.
הקהילה המרוקאית המתגוררת בחו"ל עקבה בתדהמה ובמורת רוח עמוקה אחר הדרישות שהעלה חבר פרלמנט ממפלגת פדרציית השמאל, הנוגעות לחנינה עבור המורשעים באירועי מחנה אקדים איזיק. זאת מבלי להתחשב בטרגדיות האנושיות שגרמו אותם אירועים, באובדן חייהם של אנשי כוחות הביטחון שמילאו את חובתם, ובצורך לכבד את רגשות משפחות הקורבנות ולשמור על קדושת הקרבתם. מה שהגביר את תחושת המיאוס, ונגע לליבם של מרוקאים רבים בעולם, לא היה רק עצם העלאת דרישת החנינה הכללית, אלא כריכתה בקריאה לשלילת סמכות החנינה מהמוסד המלכותי והעברתה לפרלמנט. בעיניהם, נראה הדבר כחריגה מדיון על טיפול בתיק משפטי ופוליטי ספציפי לעבר סוגיה עמוקה יותר הנוגעת למעמדו של המוסד המלכותי וסמכויותיו החוקתיות, מה שהוביל אותם לתהות על הגבולות המפרידים בין דרישה לפיוס לבין כיבוד הזיכרון הלאומי והבחירות החוקתיות של הממלכה.
מעת לעת עולות קריאות להעברת סמכות החנינה מהמוסד המלכותי לפרלמנט, תחת כותרות כמו הרחבת סמכויות החקיקה, חיזוק הפיקוח הפרלמנטרי וביסוס הפרדת הרשויות. כותרות אלו נראות על פניהן קשורות לשיח הרפורמה החוקתית, אך הן דורשות בחינה מדוקדקת לפני שהן הופכות לדרישות פוליטיות מוכנות מראש, או לפני שהן מוצגות כתיקונים פרוצדורליים גרידא בחלוקת הסמכויות.
לא כל מה שמוצג בשם הרפורמה הוא בהכרח רפורמה, ולא כל העברת סמכות ממוסד אחד למשנהו מהווה פיתוח אוטומטי של המבנה החוקתי. קיים הבדל בין שיפור מימוש סמכות חוקתית קיימת לבין חלוקה מחדש של סמכויות באופן המשנה את מיקומו של מוסד חוקתי בתוך המערכת הפוליטית כולה.
ראשית: חנינה אינה מושג חד-ממדי
מנקודת מבט חוקתית, לא ניתן לערבב בין חנינה פרטית לבין חנינה כללית, שכן בלבול ביניהן מוביל למסקנות לא מדויקות.
סעיף 58 לחוקת 2011 קובע בבירור כי המלך הוא המפעיל את זכות החנינה, וזה נוגע לחנינה הפרטית. לעומת זאת, החנינה הכללית נופלת תחת תחום החוק בהתאם לסעיף 71, ונחשבת לאחד התחומים שבהם לפרלמנט יש סמכות חקיקה.
כמו כן, סעיף 49 קובע כי הצעת חוק החנינה הכללית היא מהנושאים הנדונים במועצת השרים. סעיף 78 קובע כי היוזמה החקיקתית משותפת לראש הממשלה ולחברי הפרלמנט.
משמעות הדבר היא שהפרלמנט אינו מחוץ לתחום החנינה, ואינו מנוע מלחוקק בו; אלא שהחוקה מעניקה לו את האפשרות לתרום ליצירת הכללים המשפטיים הנוגעים לחנינה הכללית בהתאם להליכים הקבועים.
מדוע, אם כן, נדרשת שלילת החנינה הפרטית מהמוסד המלכותי והעברתה לפרלמנט, בעוד שלפרלמנט כבר יש מרחב חוקתי להתערב בחנינה הכללית?
הסוגיה אינה רק הרחבת סמכות הפרלמנט, אלא נוגעת לחלוקה מחדש של סמכות חוקתית קיימת, וזה מחייב דיון מוסדי עמוק יותר מאשר הנפת סיסמת הרפורמה.
שנית: נקודה 31 ביוזמת האוטונומיה... מה היא באמת אומרת?
לאחר הביקורת שספגה התערבות פרלמנטרית בנוגע לחנינה למורשעי אירועי מחנה אקדים איזיק, עומר מחמוד בנג'לון הסתמך בפוסט שפרסם כדי להגן על עמדתו, על נקודה 31 ביוזמה המרוקאית למשא ומתן על משטר האוטונומיה בסהרה, שהופקדה באו"ם באפריל 2007.
אין להכחיש את קיומו של סעיף זה או לעוות את תוכנו; נקודה 31 אכן מדברת על אימוץ חנינה כללית על ידי הממלכה, וקובעת החרגה של הליכים, מעצרים, כליאה והפחדה, כאשר הם מבוססים על עובדות הכלולות בחנינה.
אך הדיון האמיתי מתחיל כאן, ונראה שהציטוט של נקודה 31 היה שטחי או שלא זכה לדיוק הנדרש.
הטקסט אינו מדבר על חנינה מוחלטת, ואינו מעניק חסינות גורפת ופתוחה לכל העובדות והמעשים, אלא קושר את היקף החנינה לסייג ברור: שהעובדות יהיו כלולות בחנינה. זהו אינו פירוט לשוני חולף, אלא סייג המגדיר את התחום המהותי של החנינה. לא כל מעשה שהתרחש בהקשר של סכסוך הסהרה הופך אוטומטית לכלול בחנינה, ולא די בציטוט נקודה 31 כדי להוכיח שכל הרשעה מאוחרת נכנסת בהכרח לתחומה.
יתרה מכך, היוזמה חוזרת לאפריל 2007, בעוד אירועי אקדים איזיק התרחשו בנובמבר 2010. קיומו של סעיף לחנינה כללית במסמך שקדם לאירועים אינו מוכיח כשלעצמו שהעובדות נשוא פסקי הדין שניתנו בעניינם כלולות באותה חנינה.
עניין נוסף הוא שנקודה 31 נכללת במסגרת צעדי מעבר הקשורים לתהליך אישור משטר האוטונומיה ויישומו, ויש לקרוא אותה בהקשרה המלא עם הסעיפים הסמוכים, במיוחד בכל הנוגע לשילוב מחדש וחזרה למולדת.
לכן, השימוש בה כנקודת התייחסות פוליטית לפיוס הוא דבר אחד, והטענה שהיא מעניקה אוטומטית חנינה לעובדות ספציפיות ולפסקי דין שניתנו לאחר אימוץ היוזמה היא דבר אחר לגמרי.
כאן מתברר שהתירוץ עלול להיות גרוע מהטעות עצמה; נקודה 31 שהוצגה כתגובה מכרעת כוללת בתוכה את הסייג המחייב קודם כל להוכיח את תחולתה על העובדות הנוגעות בדבר: "כאשר הן מבוססות על עובדות הכלולות בחנינה".
אז היכן ההוכחה שהעובדות נשוא פסקי הדין שניתנו בעניין אירועי אקדים איזיק נכנסות ספציפית תחת העובדות הכלולות בחנינה ביוזמה?
ציטוט מסמך נכון אינו הופך את המסקנה השגויה לנכונה. כמו כן, קיומו של סעיף פוליטי ביוזמה משא ומתנית אינו הופך אותו, מעצם הציטוט, לחוק תקף או להחלטת חנינה מיושמת, ואינו פוטר מהבחנה בין ההתייחסות הפוליטית לפשרה לבין התנאים המשפטיים והחוקתיים ליישומה.
שלישית: מחנינה כללית להעברת חנינה פרטית... היכן טמון הבלבול?
גם אם נניח קיומו של בסיס פוליטי לדיון בחנינה כללית במסגרת פתרון סכסוך הסהרה, אין בכך כדי להצדיק מעבר אוטומטי לדרישה לשלילת החנינה הפרטית מהמוסד המלכותי.
שני העניינים שונים בטבעם, בהתייחסותם ובסמכותם. חנינה כללית היא תחום חקיקתי, בעוד חנינה פרטית היא סמכות חוקתית המופעלת על ידי המלך בהתאם לסעיף 58.
לא ניתן להשתמש בסעיף ביוזמת האוטונומיה הנוגע לחנינה כללית כתירוץ להגדרה מחדש של סמכות חוקתית אחרת, או להציגו כטיעון משפטי לצורך העברתה לפרלמנט.
אנו עומדים בפני שתי סוגיות נפרדות, גם אם הן נפגשות בשימוש במילה חנינה: הראשונה נוגעת לאפשרות החקיקה בחנינה כללית, תנאיה והיקפה, והשנייה נוגעת למקומה של החנינה הפרטית בתוך המבנה החוקתי.
הערבוב ביניהן אינו משרת את הדיון החוקתי, אלא משבש את גבולותיו, והופך דרישה פוליטית הניתנת לדיון לפתח לארגון מחדש של סמכויות ומוסדות.
רביעית: הפרלמנט הוא מוסד לחקיקה ולא פלטפורמה להגדרה מחדש של המדינה
איש אינו חולק על זכותו של הפרלמנט להציע חוקים, לדון בהם ולפקח על עבודת הממשלה, וגם לא על זכות חבריו להעלות סוגיות שהם רואים כראויות לדיון ציבורי. אלו הם לב ליבם של תפקידיו הייצוגיים והחקיקתיים.
אך יש להבחין בין שימוש בסמכויות אלו לבין התייחסות לפרלמנט כאילו יש לו, מעצם יוזמה של אחד מחבריו, סמכות לחלוקה מחדש של סמכויות חוקתיות או הגדרה מחדש של מיקום המוסדות בתוך המערכת הפוליטית.
המוסד המלכותי אינו רק מנהל שניתן להעביר את סמכויותיו בהחלטה פוליטית חולפת, אלא הוא מוסד חוקתי בעל מיקום ותפקידים במבנה המדינה המרוקאית, עם כל מה שמשתמע מכך של שיקולי המשכיות, איזון ולכידות מוסדית.
זכותו של כל גורם פוליטי לדון בבחירות החוקתיות ולהציע את בחינתן מחדש, אך זכותה של דעת הקהל גם לשאול על הרקע התיאורטי והפוליטי של הצעות אלו, ועל השפעותיהן האפשריות על איזון המוסדות ויציבות המערכת החוקתית.
כמו כן, ביקורת על מדיניות ציבורית ושאילתות לממשלה אינן אומרות בהכרח הגדרה מחדש של מיקום המוסד המלכותי, כשם שפיתוח הביצועים הפרלמנטריים אינו מחייב שהפרלמנט ייקח על עצמו את כל הסמכויות המופעלות על ידי מוסדות אחרים.
חמישית: חברות אחת אינה מעניקה לבעליה סמכות לארגון מחדש של המדינה
אין מדובר בשלילת זכותו של חבר הפרלמנט להתבטא או להציע, ולא בהפחתת ערכה של היוזמה הפרלמנטרית, ללא קשר למספר התומכים בה; מוסדות דמוקרטיים מבוססים על חופש הדיון וריבוי דעות, גם כאשר הן מנוגדות למגמות השולטות.
אך יש הבדל בין זכותו של חבר הפרלמנט להעלות הצעה, לבין הצגת אותה הצעה כאילו היא מבטאת רצון חקיקתי או הסכמה מוסדית קיימת.
החבר המדובר מחזיק בחברות אחת במועצה המורכבת מ-395 חברים. יש לו הזכות להציע כרצונו, ולהגן על הצעתו בטיעון חוקתי ופוליטי. אך זכות זו אינה מעניקה לו מנדט להגדרה מחדש של הבחירות החוקתיות של המדינה, ואינה הופכת את דעתו האישית לעמדה מוסדית של הפרלמנט.
ואם זכותו לדרוש בחינה מחדש של בחירות המדינה, זכותה של דעת הקהל גם לדרוש ממנו לבחון מחדש כמה מהוודאויות שלו, ולהבחין בין הצעה פוליטית המבוססת על קריאה חוקתית מדויקת, לבין קפיצה מסעיף הנוגע לחנינה כללית לדרישה שמטרתה העברת החנינה הפרטית.
באשר להפיכת הדיון לחילופי כינויים והאשמות, כמו דיבור על "גנרלים של מפלגת השלטון" או "ישויות ציבוריות", הרי שזה לא מוסיף דבר לטיעון, ולא מחליף את מה שעלול להיות חסר בו מבחינת ביסוס משפטי או בהירות פוליטית. חילוקי דעות אינם מוכרעים על ידי חלוקת תארים, אלא ביכולתו של כל צד להגן על התזה שלו בטיעון ובהוכחה.
סיכום: מה נשכח כשמסתתרים תחת גלימה מושאלת
רפורמה חוקתית אינה משחק מילים, ואינה הזדמנות להשתמש בסעיפים משפטיים מחוץ להקשרם, ואינה תהליך סלקטיבי שבו אנו לוקחים את מה שמשרת עמדה פוליטית ומתעלמים ממה שמגביל אותה ומגדיר את היקפה.
מי שרוצה לדון בחנינה כללית שידון בה במסגרתה החקיקתית והחוקתית, ומי שרוצה להציע בחינה מחדש של סמכות החנינה הפרטית שיישא באחריות לדיון בהשלכות של כך על המבנה החוקתי ומיקום המוסדות, מבלי להסתתר מאחורי סעיף שכלל אינו מדבר על הנושא עצמו.
ההגנה על הפיוס אינה מחייבת ביטול תנאיו, ההגנה על הצדק המעברי אינה פוטרת מהגדרת העובדות והאחריות, והדרישה לרפורמה אינה מעניקה לבעליה את הזכות לקפוץ מעל ההבחנה בין הסמכויות החוקתיות.
תגובות (0)
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!