מרקש, שמחת הדרום וצומת שדרות ההיסטוריה

מרקש ראתה אור בשליש האחרון של המאה החמישית للهجرة, ליתר דיוק סביב שנת 462 להג'רה., המקבילה לשנת 1070 לספירה., במישורים הנרחבים של אזור אל-חאוז, למרגלות המדרונות הצפוניים והמרשימים של הרי האטלס הגבוה. שם הוא המקום שבו אמיר המוסלמים ומנהיג האל-מוראביטים, יוסוף איבן תאשפין, הניח את היסודות לעיר, תחת עצותיה והניהול האסטרטגי של רעייתו זיינב אן-נפזאויה, אישיות יוצאת דופן זו שהיסטוריונים הנציחו תחת התואר "זו שתומכת בממלכתה" בשל שיפוטה החד ותפיסתה הפוליטית החדה. הליבה הראשונית של העיר תוכננה כמחנה צבאי ונקודת עיגון لشדרות המסחר הטרנס-סאהריות שחיברו בין אודאגוסט וטימבוקטוא בסודאן המערבית לבין המטרופולינים של צפון אנדלוס. בתוך עשורים ספורים, היא הפכה לבירתה של אימפריה עצומה אשר תחומיה השתרעו מגדות נהר סנגל בדרום ועד לסביבות נהר הנארס בחצי האי האיברי בצפון. החרס שנחצב מפני השטח של מישור אל-חאוז העניק לחומותיה ולביצוריה גוון אדמת, אדמת וזוהר, דבר שהביא את הנוסעים לכנות אותה לאורך המאות "העיר האדומה". כאשר כוכבם של האל-מוראביטים דעך, ירשו אותם האל-מוואחידון, שרטטו מחדש את העיר ובנו מונומנטים אדריכליים מרשימים שהניחו את היסודות לאמנות המורית, ואחריהם תקופות של עליות ומורדות עד שהעיר הגיעה לתור הזהב השני שלה תחת השושלת הסעדית במהלך המאה העשירית للهجرة, במיוחד תחת שלטונו של הסולטן אחמד אל-מנסור, שהפך אותה למטרופולין זוהר השופע פירות של ניצחונות צבאיים ועושר מסחר הזהב, והיא נותרה לאורך זמן מרכז הכובד הפוליטי ומוקד היוקרה של הסולטנות במגרב הקיצוני.

המונומנטים האדריכליים של מרקש ניצבים כעדים חיים לגאונות החדשנות הטכנית וההרמוניה העיטורית. בראש ובראשונה מתנשא הצריח של מסגד קוטוביה, המגיע לגובה של שבעים ושבעה מטרים. מדובר במגדל האל-מוואחידי שנבנה תחת חליפותו של יעקוב אל-מנסור כדי לשמש מודל אדריכלי שחוקה על ידי מגדל חסן ברבאט והחירלדה בסביליה, על מסתו המדודה, פריזות האריחים הטורקיזיות שלו ופתחי הקשתות המרובי-אונות שלו. לצידו בולטים שרידי הכיפה האל-מוראבידית, הידועה בשם כיפת האל-מוראביטים או אל-בארייין, המהווה את השריד האדריכלי העתיק ביותר השמור מתקופת עלי איבן יוסוף איבן תאשפין; הכיפות החופפות שלה והקשתות השזורות מעידות על שליטה יוצאת דופן בטכניקות ניקוז מים, אוורור והנדסת טיח מגולוף. מצד שני, ארמון אל-באדי, שנבנה על ידי אל-מנסור בעקבות ניצחונו ההיסטורי בקרב שלושת המלכים תוך שימוש בשיש איטלקי משובח מיובא מקרארה, גושי זהב אפריקאי, עץ הון ושנהב פיל נדיר, ניצב עם חצרותיו הרחבות ובריכותיו השקועות כמו ארמון שבני דורו תיאראו כפלא השמיני של העולם בטרם הועברו אוצרותיו במהלך המאות הבאות. ממש בסמוך משם שוכנים הקברים הסעדיים, שנותרו מוסתרים מאחורי החומות במשך מאות שנים בטרם התגלו מחדש בתחילת המאה העשרים. הם מאכלסים את אולם שנים עשר העמודים המפואר משיש, עם עיטורי הטיח העדינים ותקרות עץ הארז שלהם המעוטרות במוקרנס וזהב, שם טמונים סולtani השושלת ונכבדיה.

הפלאים האדריכליים נמשכים במדרסה בן יוסף, פנינת המדרסות המריניות והסעדיות במערב המוסלמי, המקבלת את פני המבקרים עם חצר השיש שלה והבריכה המרכזית, המוקפת מאות תאים המיועדים לסטודנטים, שבהם גילופי הטיח ואריחי הקרמיקה הצבעוניים השתזרו עם כתובות קוראניות בכתב כופי ונאסג', בהרמוניה מושלמת. לא נופל ממנו מבחינת פאר, דאר סי סעיד ומתחם ארמון אל-באהיה, שהוקם בפקודת הווזיר בא אחמד בתחילת המאה הארבע עשרה للهجرة כדי להוות מעון רחב ידיים המאכלס גנים אנדלוסיים שופעים, חדרים מעוטרים בעושר וגלריות עץ צבועות בטכניקת ה-*זואק*, מצטרפים למתחם מואסין המצויד במזרקה ההיסטורית הגדולה שלו, בחמאם ובמזרקה הציבורית המגולפת באמנות. המדינה מוקפת חומות מרשימות המשתרעות על פני יותר מ-תשעה עשר קילומטרים, המנוקדות בשערים היסטוריים גדולים כגון באב אגנאו, עם קשרי האבן המגולפים האל-מוואחידים בצורת פרסה, באב דוקאלה, באב אילאן ובבאב אל-רוב. התמונה המימית של העיר משלימה על ידי מאגרי הבריכה ההיסטורית של המנארה ומטעי הזיתים העצומים של האגዳል, המושקים מאז התקופה האל-מוואחידית דרך רשת מורכבת של *ח'טאראת*, תעלות תת-קרקעיות הגולשות במורדות הרי האטלס. לכך מתווסף הרובע ההיסטורי של המלאח המאכלס את בית הכנסת "סלאת אל-עזמה", המגולל דפים של דו-קיום תרבותי ודתי, וכן גן מג'ורל האמנותי, ששוקם על ידי איב סן לורן כדי לשלב כחול קובלט עם צמחי מדבר נדירים.

זהו המקום היפה ביותר בכל העולם לבלות בו את שעת הדמדומים; לשם, הפסגות המושלגות מנצנצות בגוון ארגמן מעל מטע הדקלים והחומות העתיקות

לאורך כל ההיסטוריה שלה, מרקש השראה שיירות של היסטוריונים, אוריינטליסטים דגולים וסופרים. אבן בוטוטה תיאר אותה ביצירתו המרכזית כ"אחת הערים היפות ביותר, בעלות אופקים רחבים, מרווחת, השופעת טוב ובעלת מסגדים נערצים", בעוד לאו האפריקאי תיאר בפירוט את ארגון השוקים והאומנים שלה. בתקופה המודרנית, ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל הסתנוור משמשות שלה ומהאור המפזר המלטף את פסגות האטלס, עד כדי כך שהרגיל לבלות שבועות בבית המלון ההיסטורי לה ממוניה כשהמברשת בידו, כשהוא כותב לנשיא פרנקלין ד. רוזוולט כדי לתאר אותה במילים אלו: "זהו המקום היפה ביותר בכל העולם לבלות בו את שעת הדמדומים; לשם, הפסגות המושלגות מנצנצות בגוון ארגמן מעל מטע הדקלים והחומות העתיקות". מצד שני, הסופר הבריטי ג'ורג' אורוול רשם, במסתו המפורסמת "מרקש" בשנת 1939, את התבוננותו הדקדקנית בפרטי חיי היומיום ומלאכתם של פשוטי העם בתוך מטעי הדקלים וסמטאות העפר. הסופרית האמריקאית אדית וורטון רשמה בספרה "במרוקו" את התפעלותה נוכח הוד מלכותן של חומותיה המגיחות מן האבק כמו טירות אגדיות, בעוד הסופר אליאס קאנטי, זוכה פרס נובל לספרות, הקדיש לה את יצירתו "קולות מרקש", כשהוא מהרהר בעומק האנושי המדהים הבא לידי ביטוי בכיכר ג'מע אל-פנא, שבה קולו של המספר מתערבב בשריקות מרקידי הנחשים ובקצבים הקדומים של התופים, כיכר אשר דורגה על ידי אונסק"و כיצירת המופת הראשונה של המורשת שבעל פה והבלתי מוחשית של האנושות.

ההיסטוריה הרוחנית של מרקש קשורה קשר בל يנתק במערכת "שבעת הקדושים" (*סבחר אל-ריג'אל*), שבעת עמודי הסופיזם שביקורי קבריהם עיגנו מסורת דתית ותרבותית איתנה במהלך התקופות הסעדית והעלואית. בראש אלו בולט סידי יוסוף בן עלי אס-סנהאג'י (מול אל-ע'ר), ואחריו הקאדי עיאד בן מוסא, אבו אל-קאסם אל-סוהילי, אבו אל-עבאס אל-סבתי, מוחמד בן סלימאן אל-גזולי, עבד אל-עזיז אל-טבאא, ולבסוף עבדאללה אל-ג'זואני (מול אל-קסور), כאשר סביב קדושים מגינים אלו צורות שונות של סולידריות חברתית וחגיגות עממיות משתרגות. בקצב של עומק רוחני זה, מוזיקת ה-*גנאווה* משתרשת בעיר עם מורשתה האפריקאית בת אלף השנים, שבה מהדהדים צלילי ה-*גומברי* (עוד) השזורים במכות הקסטנייטות מברזל (*קראקב*) במהלך טקסי הטהרה של ה"לילה", המבטאים את המיזוג בין המיסטיקה הסופית הלוהטת למורשת האנושית המשותפת.

ייחודיותה של מרקש באה לידי ביטוי באמצעות המטבח המסורתי الفريد שלה, המעוטר ב"טאנג'יה מרקשיה", מנה קדמונית הקשורה קשר הדוק לאומנים ולפועלים רווקים של השוקים העתיקים: נתחי בשר בקר צעיר, הנלקחים בעיקר מן הירך או השוק, מוכנסים לתוך כד חרס בצורת אגס, מתובלים במידות מדויקות של כמון טחון טרי, חוטי זعפראן טהורים, שיני שום קלופות, פלחי לימון כבוש (*חמיד מוציר*), חמאה עבשה מסורתית (*סאמן*) וכו' טובה של שמן זית בתולי, והכול בתוספת קורט מים. צוואר הטאנג'יה נאטם בנייר אפייה עמיד, קשור היטב ואז מחורר בנקבים זעירים. לאחר מכן, התערובת מובאת אל ה-*פרנאצ'י*, התנור המסורתי האחראי לחימום מי החמאם הציבורי באמצעות בעירת נסורת ושאריות נגרות, כדי להיטמן שם בלב הגחלים הלוהטות במשך שעות ארוכות עד שהבשר הופך לרך באופן מושלם, נספג بشומנו שלו ומצמצם את מימיו לנקטר סמיך כמו דבש קרמלי. השווקים המסורתיים בולטים גם ב-*משווי* המבושל בבורות חרס טקומים, ראש כבש באידוי המוגש עם כמון וגבישי מלח גס, וכן טחול עגל ממולא בכבד ותבלינים חריפים. חגיגה זו נחתמת بكוסות תה נענע ירוק טרי ומאפים *שבאקיה* ספוגים בדבש, מי ורדים וקינמון.