מבנס האיסמעילית: מונומנט של גדולה ופנינת האטלס

מקורותיה הקדומים של מבנס חוזרים אל המאה הרביעית להג'ירה, כאשר פלגים משבט הזנאטה של ה"מכנאסה" התיישבו על גדות נואד בופקראן, בלבו של אגן הסאיס הפורה והשופע משקעים. בהסתמך על משאבי מים בשפע, אדמות חקלאות איכותיות וכרמים משגשגים, הפכה העיירה הכפרית ומצודותיה המפוזרות לאט לאט לעיר מבוצרת. היא משכה את תשומת לבם של המוראביטים, שבנו בה את הקסבה של "תכרארט" ואת מסגד אל-נג'ארין, ואחריהם המואחידים, שהרחיבו את המסגד הגדול שלה והובילו את מי נחל רקרק באמצעות תעלות מתוחכמות. עם זאת, נקודת המפנה ההיסטורית הגדולה בתולדות העיר התרחשה ב-1672 לספירה, כאשר הסולטן העוצמתי מולאי איסמעיל בן שריף עלה כס המלכות של שושלת העלאווים. הוא הפך את מבנס לבירה הצבאית והפוליטית המרכזית של ממלכתו המאוחדת, כשהוא נרתם לפרויקט עירוני עצום שאין לו אח ורע בצפון אפריקה. מתוך שאיפה לבנות בירה קיסרית שתתאים לפאר ולגרנדיוזיות של ארמון ורסאי תחת חסותו של בן דורו המלך לואי ה-14 בצרפת, הוא הקים בתוכה מחנות קבע לצבאו הסדיר המפורסם, "עביד אל-בוח'ארי". העיר הפכה כך למבצר אסטרטגי אדיר המוקף חומות ענק עשויות אדמה דחוסה ואבן באורך העולה על ארבעים קילומטרים, המנוקדות במגדלי שמירה ובחרכי ירי.

המונומנטים של מבנס מגלמים את שאפתנותו של הסולטן מולאי איסמעיל להגיע לנצחיות, ובראשם "באב מנסור אל-עלג'", הניצב מול כיכר אל-הדים. שער מפואר זה הושלם על ידי בנו, הסולטן מולאי עבדאללה, ב-1732 לספירה, ועוצב בידי אדריכל שהתאסלם שכונה "אל-עלג'" (הכופר). הוא מהווה ללא ספק את פנינת העטרת של שערי המערב המוסלמי ההיסטוריים, והוא בולט בקשתות הפרסה המחודדות שלו ובעיטורי הזליג הירוקים והצהובים המורכבים שלו. תפארתו מושלמת על ידי שני עמודי שיש קורינתאי עתיקים ועצומים שנלקחו מחורבות העיר הרומית הסמוכה וולוביליס. כיכר אל-הדים, שתוכננה כרחבה רחבת ידיים המיועדת למצעדים צבאיים ולטקסים קיסריים, מובילת למבנה המפורסם של "הרי א-סואני", או בית המים. מדובר באסמים מונומנטליים בעלי קירות עבים וקמרונות חבית ענקיים, שתוכננו בקפידה לשמירת טריות היבולים ולשמירה על טמפרטורה מתונה במשך שנים לקראת מצורים ובצורות. הם מתקשרים ישירות עם "בריכת סואני" (בריכת א-אגዳል), מאגר מים מלאכותי עצום המשתרע על פני ארבעה דונמים (הקטרים), שנחפר כדי להשקות את האורוות הקיסריות שאיכלסו בעבר שנים עשר אלף סוסים של הצבא האיסמעילי הודות למערכת גלגלי שאיבה גאונית שהופעלה על ידי הסוסים עצמם.

המסתורין של מבנס נמשך ב"חבס קארא", מבוך עצום של צינוקים ומסדרונות תת-קרקעיים מקומרים חסרי חלונות, סביבו נטוו אגדות עממיות רבות. שנבנה במקור כדי לשמש כלא לשבויים וללוחמים וכן כמחסן לוגיסטי צבאי לציוד ולמזון, המתחם שוכן בסמוך ל"קובת א-סופרא" (כיפת השגרירים), אולם קבלת הפנים המפואר שבו קיבל הסולטן מולאי איסמעיל את פני השליחים, הדיפלומטים והשגרירים של הממלכות האירופיות כדי לנהל משא ומתן על כופר נפש ולאשר הסכמי מסחר. מורשתה המונומנטלית של העיר האיסמעילית מתעשרת גם ב"מאוזוליאום של מולאי איסמעיל", מקלט אמיתי של שלוה ועידון אדריכלי המעוטר במסדרונות מרוצפי שיש, מזרקות מקרקשות ועבודות גבס עדינות המעוטרות בכותרות עץ ארז בציפוי זהב. לכך נוספים ארמונות מלכותיים עוצרי נשימה כמו ארמון מהנצ'ה, דאר אל-מחזן וארמון מנסור, לצד שערי הגנה מרכזיים נוספים כמו באב אל-חמיס ובאב ברדאיִן. מבחינה גאוגרפית והיסטורית, מבנס נותרה בלתי נפרדת מהעורף הקרוב שלה: העיר הרומית העתיקה וולוביליס, על פיוזיה המדהימות ושער הניצחון שבה, והעיר הלבנה "מולאי אידריס זרהון", המאכלסת את קברו של מייסד שושלת האדריסים בלב ההרים.

סיפוריהם של שגרירים ומזרחנים הנציחו את תפארת החצר האיסמעילית במבנס, כמו ספרו של הסופר האנגלי ג'ון ווינדוס שכותרתו "מסע למקוונס", שפורסם ב-1725 לספירה. כמי שהתלווה למשלחתו של הקפטן צ'ארלס סטיוארט לשחרור שבויים, הוא תיאר שם את התفعמותו מהמונומנטליות של החומות האיסמעיליות, מזריזותם של סוסי האורוות ומהודם של המסדרים הצבאיים שריכזו אלפי חיילים ופרשים. ההיסטוריון המרוקאי עבד אל-רחמן אבן זידאן תיעד מצידו באנציקלופדיה המופתית שלו "איתאף אלאם אל-נאס בי-ג'מאל אכחבאר חדירת מכנס" תיעוד היסטורי מונומנטלי המאגד את פרטי הארגון הצבאי והעירוני, כמו גם את דמויותיהם וחכמיה של העיר. הסופר הצרפתי פייר לוטי תיעד מצדו את התרגשותו העמוקה למראה חומותיה המתפשטות של מבנס עם שקעה, ותיאר אותן כמי שנבנו ביציבות המיועדת לקרוא תגר על המאות ועל פגעי הזמן. בנוסף, עדויותיהם של שבויים אירופים משוחררים, כגון הגרמני גרגוריוס, והפתוות של גואלים ספרדים הורישו מכרה של מידע יקר ערך על חיי היומיום והתחכום של הארגון עירוני של העיר בשיאה.

מבנס מבססת את מעמדה כערש היסטורי של מסדרים סופיזם, ומאכלסת בין היתר את "זאוויית אל-איסאוויּה", שנוסדה על ידי השיח' מוחמד בן עייסא, שזכה לתואר "אל-שיח' אל-כאמיל" (השיח' המושלם), שדרכו התפשטה ברחבי מרוקו וברחבי העולם המוסלמי. מוסעם האייסאוואי השנתי נחוג בה חגיגה החופפת את יום הולדתו של הנביא (עיד אל-מולֵד), וממלא את סמטאות העיר בצלילים החודרים של הח'איטות האיסאוויות, בקולות התופים הגדולים ובתנועות ההתנדנדות של החסידים (מורידין) במהלך ה"הדרה" הסופית במצב של אקסטזה. מבנס הייתה גם בירה חלוצית עבור אדוני שירת ה"מלהון", ואיכלסה בין חומותיה את משורריה הבולטים ביותר שחיו בה וחיברו בה את יצירותיהם. בולטים שבהם סידי קאדור אל-עלאמי (סידי עבד אל-קאדיר בן מוחמד אל-עלאמי), מחבר שירים אל-מותים, לצד המשורר אחמד אל-ע'רבלי ואל-תוהמי אל-מד'ערי, שהללו את סמטאות העיר וגניה בדיוואן פופולרי עממי ייחודי.

האוכל המבנסי משקף את נדיבות בוסתני הסאיס ואת המוניטין של הזיתים שלה, כאשר "תג'ין מדרבל" ניצב בגאון בראש מנותיו המסורתיות העתיקות. מדובר במנה קיסרית מעודנת שבה בשר כבש רך מתבשל לאיטו על אש גחלים עם בצלים קצוצים, שום, זعפרן טהור, זנגביל ומקל קינמון עד שהרוטב מצטמצם ומקבל גוון זהוב עמוק. במקביל, חצילים טריים נפרסים לפרוסות, מוצלחים וזהובים בשמן זית. לאחר מכן הם משולבים בכלי שני המכיל את ציר הבשר בתוספת סוכר או דבש, וכן קורטוב נדיב של קינמון וזרעי שומשום קלויים. פרוסות החצילים המושחמות מסודרות כזר סביב פירמידת הבשר הרך, בהרמוניה עדינה המשלבת מלוח ומתוק המודגשת בעוצמת התבלינים האותנטיים. מבנס בולטת גם ב"קוסקוס שבעת הירקות" שלה המעוטר בטפייה (בצל וצימוקים מקורמלים), וכן באיכות השמן והזיתים המפורסמים שלה. בשוק רחבת באב בודיר, הדוכנים גדושים בזיתים כבושים למיניהם – ממולאים בשמים, מתובלים בתימה פראית, האריסה ושום, בעוד הארוחה מסתיימת בפריכות עוגיות "פקאס מבנסי" עם שקדים ואניס, או במחאנשה הממולאת במחית שקדים מקומית.