בתי שואלת: איך אנחנו יודעים שאלוהים קיים?

ליד שולחן האוכל, בין ביס לביס, הפתיעה אותי בתי בת ה-ארבע-עשרה כשאמרה שכולם בבית הספר מכנים אותה כופרת. לדבריה, היא לא הכחישה את קיום האל, לא לעגה לדת ולא פגעה בקודש; כל מה שעשתה היה לשאול את חבריה: מה אם הדת שאנו מאמינים בה אינה הדת הנכונה? ואיך אנחנו יודעים שאלוהים קיים?

שתי שאלות שלא מצאה להן תשובה שתניח את דעתה. לפי עדותה, תמיהתה נתקלה בשיחות על שיתוף (עבודת אלילים) והצורך ללמוד פולחנים וציות, עד שהרגישה שהשאלה עצמה היא האשמה. מה שהכאיב לי יותר מכל לא היה עצם השאלה, אלא העובדה שהיא חזרה עם הרושם שעליה להסתיר את שאלותיה כדי שלא יחשדו בה.

כאב, שלמד בחינוך מסורתי וסיים לימודי שריעה, מצאתי את עצמי מול מחדל שאין זה ראוי להטיל את כולו על בית הספר. הנחתי זמן רב שהאמונה שהשתרשה בנפשי תשתרש בנפשה באופן אוטומטי, ומה שהיא שומעת על הדת מספיק כדי לבנות את הבנתה. אך אותו לילה חשף בפניי שילדינו עשויים לשנן תשובות רבות, ואז להישאר לבדם מול השאלות שבאמת מעסיקות אותם.

לא מצאתי התחלה כנה יותר מהקשבה: להבין על מה היא שואלת לפני שאמהר להשיב, ולהבחין בין רצונה לדעת לבין השיפוט שהודבק לה. השאלה על הוכחת האמונה אינה כשלעצמה הכחשה שלה, וחיפוש הבנה אינו שווה ללעג או לעקשנות. ייתכן שהשאלה היא הסימן הראשון לכך שהילד החל להתמודד עם מה שלמד במודעות ובאחריות.

בקריאתי את האסלאם, האמונה אינה מבוססת על השבתת השכל, וריבוי שינון אינו מחליף את הבנת המשמעויות. הקוראן קורא להתבונן ביקום, להרהר בנפש, להעמיק בהתגלות, ותובע מבעלי הטענות להביא את הוכחתם. הפולחן בהקשר זה הוא קשר עם אלוהים הניזון מידע ומאהבה, וחוזר בתורו לחזק את האמונה ולחנך את הלב. נאמר על אבו א-דרדא, רדי אללה ענה, שאמר:

«הרהור של שעה טוב יותר מתפילת לילה שלם»

, וזהו מאמר המיוחס לו בשרשרת מסירה מהימנה, כפי שהובא על ידי אבן אבי שיבה ואל-ביהקי, ולא חדית' מיוחס לנביא כפי שרווח בפי הבריות.

מהביטויים המובהקים למעמד ההתבוננות הוא החדית' של עאישה, רדי אללה ענה, על תפילת הלילה של הנביא, עליו השלום, שבכה עד שהרטיב את האדמה. כשראה אותו בילאל, שאל אותו: מדוע אתה בוכה בעוד אלוהים סלח לך על חטאיך שקדמו ושבאו לאחר מכן? הוא סיפר לו על ירידת הפסוק: ﴿בבריאת השמיים והארץ ובחילופי הלילה והיום יש אותות לבעלי התבונה﴾ (סורת אאל עמראן: 190), ואמר:

«האם לא אהיה עבד אסיר תודה? ... אוי למי שקורא זאת ולא מהרהר בכך»

. הובא על ידי אבן חיבאן בספרו המהימן, ואל-אלבאני אישר את מהימנותו בסדרת הספרים המהימנים. הסצנה מאחדת פולחן, הכרת תודה והתבוננות, ומזכירה שקריאת הפסוקים אינה ממצה את מטרתה אם נעדרת ההתבוננות במשמעותם.

הפסוקים הבאים מתארים את בעלי התבונה כמי שזוכרים את אלוהים בעמידה, בישיבה ועל צידם, ומהרהרים בבריאת השמיים והארץ, ואז אומרים: ﴿ריבוננו, לא בראת זאת לריק, השתבח שמך, הצל אותנו מעונש האש﴾ (סורת אאל עמראן: 191). הם מאחדים זכירה, מחשבה, תפילה ומעשה בחיים אמוניים אחדים. אין הכרח להוציא מהם סדר כרונולוגי אחד שכולם חייבים ללכת בו; ההתבוננות עשויה להוביל לאמונה, עשויה להוסיף למאמין אמונה, והפולחן עשוי לפתוח לליבו פתח של הבנה שלא הבחין בו קודם.

לכן, השאלה שצריכה להעסיק אותנו אינה: איך נמנע מילדינו לחשוב? אלא: איך נעזור להם לחשוב בכנות, להבחין בין הוכחה לבין רושם, ולדעת שהודאה בחוסר ידיעה היא התחלת הלמידה?

בסיפורו של אברהם, עליו השלום, יש מה שמאיר משמעות זו. אמר הנעלה: ﴿וכאשר אמר אברהם: ריבוני, הראני איך תחיה את המתים. אמר: האם אינך מאמין? אמר: בטח, אך כדי שירגע ליבי﴾ (סורת אל-בקרה: 260). הוא הוכיח את אמונתו באומרו "בטח", וביקש לצפות בדרך ההחייאה כדי שתגבר שלוות ליבו. לא ראוי להפוך זאת להוכחה שפקפק ביכולת האל, כשם שלא ראוי להתעלם מהלקח בסיפור: בקשת הבהרה נוספת אינה סותרת את יסוד האמונה.

השימוש במשמעות זו בחינוך ילדינו אינו אומר להשוות את חוויותיהם למעמד הנביאים; אלא אומר שתוספת שלווה היא מטרה ראויה, ושתשובה עדיפה על נזיפה כאשר השאלה כנה.

באשר לשאלת בתי על הדת המורשת, היא נוגעת בסוגיה שהקוראן הציג שוב ושוב, כאשר ביקר את אימוץ מסורת האבות כטיעון מספיק לדחיית האמת. השייכות שאנו מקבלים מהמשפחה מעניקה לנו התחלה, אך אינה פוטרת אותנו מהבנה. לא מספיק לומר לילד ששואל על נכונות אמונתו: "זה מה שמצאנו אצל אבותינו"; שכן בן של כל דת יכול לשמוע את אותה התשובה.

אבו חאמד אל-ע'זאלי ביטא ב"המושיע מן התעייה" את עיסוקו בהשפעת החינוך על אמונות האנשים, ואת רצונו להבחין בין הידע שהוא סומך עליו לבין החיקוי שקיבל בילדותו. ניסיונו נותר חוויה אינטלקטואלית ורוחנית בעלת הקשר משלה, לא מרשם שכל מאמין חייב לעבור. לא נדרש מאדם להעמיד פנים שהוא מטיל ספק כדי שאמונתו תהיה נכונה, אך מי שנתקף תמיהה זקוק למי שיעזור לו להבינה, לא למי שידחוף אותו להסתירה.

המלומדים נחלקו בדרכי ביסוס הידיעה על אלוהים, ובמעמד הטבע, ההתבוננות וההיקש, וביטויים שונים לגבי החובה הראשונה של המאמין. אין צורך להעמיס על שיחה עם נערה בת ארבע-עשרה את כל פרטי המחלוקת הזו; די לנו כאן להבין שלאנשים יש שאלות שונות ודרכי הבנה שונות, ושתשובה שמרגיעה אדם אחד עשויה להותיר אצל אחר שאלות הדורשות הבהרה נוספת.

אך ההגנה על זכותה של בתי לשאול אינה מספיקה לבדה. היא שאלה: איך אנחנו יודעים שאלוהים קיים? וזו שאלה הראויה לתשובה שחורגת מהאמירה שהשאלה מותרת.

אחד הפתחים הקוראניים לתשובה זו הוא דבריו: ﴿האם נבראו מאין, או שמא הם הבוראים?﴾ (סורת א-טור: 35). הפסוק מפנה את המבט למקור קיום האדם: האם יצר את עצמו, או שנוצר ללא יוצר? האדם לא היה קיים ואז נמצא, ואינו יכול להעניק לעצמו קיום לפני שהוא קיים. מכאן מתחיל ההיקש על הצורך של הנמצא המקרי ביוצר.

היקש זה אינו מבוסס על המשפט "לכל דבר יש יוצר", שאחרת השאלה חוזרת ליוצר עצמו; אלא על כך שמה שקורה לאחר שלא היה קיים זקוק להסבר לקיומו. בתפיסה האמונית, אלוהים אינו עוד חוליה בשרשרת הנבראים, אלא הוא הבורא שאינו שואב את קיומו מאחר. זהו טיעון הדורש הסבר של הנחות היסוד שלו ודיון בהתנגדויות לו, לא השלכתו במשפט מהיר ואז דרישה מהשואל לשתוק.

ישנה גם ההתבוננות בסדר היקום וביכולת להבינו, בחיים ובתודעה, ובשאלות של תכלית ומשמעות. אלו הם פתחים להתבוננות והיקש, ואינם תחליף למחקר מדעי על אופן פעולת הטבע. אין לקשור את האמונה בחלל בידע שלנו, ולומר שכל מה שנכשלנו היום להסביר הוא הוכחה עצמאית לקיום האל; שכן המדע עשוי להתקדם בהסבר התופעה, בעוד השאלה על מקור הקיום ויסודו נותרת פתוחה ברמה אחרת.

באשר לשאלה השנייה, על נכונות הדת שאנו מאמינים בה, היא לא מוכרעת אוטומטית רק על ידי הוכחת קיום בורא. היא דורשת מחקר בהתגלות ובנבואה, ובהוכחות לאמיתות המסר, תוכנו ומקורותיו. מן היושרה כלפי ילדינו להפריד בין שתי השאלות, ולהעניק לכל אחת את המגיע לה, במקום להציג תשובה לאחת כאילו היא מייתרת את השנייה.

כאן מגיע מעמד העיון בקוראן: לקרוא אותו כדי להבין את משמעויותיו, הקשריו וטיעוניו, לא רק כדי לאסוף פסוקים שנציב מול השאלה. אמר הנעלה: ﴿ספר הורדנו אליך מבורך, כדי שיהגו בפסוקיו ויזכרו בעלי התבונה﴾ (סורת סאד: 29). העיון דורש סבלנות, למידה, והבחנה בין הטקסט לבין הבנתנו אותו, ובין מה שאנו יודעים לבין מה שאנו צריכים לשאול בו את המומחים.

כמו כן, יש להבחין בין שאלה קוגניטיבית שבעליה רוצה תשובה, לבין מחשבה חולפת שהוא שונא, לבין הרהור חוזר ומציק. אלו מצבים שונים, ולא ראוי להתייחס לכולם כאל עמדה אמונית אחת. בספר המהימן של מוסלמי מובא שכמה מהחברים סיפרו לנביא, עליו השלום, על מחשבות שהם מחשיבים כחמורות מכדי להגותן, והוא אמר:

«זוהי האמונה הטהורה»

. הדבר הובן לאור הסלידה שלהם מאותן מחשבות והחמרתן בעיניהם, לא שהתוכן עצמו הוא אמונה. בכך יש מה שמונע פזיזות בשיפוט אדם בגלל מה שעולה בנפשו.

איני אומר שחינוך ילדים לתפילה ופולחן הוא טעות, או שיש לדחות זאת עד שיסיימו את שאלותיהם; חינוך לפולחן, בניית אופי והעמקת ידע הם דברים משלימים. הטעות היא להפוך את הציווי לפולחן לתשובה יחידה לשאלה המבקשת הוכחה, או להניח שריבוי הנחיות מייתר הקשבה טובה.

אני יודע גם שמורה עשוי להיות מופתע משאלה שאין לו תשובה עליה, כשם שאב עשוי להיות מופתע. אין באמירה "איני יודע, אחפש איתך" כדי להפחית ממעמדו; אלא יש בה שיעור מעשי ביושרה. לעומת זאת, תשובה חפוזה, איום או הטחת כינויים, עשויים להותיר רושם רחוק יותר מהשאלה עצמה, ולדחוף את הילד לשתיקה מולנו מבלי שתתפוגג תמיהתו.

אחריות בית הספר אינה עוצרת במתן תשובה; היא כוללת הגנה על התלמיד מפני לעג וסטיגמה בגלל שאלותיו. אם הכינוי "כופרת" הופך לאמצעי להביך נערה מול חבריה, יש לטפל בהתנהגות זו, וללמד את כולם שדיון ברעיונות אינו מתיר פגיעה בבעליהם, ושהשאלה נענית בדיאלוג, לא במשפט כוונות.

בתי לא אמרה לי שהיא הכחישה את אלוהים; היא אמרה שהיא רוצה לדעת. חובתי היא לקחת את דבריה ברצינות, ולהרגיע אותה שאהבתי ומקומה אצלי אינם תלויים בהסתרת שאלותיה. תפקידי אינו מסתכם בהדיפת האשמה ממנה, אלא כולל למידה איך לנהל איתה דיאלוג, ולהודות שמה ששכנע אותי עשוי להזדקק להסבר שונה כדי שהיא תבין אותו.

איני חושש שבתי תשאל, אלא חושש שהיא תלמד שהשאלה אינה מוצאת אצלנו אלא האשמה. איני רוצה שתשנן את ודאותי בלשונה, בעוד תמיהתה נותרת בודדה בליבה. אני רוצה שהקשר שלנו יהיה מרחב שבו היא יכולה לחשוב ולדבר, ולמצוא מי שיקשיב לה גם כשאין לו תשובה מוכנה.

אז אם בנך או בתך ישאלו אותך: איך אנחנו יודעים שאלוהים קיים? אל תתחיל בלשפוט אותם, ואל תמהר לסגור את השיחה. שאל אותם למה הם מתכוונים, הקשב למה שמעסיק אותם, ואז שתף אותם במה שאתה יודע בבהירות ובעדינות. ואם הידע שלך מסתיים בשאלה, אמור: איני יודע, אך נוכל לחפש וללמוד. האמון שאתה שומר באותו רגע עשוי להיות התחלה של דיאלוג שיימשך שנים, ויניב הבנה עמוקה יותר ואמונה מודעת יותר.