור. מדינת המקור היא דבר אחד, מדינת המעבר היא דבר אחר, ואזרחות המפקחים על רשת ההברחה היא סוגיה שלישית, בעוד שהאחריות המשפטית של מוסדות המדינה נותרת קשורה לקריטריונים של הוכחה עצמאית.
הפרדוקס הופך ברור יותר כאשר אנו נזכרים שהרשויות במרוקו עצמן עצרו בהזדמנויות שונות אנשים בעלי אזרחויות זרות, בהם אזרחים אלג'יראיים, בתיקים הקשורים לסמים ולפשיעה מאורגנת. ב-יוני 2026, הודיעה המשטרה המרוקאית על מעצרם של שישה אזרחים אלג'יראיים החשודים בקשר לרשת הפועלת בזיוף, התחזות, שהייה בלתי חוקית וסחר בסמים, וביניהם אדם מבוקש בינלאומית לבקשת הרשויות השיפוטיות באלג'יריה בחשד למעורבות בסחר בסמים.
ב-ספטמבר של אותה שנה, עצרה המשטרה השיפוטית במוחמדיה אזרח אלג'יראי המחזיק באזרחות צרפתית, על בסיס צו בינלאומי שהוציאה מערכת המשפט הצרפתית בתיק הקשור לרשתות סחר בלתי חוקי בסמים ובחומרים פסיכוטרופיים. צעדים אלו לא היו הכרזת עוינות כלפי אלג'יריה או צרפת, אלא מבצעים ביטחוניים ושיפוטיים הנכנסים במסגרת רדיפת אנשים מבוקשים ושיתוף פעולה בינלאומי נגד פשיעה מאורגנת.
כאן ההיגיון כופה שאלה פשוטה: אם תפיסת מבריח בעל אזרחות זרה מצדיקה האשמת המדינה שאליה הוא משתייך או איום בעימות מולה, האם על מרוקו לעוין כל מדינה שאחד מאזרחיה נושא אזרחות שהופיעה בתיק פלילי? אימוץ היגיון כזה יהפוך את העולם לזירת האשמות הדדיות, כיוון שבעיית הסמים אינה פוסחת כמעט על אף מדינה, בין אם היא אזור ייצור, מעבר או צריכה, וכיוון שרשתות פליליות הן רב-לאומיות מטבען.
על רקע אקלים זה, יצא נשיא אלג'יריה עבד אל-מג'יד תבון, ביום ראשון ה-15 בנובמבר 2026, במהלך פתיחת שנת המשפט 2026-2027 בבית המשפט העליון באלג'יר, ותיאר את הצפת ארצו בסמים כמלחמה של ממש נגד העם והנוער, תוך שהוא רומז על אפשרות להגיע למקור הייצור תחת הכותרת של זכות ההגנה העצמית הלגיטימית.
אולם הנקודה שיש לעצור בה לפני כל מסקנה פוליטית היא שתבון לא ציין את מרוקו בשמה, ולא הגדיר את המדינה, הגורם או האזור שאליו הוא מתכוון במילה "המקור". לפיכך, התייחסות לדבריו כהכרזה ישירה על פגיעה במרוקו תהיה חריגה ממה שאמר בפועל, גם אם ההאשמות החוזרות ונשנות בתקשורת האלג'יראית הופכות אפשרות זו לנוכחת בקריאות הפוליטיות.
כאן נוצרת השאלה החשובה ביותר: האם תבון מדבר על מקורות ייצור הסמים בפועל, או על מסלולי הברחתם, או על רשתות פליליות שהוא טוען שפעילותן יוצאת ממדינות אחרות? ואם הכוונה לגורם הידוע למנגנונים האלג'יראיים, מדוע לא הגדיר את טבעו או הבהיר את הצעדים המשפטיים שניתן לנקוט נגדו?
לא נדרש מראש מדינה לחשוף סודות של חקירות ביטחוניות או תוכניות מודיעיניות, אך המעבר מדיבור על רדיפת מבריחים להעלאת זכות ההגנה העצמית הלגיטימית דורש בהירות לגבי טבע הסכנה. העמימות, שעשויה להיות מועילה בחלק מהודעות ההרתעה, הופכת לבעייתית כאשר היא מותירה את האפשרות לשימוש בכוח מחוץ לגבולות פתוחה לפרשנות.
אולי מה שחושף יותר מכל את מורכבות הסוגיה הזו הוא העלאת שתי החוויות האמריקאיות בקולומביה ובמקסיקו. ארצות הברית, למרות עליונותה הצבאית והמודיעינית ויכולותיה הכספיות העצומות, הסתמכה במלחמה בייצור סמים ובהברחתם על תוכניות ארוכות של שיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות, שכללו אימון, הצטיידות, חילופי מידע, סיוע שיפוטי ורדיפת רשתות פליליות.
בקולומביה, תמכה וושינגטון מאז שנת 2000 במה שנודע כ"תוכנית קולומביה", והקצתה לה יותר מ-שישה מיליארד דולרים עד שנת 2008, על פי משרד החשבונאות הממשלתי האמריקאי. למרות השיפור בחלק מהמדדים הביטחוניים, לא הושגו כל מטרות התוכנית הנוגעות להפחתת ייצור הסמים. במקסיקו, יצאה לדרך "יוזמת מרידה" בשנת 2008, לפני המעבר בשנת 2021 למסגרת חדשה לשיתוף פעולה ביטחוני בין שתי המדינות, עם המשך חילוקי הדעות לגבי גבולות ההתערבות האמריקאית וכיבוד הריבונות המקסיקנית.
חוויות אלו לא היו חפות מכשלונות או מוויכוחים הנוגעים לזכויות אדם ולריבונות לאומית, אך הן מאשרות שהמאבק בסמים אינו מסתכם בהשמעת איומים או במיקוד באתר גיאוגרפי משוער. רשתות פליליות נעות מעבר לגבולות, משנות את מסלוליהן ושיטותיהן, ומסתמכות על מימון, מתווכים, שחיתות ושווקי צריכה, ולכן התמודדות איתן דורשת עבודה מודיעינית, פיננסית ושיפוטית מתמשכת, לא תפיסה פשטנית שהופכת את חיסול ה"מקור" לסוף אוטומטי של הבעיה.
מבחינה משפטית, השימוש של תבון בביטוי "זכות ההגנה העצמית הלגיטימית" מעלה סוגיה הראויה לדיון עמוק יותר מניתוח תקשורתי גרידא. אמנת האו"ם אוסרת בסעיף השני שלה, פסקה רביעית, על איום בכוח או שימוש בו נגד השלמות הטריטוריאלית או העצמאות הפוליטית של מדינות, בעוד שסעיף 51 מסדיר את זכות ההגנה העצמית במקרה של התקפה מזוינת. סחר בסמים, על חומרתו, אינו הופך אוטומטית להתקפה מזוינת המתירה פריצה לגבולות מדינה אחרת.
אמנת האו"ם נגד סחר בלתי חוקי בסמים ובחומרים פסיכוטרופיים משנת 1988 קבעה מנגנונים לשיתוף פעולה שיפוטי, חילופי מידע, סיוע משפטי, הסגרת מבוקשים ורדיפת כספים שמקורם בפעילויות פליליות. כלים אלו הם הקרובים ביותר לטבע הפשיעה המאורגנת, בעוד שכל שימוש בכוח מחוץ לגבולות דורש בסיס משפטי שונה ומחמיר יותר.
מכאן, שהסוגיה אינה מבחן לאומץ אישי או למידת המוכנות של נשיא להשתמש בצבא, אלא מבחן לתקינות ההחלטה הפוליטית. מדינה העומדת בפני איום פלילי נדרשת קודם כל לזהות את האחראים לו, לאסוף ראיות ולפרק את רשתות המימון וההברחה, ואז להשתמש במנגנוני שיתוף הפעולה הבינלאומי הזמינים. המעבר לשיח המרמז על אפשרות של פגיעה בשטחים מחוץ לגבולות משנה את טבע הסוגיה ממאבק בפשיעה לאפשרות של היווצרות משבר בין מדינות.
רגישות זו גוברת בצל היחסים המרוקאיים-אלג'יראיים, שכן הגבולות היבשתיים סגורים מאז שנת 1994, והיחסים הדיפלומטיים מנותקים מאז אוגוסט 2021. אם נניח לצורך הדיון שמרוקו היא היעד לרמיזות של תבון, כל פעולה צבאית בתוך שטחה לא תהיה רק מבצע נגד מבריחים, אלא פגיעה בריבונות של מדינה המחזיקה בצבא סדיר, מנגנוני הגנה וביטחון ויכולות תגובה. הדבר נכון גם לגבי ריבונות אלג'יריה וביטחונה, שכן לא ניתן לצמצם את אפשרות העימות בין שתי המדינות למבצע מוגבל מובטח תוצאות.
לכן, הדיבור על הקלות שבה ניתן להצית מלחמה מתעלם מחישובי ההרתעה ההדדית ומהעלות הפוליטית, הדיפלומטית והאנושית שעלולה להיגרם מכך. כמו כן, הקביעה שבלתי אפשרי שהיא תתרחש אינה מבוססת על ערובה מוחלטת. חישובים אסטרטגיים מחייבים כל הנהגה אחראית להבין שהמעבר מאיום מילולי לשימוש בכוח עלול לפתוח מסלול הסלמה שקשה לשלוט בסופו.
לא ניתן להתעלם מהנסיבות האזוריות שבהן פורסמה ההצהרה, במיוחד לאחר סיום כהונת משלחת האו"ם למשאל עם בסהרה המרוקאית "מינורסו" ב-31 באוקטובר 2026, בעקבות כישלון מועצת הביטחון בחידוש המנדט שלה. התפתחות זו היוותה תפנית במנגנוני הנוכחות של האו"ם בשטח, מבלי שזה אומר סיום הסכסוך או הכרעה במעמד האזור. הדבר הגיע בהקשר דיפלומטי שכבר היה עד לאימוץ החלטה 2797 לשנת 2025, שהפכה את הצעת האוטונומיה המרוקאית לבסיס למשא ומתן שמטרתו פתרון פוליטי מוסכם המספק הגדרה עצמית לתושבי הסהרה.
הקישור בין תפנית זו להצהרת תבון אינו יכול להיחשב כעובדה מוכחת, אך הוא מעלה שאלה לגיטימית לגבי השפעת ההתפתחויות הדיפלומטיות האזוריות על טבע השיח הפוליטי והביטחוני. התקופה שלאחר סיום כהונת המינורסו הייתה עדה גם לעלייה בהאשמות האלג'יראיות הקשורות לתיקי הסמים והמים, וזהו קרבה בזמנים הראויה למחקר מבלי להפוך אותה אוטומטית להוכחה לקיומה של אסטרטגיה מאוחדת או כוונות לא מוצהרות.
ב-10 בנובמבר 2026, האשימו גורמים אלג'יראיים את מרוקו בזיהום מכוון של אפיקי המים המזינים את סכר חמאם בוגררה במחוז תלמסאן, ושר הפנים האלג'יראי תיאר את המצב כהתקפה מתוכננת. אולם תיק זה, בתורו, דורש הפרדה בין נתונים סביבתיים למסקנות פוליטיות, במיוחד שמחקרים מדעיים שפורסמו לפני שנים תיעדו קיומם של מקורות זיהום מרובים באגן הסכר, שכללו פעילויות ביתיות, תעשייתיות וחקלאיות בצד האלג'יראי, לצד הזרמות מים מהצד המרוקאי.
מחקרים אלו אינם שוללים את האפשרות לקיומו של זיהום חוצה גבולות, אך הם אינם מוכיחים באופן אוטומטי שמדינה השתמשה במכוון במים כדי להזיק לשכנתה. זה דורש חקירה עדכנית ועצמאית שתקבע את מקור החומרים המזהמים, טבעם ואחריות הצדדים הנוגעים בדבר. כאן מופיע הדמיון בין סוגיות המים והסמים: שתיהן בעיה אמיתית הדורשת טיפול טכני, ביטחוני ומשפטי, אך המעבר מקיום הבעיה להאשמת מדינה בשימוש מכוון בה כנשק דורש ראיות שאינן מוחלפות בכוחן של הצהרות.
נקודה זו בדיוק מחזירה אותנו למהות הצהרתו של תבון. האם אנו עומדים בפני אסטרטגיה אלג'יראית ברורה להתמודדות עם פשיעה מאורגנת, או בפני שיח ביטחוני המנוסח בביטויים המאפשרים פרשנויות פוליטיות מרובות? והאם הדברים מכוונים להרגעת דעת הקהל הפנימית, או להעברת מסר הרתעה חיצוני, או לאזהרה מפני אפשרות של צעדים מחמירים יותר? כולן אפשרויות הראויות לניתוח, אך קביעה לגבי כל אחת מהן דורשת ראיות והחלטות מעשיות החורגות מהטקסט הנשיאותי עצמו.
ניתן לבחון את רצינותה של כל אסטרטגיה מוצהרת למלחמה בסמים דרך תוצאותיה, לא דרך עוצמת המילים שבה. הקריטריון האמיתי הוא היקף הרשתות שפורקו, מידת ההגעה למממניהן ולנהנים מפעילותן, יעילות שיתוף הפעולה עם גורמים זרים, ויכולת המדינה לצמצם את התפשטות הסמים ולהגן על הנוער מהתמכרות. כמו כן, השתתפות הצבא בפיקוח על הגבולות, כאשר החוק קובע זאת, שונה לחלוטין מביצוע מבצעים צבאיים בתוך מדינה אחרת.
סמים הם בעיה עולמית שאינה קשורה לאזרחות אחת ואינה נעצרת בגבולות פוליטיים מסוימים, וניסיונות בינלאומיים הוכיחו שהסתמכות על כוח ביטחוני בלבד אינה מספיקה כדי לחסלם. לכן, התמודדות עם סכנה זו דורשת שילוב בין הרתעה משפטית, מבצעים מודיעיניים, שיתוף פעולה שיפוטי ומניעה בריאותית וחברתית, במקום העברת הפשיעה המאורגנת לזירת היריבויות בין מדינות.
במציאות, השאלה החשובה ביותר אינה נוגעת לשאלה האם תבון יכול להצית עימות צבאי, אלא האם הסלמה כזו, אם היא בכלל על הפרק, תשיג את המטרה המוצהרת ממנה. מלחמה בין מדינות אינה המשך טבעי לפשיטה ביטחונית, ולא ניתן להפוך האשמות הברחה לעילה להתערבות צבאית ללא אימות תנאי המשפט הבינלאומי. כל החלטה המתעלמת מגבולות אלו עלולה להוסיף לבעיית הסמים משבר ביטחוני ואזורי מורכב הרבה יותר.
נשיא אלג'יריה דיבר על המקור מבלי לנקוב בשמו, וקישר את סכנת הסמים להגנה עצמית לגיטימית מבלי להכריז על טבע הצעדים שארצו עשויה לנקוט. מנגד, הודעות ביטחוניות וסיקורים תקשורתיים אלג'יראיים קישרו משלוחי סמים למרוקו, אך האשמות אלו אינן הופכות אוטומטית את הממלכה לצד שאליו מכוונת ההצהרה הנשיאותית, ואינן מוכיחות את אחריות מוסדותיה לפעילותן של רשתות פליליות.
כאן נקבעת האחריות הפוליטית והתקשורתית יחד: לא ניתן לייחס לראש מדינה איום ישיר שלא הכריז עליו, כפי שלא ראוי שביטויים בעלי משמעויות צבאיות יעברו ללא תשאול על תוכנם וגבולותיהם המשפטיים. בהירות השיח נדרשת במידה שווה לחשיבות ההגנה על הביטחון הלאומי, והבחנה בין עובדות להאשמות היא צורך שאינו פחות חשוב מהמאבק בפשיעה עצמה.
הסוגיה אינה בידיעה למי יש את היכולת להעלות את רף האיום, אלא בקביעה למי יש את הראיות, התוכנית והאמצעים הלגיטימיים להשגת הביטחון. מי שמכיר את רשתות הסמים יכול לרדוף אחריהן דרך מערכת המשפט, המודיעין ושיתוף הפעולה הבינלאומי, מי שמאשים גורם חיצוני נדרש להוכיח את האשמתו, ומי שרומז על שימוש בכוח עליו להבין שריבונות אינה פרט שניתן להתעלם ממנו, וכי מדינות אינן מטופלות כפי שמטופלות כנופיות הברחה.
סמים אינם מובסים על ידי נאומים פוליטיים, אינם מוכרעים על ידי האשמות הקשורות לאזרחויות, ואינם הופכים למלחמה בין מדינות רק על ידי הכרזה נשיאותית. באשר למקור שעליו דיבר תבון, הוא יישאר שאלה פתוחה כל עוד בעליו לא יגדיר למי הוא מתכוון ויציג את הבסיס העובדתי והמשפטי לכל צעד שהוא מאיים לנקוט.
בכנות, ככותב המאמר, אני מוצא שטיפשותם של חלק מהפוליטיקאים ושיגעון הגדלות גורמים להם ליפול למעידות ולהצהרות ילדותיות שאין לנו אלא לומר עליהן "אין כוח ואין עוצמה אלא באללה" (בניב המקומי, הם כמעט זורקים אבנים).
תגובות (0)
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!