האמונה מייצגת את היסוד האינטלקטואלי והרוחני שעליו נשענת כל דת, ומציגת את נקודות ההשקה המרכזיות ואת המחלוקות היסודיות בין שלוש ההודעות. באסלאם, האמונה מבוססת על שישה עמודים אוניברסליים: האמונה באלוהים באמצעות ייחוד האדנות (תאוחید אר-רובוביה), ייחוד האלוהות (תאוחید אל-אלוהיה) והשמות והתארים; האמונה במלאכים; בספרים השמימיים שהורדו בצורתם המקורית; בכל הנביאים והשליחים ללא הבדלה ביניהם; ביום הדין ומה שמשתמע ממנו מבחינת תחיית המתים, המאזניים, הגשר (הצִראט), בגן העדן ובגיהנום; וכן בגזירה האלוהית, בטובה וברעה שבה. לכך נוספים ההתעלות המוחלטת של הבורא מעל להתגלמות בבשר (התגלמות), מיזוג או אימננטיות, ודחיית תורת החטא הקדמון, שכן כל תינוק נולד בטבעו הראשוני (פִטרה) מבלי שאיש יישא את עוונו של אחר.
הטקסטים של הקוראן והסונה סיכמו מבנה דוגמטי איתן זה לכלל האמונה הסופי, דברו של אללה:
«אמור: הוא אללה, אחד ויחיד. אללה, האחד שאליו נזעקים כולם. הוא לא הוליד ולא נולד. ואין איש השקול לו»
דובר אמת אללה. החברים הנעלים שמרו על מונותאיזם טהור זה מפני טומאות הקיצוניות והכתות המחדשות, כשהם מאשרים בדבריהם המוסכמים: «האמונה בגזירה היא מערכת המונותאיזם, וכל הפוגש את אללה מבלי לשתף עמו דבר ייכנס לגן העדן ברחמיו ובחסדו».
על עיקרון זה הסכימו ארבעת האמאמים: אבו חניפה חיבר את ספרו "אל-פقه אל-אכבר", מאליק ביסס את כללו המפורסם לאשר את תארי האינפורמציה ללא דיון במודالיות (תכיף) או דימוי (תמثيل), א-שאפעי קידד את יסודות האמונה ב"אר-ריסאלה", ואחמד איבן חנבל עמד איתן בביצור יסודות הסונה, בהסכמה כי האמונה היא הצהרה בלשון, אמונה בלב ומעשה באיברים, כפי שניסחו בעקרונותיהם הדוגמטיים: «האמונה גדלה עם הציות ופוחתת עם אי-הציות, ואף אחד מאנשי הקיבלה אינו מוגדר ככופר בשל חטא מעשי אלא אם כן הוא מחשיב אותו למותר».
בהשוואת יסודות אלו לתלמוד ולמסורת הרבנית שנוסחה לאחר מכן על ידי הרמב"ם ב-שלושה עשר עיקרים דוגמטיים, אנו נוכחים כי היהדות חופפת את האסלאם במוناتאיזם קפדני ובדחיית התגלמות האלוהות, אלא שהתלמוד משלב את תורת המונותאיזם עם מושג הבחירה הלאומית של בני ישראל, לצד ציפיית בואו המשיחי הגואל מזרע דוד. כמו כן, התלמוד ידע, בפרק העשירי של מסכת סנהדרין, דיון היסטורי סוער בין הפרושים, שאישרו את תחיית המתים ואת העולם הבא, לבין הצדוקים, שהכחישו זאת, עד שהרבנים הכריעו את השוגה בכלל התלמודי: «כל המכחיש שתחיית המתים מן התורה היא אין לו חלק לעולם הבא», לצד הופעתם של סיפורים דרשניים בגמרא המייחסים תיאורים אנושיים לעצמות האלוהית, כגון הבכי על חורבן הבית, טקסטים שאותם מפרשים הפילוסופים היהודים באופן מטאפורי.
באשר לדוגמה של האוונגליון ושל האסיפות הכנסייתיות הגדולות שהחלו בניקיאה בשנת 325 לספירה ובקונסטנטינופול בשנת 381 לספירה, זו התבססה על מושג האהבה האלוהית, הגאולה והישועה אל מול החטא הקדמון, ונתגבשה בקרדו התופס את המהות האלוהית כמהות אחת בשלושה קנים, תוך התבססות על ההבנה התיאולוגית של טקסט הבשורה: «מתוך אהבה עליונה, הגואל מסר את עצמו כישועה לאנושות למען כל המאמין בו יזכה לחיי עולם». לפיכך, האסלאם מייחד את עצמו בהכרה דוגמטית מפורשת במשה ובישו, עליהם השלום, תוך שמירה על התעלות מוחלטת של הבורא מפני התגלמות ופגמים.
תגובות (0)
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!