אובسסיית המחיקה וארכיאולוגיית הזיכרון במיתוס הספרייה האבודה

מהרגע הראשון שבו טבע בן האדם את סימניו היתדותיים הראשונים על לוח חימר במסופוטמיה, לווה מעשה מכונן זה באימה קרביים בלתי נפרדת מן הדמיון האנושי: האובססיה למחיקה מוחלטת ולחזרה אל חשכת התעייה והחורבן הקוגניטיבי. סיוט חוזר ונשנה זה בהיסטוריה של האנושות בא לידי ביטוי דרך הסמליות הטרגית של הספרייה הנאכלת באש או נבלעת בזרמי נהרות עזים. טרגדיה זו אינה נעצרת בגבולות העצב הרגשי לנוכח אובדן של כמויות כתבי יד, מסמכי קלף ופפירוס נדירים, אלא היא מתנגשת חזיתית עם השורש האונטולוגי של הקיום האנושי. ואכן, האדם הוא היצור היחיד המודע להכרחיות מותו האינדיבידואלי, ולכן הוא יוצא להקים מבצרי טקסטים כארסנال נגד השכחה, גשר המאפשר לו לנהל שיאח עם אבות קדמונים שנעלמו ולפנות אל דורות שטרם נולדו. כאשר הספרייה הגדולה עולה באש, לא רק המילים אופדות, אלא התודעה שיש למין האנושי על עצמו נסדקת וצונחת לפתע אל התהום חסרת התחתית של השבר ההיסטורי.

טרגדיה ציוויליזציונית זו חוזרת על עצמה בזיכרון הקוסמי כפצע שאינו מגליד; החל במיתוס שריפת ספריית אלכסנדריה העתיקה, שבה התפוגגו המדעים והפילוסופיות של התקופה ההלניסטית תחת כבד משקלם של העימותים הפוליטיים והדוגמטיים, וכלה בקטסטרופה האיוمة שפקדה את בגדאד בעת הפלישה המונגולית ב-1258 לספירה, עת הושלכו אוצרות בית החוכמה אל מימי החידקל, עד שסופר כי הנהר השחיר את צבעו בדיו הכרכים וערבב אותו בדמם האדום של המלומדים והמשוררים. רגע זה סימן את קיצו של עידן זהב של צבירה אנושית פתוחה. הזמנים המודרניים לא היו רחמנים פחות ביישום מחיקה שיטתית זו, כפי שגילמו שריפות הספרים הנאציות בברלין, שניסו לטהר את המחשבה בכוח הזרוع, ועד להפצצת הספרייה הלאומית של סרייבו במהלך מלחמת בוסניה, שבה אפרם של אלפי כתבי יד אנדלוסיים ועות'מאניים צנח על ראשי התושבים כשלג שחור ועגום, כעדות לרצון ההשמדה למחוק את זיכרון החיים המשותפים והפלורליזם בטרם יושמדו הגופים עצמם.

אימה מתמדת זו מפני היעלמות הולידה ניסיונות פילוסופיים וטכנולוגיים עיקשים להתנגד לכליה הקוגניטיבית; שצורותיהם הקדומות ביותר התבטאו בטכניקת "הפלמפססט" (כתב מחיקה), שבה נזירים ומעתיקים היו מגרדים טקסטים עתיקים שנכתבו על קלף כדי לכתוב עליהם מחדש בשל עוני חומרי. עם זאת, הש שכבות שנמחקו סירבו להיכחד לחלוטין ונותרו רדומות בנקבוביות העור כרוחות רפאים קלושות, וממתינות לטכנולוגיות המודרניות ולסריקה ממוחשבת כדי לבטא מחדש את אותיותיהן שחלפו. וברמה האינטלקטואלית והדמיונית,

הסופר הארגנטינאי חורخه לואיס בורחס גיבש את מיתוס האלמוות שלו על "ספריית בבל", כשהוא מדמיין את היקום כולו בדמות ספרייה אינסופית המורכבת מחדרים משושים המכילים את כל הצירופים האפשריים של אותיות ומילים. האמת המוחלטת אובדת בה בתוך זרם אינסופי של כרכים המכילים אמת ושקר, סילוף ופרשנות, ובכך גורמים לכך שהאובדן נובע משפע יתר מופרז ולא משרפה.

כל מדף שאדם מציב היום בביתו או באוניברסיטה שלו אינו אלא מוצב סמלי הממשיך לנהל את המערכה הישנה והאצيلة הזו נגד הכליה; מערכה שבני האדם מודעים לשבירותה ולחולשת הכלים אל מול מתקפות הזמן והברבריות, אך הם מתמידים לנהל אותה כדי להגן על ניצוץ שביר זה הנקרא ציוויליזציה, מתוך אמונה שהמילה הכתובה היא התשובה האנושית היחידה והאמיצה ביותר מול שתיקת האין המארבת לכולם.