האגדה של סאליח בן טריף ומסתורין אימפריית ברגואטה

הזיכרון ההיסטורי של המגרב בימי הביניים צר בתוכו אחד הסיפורים המסתוריים והשנויים ביותר במחלוקת: סיפורו של איש ששמו נקשר בהקמת ישות ברברית (אמזיغית) עצמאית בחוף האטלנטי. ישות זו לא הסתפקה בהתנגדות לרשויות הפוליטיות שהתחלפו במרוקו, אלא המקורות אף מייחסים למייסדה טعנה לנבואה, כתיבת ספר דתי בשפה הברברית, וקביעת מערכת של פולחנים ופסקי דין הסותרים את עקרונות האסלאם בהיבטים מהותיים. אותו איש הוא סאליח בן טריף, שביוגרפיה שלו הפכה לתערובת מורכבת של עובדות היסטוריות, נרטיבים דתיים ומיתוסים פוליטיים. בעוד שברגואטה, המדינה הקשורה בשמו ובשבטו, הצליחה לעמוד במשך מאות שנים מול יריבים מתחלפים – מהאידריסים, דרך כוחות המזוהים עם האומיים והפאטימים, ועד לאל-מוראביטון (האלמורבידים) ואל-מוואחידון (האלמוהדים). בין היעלמותו המסתורית של המייסד, ספרו האבוד, ומלכיה שהקיפו עצמם בהילה דתית, צפות שאלות שההיסטוריונים לא סיפקו להן תשובות חד-משמעיות, במיוחד משום שרוב מה שהגיע אלינו על מדינה זו תועד בידי סופרים השייכים לסביבה דתית ופוליטית עוינת כלפיה, בעוד שעדותה הישירה על עצמה נעלמה למעט שברים שהועברו על ידי אחרים.

ברגואטה לא הייתה סתם שבט קטן שהתמרד נגד השלטון, אלא פדרציה של קבוצות ברבריות שונות שהתיישבו באזור תאמסנה, המשתרע במישורים האטלנטיים של מרוקו בין נהר אבו רקרק בצפון ונהר תאנסיפט בדרום, עם הבדלים בגבולות ההשפעה בפועל מתקופה לתקופה. המרחב ההיסטורי שלה כלל אזורים הנמצאים כיום בסביבת רבאט, סלא, בן סלימאן, קזבלנקה, שאוויה, אזמור וחלקים מדקאלה. אלו קרקעות שסיפקו, בזכות מרעיהן, מישוריהן החקלאיים ונהרותיהם, בסיס כלכלי חשוב להקמת שלטון מקומי חזק. היסטוריונים מקשרים את צמיחת ישות זו לתמורות הגדולות שעבר המגרב במהלך המאה השנייה להג'רה, כאשר ההשפעה האומية הישירה נסוגה עקב מרידות שבטיות ודתיות, והופיעו כוחות מקומיים ששאפו לעצמאות פוליטית ולסדר מחדש את יחסיהם עם מרכזי השלטון במזרח.

הקושי בחקר היסטוריית סאליח בן טריף מתחיל בבעיית המקורות עצמם, שכן, ככל הידוע, לא הגיע אלינו ספר רשמי שלם שהופק על ידי ברגואטה, וגם לא טקסט מקורי רציף מן הספר הדתי שיוחס על ידי הנרטיבים למייסדה, ואף לא רישומים מינהליים החושפים באופן ישיר את מוסדותיה, כלכלתה וחוקיה. אבו עובייד אל-בכרי, שמת בשנת 487 להג'רה, עומד בראש ההיסטוריונים ששמרו את פרטי הידיעות עליה בספרו "אל-מזאليك ואל-ממאליק" (דרכים וממלכות), לצד אבן חوقל, אבן חזם, אבן חלדון, אבן אבו זרע אל-פאסי ואחרים. אולם חשיבותו של אל-בכרי חורגת מעצם סיפור החדשות, שכן הוא שימר עדות המיוחסת לאיש ברגואטי מתוך השלטון עצמו: אבו סאליח זמור בן מוסא בן هشام בן וארדיזן, שהגיע לקורדובה בשוואל בשנת 352 להג'רה (התואמת בקירוב לשנת 963 לספירה), כשליח מאת השליט אבו מנסור עיסא אל החליפה האומי אל-חכם אל-מסתנצר באלאה. זמור היה איש התפילה של עמו, והוא ליווה מתורגמן בשם אבו מוסא עיסא בן דאוד א-סטאסי, אשר תרגם את דבריו לערבית. כך הפכה שגרירות זו לאחד החלונות החשובים ביותר דרכם הכירו ההיסטוריונים המוסלמים את האמת של האמונה הברגואטית כפי שהוצגה על ידי אחד מנציגיה.

המקורות חלוקים באשר למוצאו של סאליח בן טריף ומשפחתו, סוגיה שבה מתערבבים ייחוסים שבטיים עם תעמולה פוליטית ופרשנויות דתיות. אל-בכרי ציטט מזמור כי טריף, אביו של סאליח ומקור שושלת השלטון, מיוחס לשמעון בן יעקב בן יצחק, בגרסה המעניקה לו מוצא ישראלי. ידיעות אחרות גורסות שסאליח או כמה מאבותיו הגיעו מאנדלוסיה, ויתר דיוק מאזור ברבטה או נהר ברבט הקשור לנפת שדוניה, ושם ברגואטה גזיר מאותו מוצא לאחר שעבר לשפה הברברית. אולם אבן חלדון סירב לצמצם את מוצאה של ברגואטה להסבר זה, והעדיף לייחס אותה לשְׁמוּדָה (סמונדה) בהתחשב במולדתה, בשכנותה ובהמשכיות השבטית של קבוצותיה. קריאה היסטורית אחרת גורסת שברגואטה כלל לא הייתה בעלת מוצא יחיד, אלא התאגדות של שבטים וענפים שונים שהתאחדו תחת הנהגה משותפת. באשר לקישור שמה לשבטי הבאקווה, שהיו ידועים במרוקו בתקופה הרומאית, הרי שהוא הועלה על ידי חוקרים אחדים על סמך דמיון השמות והמרחב הגאוגרפי, אך מחקרים לשוניים והיסטוריים מאוחרים יותר חלקו על כך, עד שקישור זה הפך להשערה בלתי מבוססת במספר מקורות מתמחים.

אין לקבוע בוודאות שכל הדיווחים המייחסים לסאליח מוצא יהודי הומצאו מסיבות תעמولתיות, כשם שאין להסתמך עליהם כאמת מוחלטת וסופית. הייחוס בכתבי ימי הביניים היה כלי להסרת או מתן לגיטימציה והסבר מוצא, ותנועות רבות שהתנגדו לשלטונות הדתיים והפוליטיים סבלו האשמות בנוגע למוצא מנהיגיהן ואמונותיהן. לכן, קריאה ביקורתית דורשת להפריד בין קיומו של סיפור היסטורי על מוצא ישראלי, לבין החזקת ראיה עצמאית המאשרת את נכונות אותו מוצא. אותה הסתייגות חלה על הדיווחים המתארים את סאליח כמי שהיה יהודי ואז התאסלם, או כמי שאימץ את זהותו הדתי כאמצעי לייסוד שלטון חדש; אלה פרטים שאין לגביהם עדות עכשווית מכרעת.

השורשים הפוליטיים הברורים ביותר להופעת ברגואטה חוזרים למרד הברברי הגדול שפרץ בשנת 122 להג'רה (שנת 740 לספירה) נגד השלטון האומי במרוקו. המרד היה תוצאה של הצטברות מתחים הקשורים לגביית מיסים, אי-שוויון ביחס ומדיניות של מושלים מסוימים, לצד התפשטות רעיונות חואריג'יים, בעיקר הא-צופריה, שסיפקו מסגרת דתית להתנגדות לשלטון האומי. מייסרה אל-מת'ערי בלט כמנהיג התנועה בשלב הראשון, בטרם נרצח בידי חלק מחסידיו וההנהגה עברה لخالد בן حميد الزناتي (ח'אלד בן חמיד א-זנאתי). המרד ידע קרבות גדולים, ביניהם קרב אל-אשראף, והביא להחלשת השליטה האומية על חלקים נרחבים ממרוקו. אל-בכרי מציין שטריף היה מחסידיו של מייסרה, ושבנו סאליח היה עד לכמה מן המלחמות לצדו בהיותו צעיר. לאחר הירצח מייסרה והתפזרות חסידיו, ירד טריף לארץ תאמסנה, שבה ישבו שבטים מזנאתה ומזוועגה, והקבוצות המקומיות העמידו אותו עליהן, והוא נטל את מנהיגותם ונשאר, על פי עדות זמור, באסלאם עד מותו.

המסורות מוסרות שטריף הותיר אחריו ארבעה בנים, וסאליח נבחר מתוכם ליטול את ההנהגה, הגם שהכרונולוגיה המדויקת של שלב זה מעוררת קשיים. מקורות מסוימים ממקמים את הופעת הקריאה (הדַעְוַה) המיוחסת לסאליח בשנת 125 להג'רה, בעוד שדיווחים אחרים מציינים את פטירת אביו בשנת 127 להג'רה, דבר שעשוי לשקף הבדל בקביעת תחילת פעילותו הדתית ותחילת שלטונו העצמאי, או בלבול בהעברת האירועים. עדותו של זמור מציינת גם שסאליח נולד מאה שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד עליו השלום, קביעה שאין לקבלה מבלי לדון במידת התאמתה לגילאי הדמויות ולאירועים הבאים. עם זאת, הדיווחים מסכימים במהותם כי מעבר ההנהגה לסאליח היה קשור במהפך גדול באופי הפדרציה השבטית, שכן היא חדלה להסתמך על מנהיגות צבאית ופוליטית בלבד, והפכה קשורה באמונה ייחודית שייחסה לשליט תכונות של נבואה וחקיקה.

מקורות מסוימים מתארים את סאליח כמי שהיה בראשית דרכו מקרב בעלי הידע והסגפנות, וכי הייתה לו יכולת לנאום, לשכנע ולהשפיע בסביבתו השבטית. ידיעות מאוחרות מוסיפות כי הוא נדד למזרח, למד אצל אנשי תיאולוגיה סכולסטית (עִלְם אל-כַּלאם), נחשף לזרמים דתיים שונים ואף עסק במה שכינו ספרי אותו עידן כשפים, להטוטים (נירנגאת) ותחבולות. בכמה דיווחים צוין כי למד אצל איש מעתזלי, אך דיווחים אלה אינם מסכימים על שם השיח', מקום הקבלה או זמנו. כמו כן, צד חשוב מהידיעות על המסע המזרחי ולימוד חכמת הכוכבים והניחוש נקשר בטקסט של אל-בכרי לנכדו יונס בן אליאס, ולא לסאליח עצמו, מה שמעלה את הסבירות לבלבול בין דורות שושלת השלטון בחלק מן הכתבים המאוחרים. לכן, אין לטעון בוודאות שסאליח למד פقه, חדית', אסטרונומיה וכימיה בעיראק ובחג'אז, או שהתמצא בעברית ובסורית, או שהשתייך לחוגי הכייסאניה והבטניה, כל עוד פרטים אלו אינם נשענים על עדים עצמאיים מספיקים.

מבחינה רעיונית, חבל המגרב חווה באותה תקופה אינטראקציה בין האסכולות האסלאמיות המוקדמות, הזרמים החואריג'יים והמסורות המקומיות, והמחלוקת סביב האמאמות, הצדק והסמכות הדתית הייתה חלק מהמאבקים הפוליטיים. סביבה זו עשויה הייתה לסייע להופעת הדעוה הברגואטית, אך הוכחת השפעתו של סאליח על ידי זרם מסוים דורשה מעבר לדמיון בין רעיונות מסוימים. קיומה של תפיסה לגבי המהדי המצופה או ההיעלמות והחזרה (רַגְעָה), למשל, אינו מספיק לבדו כדי לקבוע שסאליח קיבל אמונות אלו ישירות מקבוצה שיעית מסוימת, כשם שהבדלו מהפقه האסלאמי אינו אומר בהכרח שכל פולחניו נלקחו מהיהדות, הנצרות או דתות ברבריות קודמות. הגישה המתודולוגית הסבירה ביותר היא שהאמונה המתוארת במקורות הייתה תוצר של אינטראקציות דתיות וחברתיות מקומיות שקשה כיום לשחזרן במלואן.

המקורות מייחסים לסאליח בן טריף כי הכריז על נבואתו בקרב חסידיו, טען שאלוהים ייחד אותו בשליחות אל עמו, ושהוא המכוון באמירה "צاحب المؤمنين" (צדיק המאמינים) בפסוק הרביעי של סורת א-תחريم (האיסור). קריאתו נקשרה גם בהצגת השפה הברברית כשפה עבור הספר המיוחס לו ועבור הפולחנים שחוקק, מה שהעניק לה נוכחות דתית החורגת מהשימוש היומיומי. פרשנויות מסוימות העדיפו להביא כראיה את הפסוק הקוראני המדבר על שליחת שליחים בלשון עמם כדי להצדיק את טענת נבואתו, אך המקורות הזמינים אינם מאפשרים להוכיח את הנוסח המדויק שבו פנה אל חסידיו או את סדר הטיעונים שהשתמש בהם. הסוגיה המרכזית נותנת בעינה: הכתבים האסלאמיים מייחסים לו טענה לנבואה לאחר הנביא מוחמד עליו השלום, והדבר מסביר חלק עיקרי מעמדת הפוסקים וההיסטוריונים המוסלמים כלפי קריאתו.

סאליח לא הסתפק, על פי אותו מידע, בשמו הידוע, אלא אימץ כינויים רבים שיוחסו לשפות שונות. הוא נקרא סאליח בערבית, מאלכ בסורית, עאלִם בעג'מית (שאינה ערבית), וורביא בעברית, ווריהורי בברברית. המקורות פירשו את השם האחרון כמי שאין אחריו דבר. צורת כתיבת שמות אלו השתנתה במסורות, ולכן אין להסתמך על משמעויותיהם הלשוניות בוודאות ללא מחקר עצמאי של מקורותיהם. אולם ריבוי הכנויים חושף צד מהתמונה שניסה הנרטיב הברגואטי, כפי שהעביר זמור, להציג על מייסד הדעוה, כמי שנושא במעמד החורג מגבולות השבט והשפה האחת, ונקשר בתפיסה קוסמית של השליחות והשלטון.

באמונה זו בולט גם הרעיון של המהדי המצופה, שכן המקורות מציינים שסאליח טען שהוא המהדי הגדול שיחזור באחרית הימים, ילחם בדג'אל (האנטיכריסט), וימלא את הארץ צדק לאחר שמלאה עוול, וכי עיסא בן מרים עליו השלום יהיה מחסידיו ויתפלל מאחוריו. כמו כן, יוחסו לו טיעונים המבוססים על דברים המיוחסים למשה עליו השלום, לסטיח הכוהן ולאבן עבאס כדי להעניק לגיטימציה לטענתו. פרטים אלו אינם חושפים בהכרח מקור יחיד ומוגדר לאמונה, אך הם ממחישים את הדרך שבה קישרו הנרטיבים את דמותו של סאליח לתפיסות אסכטולוגיות שהיו מוכרות בסביבות דתיות שונות. רעיון החזרה המצופה הפך בהמשך למרכיב מרכזי בהסבר היעלמותו, ובהצגת המשך השלטון בתוך משפחתו כציפייה למימוש הבטחת מייסדו.

הדבר שעורר את עניין ההיסטוריונים יותר מכל הוא הספר שייחסו המקורות לסאליח בן טריף, אשר תואר כקוראן מיוחד עבור חסידיו וכולל שמונים סורות בשפה הברברית. אל-בכרי מציין שראשונות הסורות הללו היא סורת איוב, והאחרונה היא סורת יונס, וכי ביניהן ישנן סורות בשמות פרעה, קורח, המאן, גוג ומגוג, הדג'אל, העגל, הארות ומארות, טאלוט ונמרוד, לצד סורות הנושאות את שמות התרנגול, החוגלה, הארבה, הגמל והנחש (אל-חנש), וכן סורת פלאי העולם שלה ייחסו חסידיו ידע עצום. בכמה מסורות צוין כי הנחש המוזכר בספר תואר כמי שמהלך על שמונה רגליים, תמונה פנטסטית המשקפת את אופי הידיעות שהגיעו אלינו, מבלי לאפשר לדעת אם הכוונה ליצור מיתולוגי או לביטוי מטפורי שמשמעותו אבדה במהלך התרגום.

החוקר עוצר ותוהה אל מול שמות הדמויות הדתיות והקוראניות שהופיעו בספר זה, שכן הן מצביעות על נוכחות של סיפורים מוכרים במורשת האסלאמית והאברהמית, אולם הם מופיעים לצד שמות של בעלי חיים ומרכיבי טבע שאת משמעויותיהם הדוגמטיות קשה להגדיר בקלות. כמה סופרים ניסו להסביר את קיומה של סורה לתרנגול, לחוגלה ולנחש בחיבורה של הדעוה הברגואטית لأמונות ברבריות קדומות המקודשות בעלי חיים מסוימים, אך קריאה זו נותנת בגדר השערה הזקוקה לעדויות עצמאיות. עצם מתן שמו של בעל חיים לסורה אינו מוכיח את פולחנו או את היותו סמל טוטמי, כשם שאין לפרש כל דין תזונתי או פולחן בלתי מוכר כהמשך ישיר לדת טרום-אסלאמית.

חשיבותו של הספר האבוד עולה בשל העובדה שאל-בכרי שימר חלק מתחילת סורת איוב בתרגום ערבי המיוחס לעדותו של זמור. הטקסט מתחיל באזכור שם אלוהים, שליחתו את הספר אל בני האדם ופירוט חדשותיו, ואז עובר לדבר על ידיעתו של אלוהים, השטן, עמידות האמת ומעמדו של השליח בחיי חסידיו. הטקסט המצוטט כולל ביטוי המציין שהאמת אינה עומדת על תילה ללא שליח האלוהים, ומציג תפיסה לגבי השחתת בני האדם לאחר מותו של הנביא מוחמד עליו השלום. אל-בכרי העביר מילים ברבריות ספורות, ובהן נוסחה הקשורה באזכורו של מוחמד, אך הוא לא שימר את הטקסט הברברי המלא שהיה מאפשר לשנות את בנייתו הלשונית. כאן מתגלה בעיה מדעית מרכזית: לחוקר אין אלא תרגום ערבי חלקי לטקסט דתי אבוד, שהועבר דרך יותר ממתווך אחד, מה שהופך את השיפוט על מקוריותו הלשונית, סגנונו ומשמעויותיו המדויקות למשימה קשה ביותר.

אין די ראיות המוכיחות שספר זה היה נפוץ בגרסה אחידה ונטולת הבדלים לאורך ההיסטוריה של ברגואטה, וכן אין לקבוע אם כל שמונים הסורות שלו הונחו על ידי סאליח עצמו או אם עברו תוספות ופרשנויות בתקופות יורשיו. המקורות מייחסים לחסידיו את האמונה שהדיבור שהניח מייסד הדעוה הוא התגלות משמים, וכי הם הכירו בנבואתו ובנבואתם של חלק מיורשיו משושלתו. מכאן שתיאור טקסט זה כ"קוראן ברגואטי" צריך להיות מובן בהקשרו ההיסטורי, כלומר כספר שעליו טענו בעליו כי הוא התגלות, ולא כחלק מהקוראן הקדוש או כטקסט מוכר באמונה האסלאמית.

החקיקה המיוחסת לסאליח בן טריף כללה מערכת מיוחדת לתפילה, שכן אל-בכרי מסר שבני ברגואטה היו מקייימים עשר תפילות ביום ובלילה, חמש ביום וחמש בלילה. אופן התפילה לא היה אחיד בכל העיתים; חלקן קוימו ברמיזה ללא השתחוויה, וחלקן דמו בצורתן הכללית לתפילת המוסלמים, תוך הבדלים בתנועות ובזכרים (אזכורי האלוהים). הדיווח מזכיר שהם היו מבצעים שלוש השתحויות רצופות, מרימים את המצח והידיים מהקרקע מרחק חצי שרבר, מניחים יד אחת על רעותה בפתיחת התפילה, ואז חוזרים על ביטויים בברברית המביעים את האדרת האלוהים ויחודו. פרטי התפילה השתנו בהתאם לטקסטים ולמוסרים, ולכן תיאור כל תפילותיהם כרמיזה בלבד ללא כריעה או השתחוויה אינו תואם את המופיע בדיווח המקורי.

אחד הביטויים הבולטים ביותר שהעביר אל-בכרי הוא הביטוי "אבסמן יאקש", אותו פירש כמשמעות "בשם אלוהים", ו"מקר יאקש" במשמעות "אלוהים גדול", "איחן יאקש" במשמעות "אלוהים אחד", ו"ורדאם יאקש" במשמעות "אין כאלוהים מלבדו". ביטויים אלו חזרו באזכורים שלאחר התפילה, והמקורות מציינים שנוסحات מסוימות של האדרת האלוהים נאמרו עשרים וחמש פעמים. המתפללים גם דקלו חלקים מספרם במצבים שונים של התפילה, וחתמו אותה בברכת שלום בברברית הכוללת את המשמעות שאלוהים נמצא מעל עבדיו ושום דבר אינו נעלם ממנו בארץ ובשמים. פרטים אלו חושפים נוכחות ברורה של השפה הברברית בפולחן, אף על פי שקשה לקבוע בוודאות את הדיוק הפונטי של כל הביטויים המועברים, בשל כתיבתם באותיות ערביות והבדלי ההגייה בין שתי השפות.

אחד הדברים המוזרים ביותר שהביא אל-בכרי הוא שלבני ברגואטה לא היו קריאת אธาน (אד'אן) ולא אקאמה באופן המוכר למולסים, וכי הם היו מסתמכים על זמירת תרנגולים כדי לדעת חלק מזמני התפילה, דבר שנקשר בדיווח באיסור על שחיטתם. מקורות אחרים מציינים שכפרה על הרג תרנגול הייתה שחרור עבד. כאן הפולחן הדתי מתערבב בדין הנוגע לבעל חיים, אך פרשנות לפיה מדובר בפולחן עצמאי לתרנגול או באמונה שהוא יצור קדוש אינה ניתנת להוכחה מידיעות אלו לבדן. הדיווח מציג סיבה מעשית הקשורה להתרעה על התפילה, בעוד שהמשמעויות הסמליות הרחבויות נותרות בגדר השערות מחקריות.

אשר לטהרה (ודוא), היא קיבלה אצלם, על פי אל-בכרי, סדר שונה מהודוא האסלאמי המוכר. היא מתחילה בשטיפת הטבור והמותניים, אחר כך ניקיון בצואה (אסתنجא), שטיפת הפה, שטיפת הפנים, ניגוב הצוואר והעורף, ולאחר מכן שטיפת הזרועות מהכתפיים, ניגוב הראש והאוזניים שלוש פעמים, ולבסוף שטיפת הרגליים החל מהברכיים. תמונה זו שונה בחלק מפרטיה בין המסורות, אך היא חושפת שהמערכת הברגואטית לא הסתפקה בהוספת תפילות או שינוי ביטויים, אלא סידרה מחדש את דיני הטהרה עצמם, והעניקה להם צורה מיוחדת הקשורה לחקיקה המיוחסת למייסד הדעוה.

בצום, המקורות מציינים שבני ברגואטה צמו את חודש רג'ב והניחו את צום רמדאן, וכי הצום השבועי היה מחובותיהם, לצד התכנסותם לפולחן בצהרי יום חמישי. בטקסט של אל-בכרי מופיע ביטוי על צום יום אחד מכל שבוע, אך קביעת היום בכל המנהגים אינה נטולת קושי בקריאת הדיווח. באשר לקורבן הקורבן (אודחיא), אל-בכרי מיקם אותו ביום האחד עשר בחודש מוחרם, בניגוד למועד חג הקורבן אצל המוסלמים, וישנם בכתבים מאוחרים יותר תאריכים אחרים הדורשים הצלבה עם מקורותיהם לפני אימוצם. הבדלים אלו מאששים כי הפולחנים המיוחסים לברגואטה היוו מערכת דתית עצמאית בעיקריה, למרות שימור מילים ומושגים המוכרים באסלאם.

הפסקי דין התרחבו לכדי הרכוש והזכאת, שכן אל-בכרי מציין שהם לקחו מעשר (עֻשְׁר) מן התבואות, וכי לא לקחו דבר מהמוסלמים שנכנסו תחת שלטונם. למידע זה משמעות פוליטית חשובה, משום שהוא מציין שהיחסים בין השליטים הברגואטים לשבטים המוסלמים שהיו בעלי בריתם לא היו בהכרח יחסי כניעה דתית כוללת, אלא התבססו אולי על הבחנה בין התחייבויות המוטלות על חסידי האמונה הרשמית לבין אלו המוטלות על בעלי הברית. עם זאת, אין נתונים המאפשרים לשחזר את המערכת הפיננסית שלהם באופן מלא, או לקבוע את היקף ההכנסות, המיסים, הרכוש הציבורי והוצאות הצבא והמנהל, וכן אין לקבוע בוודאות שהמעשר הוטל על כל סוגי הבהמות, הפירות והיבולים ללא יוצא מן הכלל.

במעמד אישי, אל-בכרי העביר כי הגבר יכול היה לשאת באיזה מספר נשים שחפץ, בתנאי שיש ביכולתו לפרנסן ולכלכלן, מבלי להיות מוגבל לארבע נשים. הוא גם ציין מגבלות הנוגעות לנישואין עם בנות דודות, גבולות קרבת המשפחה האסורים, איסור על צורות מסוימות של נישואין ופילגشות, ואיסור על התחתנות עם מוסלמים החורגים מהקבוצה הדתית שלהם. דיווחים אחרים מוסיפים פסיקות מיוחדות לגבי גירושין וחזרה (רג'עה), המרחיבות את חזרה עליהם מעבר למה שנקבע בפقه האסלאמי. פרטים אלו דורשים קריאה מדויקת, שכן שוני במונחים הקדומים עלול להוביל להגזמה בתיאור חלק מהפסקי דין, במיוחד במה שנוגע לדרגות הקרבה המותרות או האסורות.

כנראה שהדבר הבולט ביותר בחקיקה השיפוטית המועברת הוא שוני העונשים. אל-בכרי ציין שהגנב הוצא להורג אם הוכחה גניבתו בהודאה או بعדויות (בינה), שהנואף נענש בסקילה, וכי השקרן גורש מהקהילה ונקנה במינוח שלהם "אל-מוגייר" (المغيّر). כמו כן, דמי הכופר (דיא) אצלם הגיעו למאה פרות. פסיקות אלו מרמזות על קיומה של תפיסה קשוחה להרתעה וענישה, אולם המקורות אינם מספקים פרטים מספיקים על בתי המשפט, השופטים, דרכי ההוכחה, הערעור ומנגנוני ביצוע הפסיקות. לכן אין לקבוע בוודאות שכל חקיקות אלו יושמו באותו אופן בשבטים השונים ובתקופות ההיסטוריות השונות, או שהמדינה החזיקה מנגנון משפטי מאוחד במובן המוסדי המוכר במדינות מאוחרות יותר.

האיסורים התזונתיים כללו, על פי הדיווח, איסור על אכילת ראש של כל בעל חיים, מניעת אכילת ביצים, איסור אכילת דגים אלא לאחר שחיטה כשרה (תד'קיאה), סלידה מאכילת עופות אלא בעת צורך, מלבד איסור התרנגולים ושחיטתם. פרטים אלו מהווים אחד ההיבטים המוזרים ביותר בדמותה של ברגואטה בתוך המקורות האסלאמים, אך הם אינם מאפשרים לבדם לקנות את הבסיס ההגותי שעליו קמו. נאמר כי הביצה סימלה את מק