וושינגטון וטהראן מנהלות מלחמה ללא הכרעה

העימות בין ארה"ב לאיראן חדל להיות סכוך צבאי בלבד שתצאותיו נמדדות במספר הטילים, המטוסים והתקיפות האוויריות, והפך למערכה גאופוליטית מורכבת שבה משתלבים שיקולי הרתעה גרעינית, שליטה בנתיבים ימיים, שחיקה כלכלית ועיצוב מחדש של מאזן הכוחות במזרח התיכון. בזמן שוושינגטון שואפת לתרגם את העליונות הצבאית שלה לרווחים פוליטיים, טהראן מהמרת על יכולתה לעמוד באיתנות ולהעלות את מחיר העימות כדי להוכיח שהחזקת כוח אש אינה בהכרח אומרת יכולת לכפות תנאי שלום. כך מוצאים שני הצדדים את עצמهم מול משוואה מורכבת ביותר, שבה סיכויי ההכרעה הצבאית המהירה הולכים ופוחתים, בעוד ההסדר הפוליטי מקרטע אל מול התנגשות הדרישות האסטרטגיות.

בהתפתחויות של יום שלישי, 10 בנובמבר 2026, בלט פער בולט בין הרטוריקה האמריקאית לבין ההכנות הצבאיות בשטח, לאחר שהנשיא דונלד טראמפ הבהיר ביום שני, 9 בנובמבר, כי אינו ממהר לחדש את התקיפות הנרחבות נגד איראן, בעקבות שיחות עם ראש ממשלת קטאר ומגעים הנוגעים למאמצי הרגעת המצב האזורי. עם זאת, מגמה זו לא לוותה בהקלות על הסגר הימי האמריקאי על הנמלים האיראניים, או בוויתור על האופציה של התערבות צבאית, מה שחושף ניסיון אמריקאי לנהל את הסכסוך באמצעות לחץ בלתי פוסק ללא היגררות לעימות כולל שהשלכותיו עלולות לחרוג מעבר לשטחי איראן אל ביטחון המפרץ ושוקי האנרגיה העולמיים.

מגמה זו התחזקה בעקבות הצريותיו של מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו, אשר הדגיש, על פי דיווחים של סוכנות רויטרס מפי דיפלומטים במהלך פגישות קבוצת השבע בפריז, את נחישותה של וושינגטון להמשיך ולהטיל עלויות כלכליות קשות על איראן. הוא סבר כי לארצות הברית יש אפשרויות החורגות מהדיכוטומיה של חידוש מלחמה רחבה או קבלת התנאים האיראניים. עמדה זו משקפת מהפך בניהול הלחץ האמריקאי, המבוסס על ניצול סנקציות, מצור ויכולות צבאיות מוכנות לשיפור עמדת המיקוח של וושינגטון, במקום להסתמך באופן בלעדי על תקיפות אוויריות להשגת יעדים פוליטיים.

אולם החזון האיראני יוצא מנקודות מבט שונות. מוחסן רזائي, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, אישר כי אין משא ומתן מתנהל עם וושינגטון, וציין כי טהראן ממתינה לתשובה אמריקאית ברורה לשבעת תנאיה הקשורים להבנות חודש יוני האחרון, אותן היא מחשיבה כבסיס לפתיחה מחדש של מצר הורמוז ולחידוש השיחות. כמו כן, שר החוץ עבאס עארקצ'י הכחיש את הדיווחים הנוגעים לפגישה מתמשכת בין רזائي לסגן נשיא ארה"ב ג'יי די ואנס, והדגיש כי סיום העימות אינו יכול להיות מושג בכוח צבאי או בהדקקות הסנקציות לבדן.

עמדות אלו מקבלות את חשיבותן מכך ששני הצדדים חתמו בעבר על מזכר הבנות ביוני 2026, שמטרתו הייתה ליצור מסגרת לסיום המלחמה שפרצה בפברואר, מבלי שצעד זה יצליח לייצר הסדר סופי בר-יישום. מכאן בולט אחד המוקשים המרכזיים של הסכסוך; וושינגטון רוצה ערבויות ביטחוניות וגרעיניות לפני שתעניק ויתורים מהותיים, בעוד טהראן מתעקשת על הסרת המצור, הקלת הסנקציות ומענה לדרישותיה ככניסה הכרחית לכל הסכם. משוואה זו מראה שהמכשול אינו מוגבל עוד לפתיחת ערוצי תקשורת, אלא כולל הסדרת התחייבויות וקביעת הצד שחייב לעשות את הצעד הראשון.

במקביל לקיפאון דיפלומטי זה, איראן חשפה מתקן טילים חדש תת-קרקעי, לפי הודעת משמרות המהפכה ודיווח של סוכנות תסנים, בנוכחות ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים של איראן, הגנרל עלי עבדאללהי, ומפקד כוח האוויר-חלל של משמרות המהפכה, הבריגדיר גנרל מגיד מוסווי. המראות שפורסמו בתקשורת האיראנית הראו טילים בליסטיים ושיוט ומערכות שיגור בתוך מתקנים תת-קרקעיים, במסר צבאי שמטרתו להראות את המשך יכולות ההרתעה האיראניות למרות התקיפות שעברה המדינה.

מוסווי הרחיק לכת והזהיר כי ארצו מסוגלת לפגוע ביכולות יריביה באזור ומחוצה לו אם יהיה צורך בכך. כמו כן, בכירים איראניים דיברו על העברת חלק מקווי ייצור הטילים והמל"טים למתקנים ממוגנים תת-קרקעיים, במטרה לצמצם את הפגיעות מתקיפות אוויריות. עם זאת, הצהרות אלו נשארות חלק מהנרטיב הצבאי האיראני, והצילומים המפורסמים לבדם אינם מאפשרים אימות עצמאי של היקף מאגר הטילים, כושר הייצור בפועל או מידת היכולת של המתקנים להמשיך לפעול במהלך הפצצות אינטנסיביות.

מנגד, שר ההפגנה האמריקאי פיט הגסת' הדגיש כי הכוחות האמריקאיים שומרים על יכולתם לעקוב אחר מתקני הגרעין של איראן ולפעול נגד פעילויות שהם מחשיבים כאיום. הוא הרחיק לכת ותיאר את המצור הימי כהדוק, והדגיש את ההמשך במוכנות לחידוש התקיפות. הצהרות אלו משקפות את רצון הפנטגון לאשר שההמתנה הפוליטית אינה אומרת נסיגה צבאית, ושוושינגטון שואפת לשמור על מרווח רחב של חופש תנועה ולחץ.

אך המבחן המסוכן ביותר לאסטרטגיה זו נותר במצר הורמוז, שהפך מנתיב ימי חיוני לזירת עימות המשלבת מוקשים, איומי טילים, פעולות יירוט ומצור ימי. משמרות המהפכה של איראן הכריזו ביום שלישי כי מיכליות נפט נפגעו מפיצוצים ושריפות בעת שניסו לחצות נתיבים שהגדירו כבלתי מורשים, וציינו כי אחת מהן התנגשה במוקש ימי, וטענו שהשנייה נעתה תחת הגנת מטוסים צבאיים אמריקאיים. למרות שגרסה זו הועברה דרך סוכנות תסנים וכלי תקשורת בינלאומיים, זהות המיכליות והפרטים התפעוליים של האירוע לא אומצו כולם באופן עצמאי, במיוחד עם פרסום הודעות איראניות דומות על תקריות ימיות בימים הקודמים.

הנתונים המאומתים חושפים כי הסכנה הימית חורגת מתקרית בודדת. לפי נתוני מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, כפי שדווח ברויטרס בדופור שפורסם ב-10 בנובמבר, 37 ספינות הותקפו במהלך אוקטובר האחרון, המספר החודשי הגבוה ביותר מאז פרוץ המלחמה. כמו כן, ארגון הימאות הבינלאומי תיעד 130 תקריות ימיות באזור מאז סוף פברואר, אשר גרמו למותם של לפחות 25 ימאים. מאזן זה מעניק ממד ברור יותר לאופי העימות, שבו השיט המסחרי חדל להיות פעילות כלכלית המושפעת ממלחמה בלבד, והפך לאחת הזירות הרגישות ביותר שלה.

הסכנה בהורמוז אינה נעוצה רק במספר הספינות המותקפות, אלא במיקומו בתוך מערכת האנרגיה העולמית. טרם פרוץ המלחמה, עבר דרך המצר כחמישית מסחר הנפט והגז הטבעי הנוזלי בעולם, מה שהופך את שיבוש השיט בו לגורם המסוגל להשפיע על עלויות ההובלה, הביטחון, אספקת האנרגיה והמחירים הבינלאומיים. מנקודת מבט זו, איראן מנסה לנצל את מיקומה הגאוגרפי ויכולותיה הצבאיות כדי להרחיב את היקף הלחץ על וושינגטון, בעוד ארצות הברית שואפת לצמצם את המשאבים הכלכליים האיראניים באמצעות מצור על הנמלים ומניעת עקיפת ההגבלות המוטלות.

אולם משוואה זו נושאת סיכונים הדדיים; המשך השיבוש בשיט עלול לפגיעה בכלכלה העולמית ולהגביר את הלחצים הפוליטיים על הממשל האמריקאי, אך הוא גם חושף את איראן להפסדים כלכליים וצבאיים מצטברים, ומאייום להרחיב את מעגל העימות עם המדינות הנפגעות. לכן, היכולת לשבש את הנתיבים הימיים אינה שקולה בהכרח ליכולת לשלוט בתוצאות הסופיות של הסכסוך.

מדינות המפרץ בולטות בלב חישובים אלו, בהיותן החשופות ביותר להשלכות הישירות של כל הסלמה חדשה. המהלכים הקטאריים שמטרתם לקרב בין עמדות וושינגטון וטהראן משקפים הכרה אזורית בכך שהמשך העימות אינו רק מאיים על ביטחון מתקני הנפט והנמלים, אלא עלול להעמיד את היציבות הכלכלית וההשקעות של האזור כולו למבחן ארוך. כמו כן, החישובים הביטחוניים הישראליים נשארים נוכחים ברקע התמונה, במיוחד בכל הקשור לתוכנית הגרעין האיראנית, יכולות הטילים ורשתות ההשפעה האזוריות, מה שמקשה על הגעה להסדרים המבטיחים את האינטרסים של כל הצדדים.

בתוך ארצות הברית, המשך המלחמה מתמודד עם אתגר פוליטי גובר. סקר שערכה רויטרס בשיתוף עם איפסוס, אשר כלל 1,705 בוגרים אמריקאים, הראה כי 71 אחוז מהמשתתפים תומכים בחקיקת חוק בקונגרס לסיום המלחמה עם איראן, כולל 93 אחוז מהדמוקרטים ו-51 אחוז מהרפובליקנים. נתונים אלו אינם מעידים בהכרח על קיומו של קונצנזוס על כל פרטי מדיניות החוץ האמריקאית, אך הם משקפים את התרחבות התמיכה הציבורית בפעולה חקיקתית שתשים קץ לסכסוך, על רקע החשש מעליית יוקר המחיה ומחירי האנרגיה.

תוצאות הסקר מקבלות חשיבות נוספת לאחר בחירות אמצע הכהונה שהעניקו לדמוקרטים את הרוב בשני בתי הקונגרס, כאשר הקונגרס החדש יקבל לידיו את סמכויותיו בינואר 2027. שינוי זה עשוי להוסיף מגבלות פוליטיות ומחוקקות חדשות על ממשל טראמפ, ולהפוך את המשך המבצעים הצבאיים וההוצאות הנלוות לנושא בולט יותר בדיון הפנימי בארה"ב, אם כי יכולת הקונגרס לשנות את כיוון המלחמה תישאר תלויה באיזונים חוקתיים ופוליטיים מורכבים.

מפרספקטיבה גאופוליטית רחבה יותר, העימות חושף את מגבלות השימוש בעליונות צבאית להשגת יעדים פוליטיים ארוכי טווח. ארצות הברית יכולה לגרום לנזקים נרחבים בתשתיות הצבאיות והכלכליות של איראן, אך היא אינה יכולה להניח שנזקים אלו יובילו אוטומטית לקבלת תנאיה של טהראן. במקביל, איראן יכולה לנצל טילים, נתיבים ימיים וכלי הרתעה אסימטריים כדי להאריך את המשבר, אך אין בידיה ערובה שהשחיקה תוביל לחילוץ ויתורים אמריקאיים ללא עלויות פנימיות ואזוריות כבדות.

כאן טמונה הפרדוקס האסטרטגי החשוב ביותר: כל צד מנסה להפוך את יכולתו להסב נזק ליריבו להשפעה פוליטית סביב שולחן המשא ומתן, אך המשך גישה זו עלול להוביל למלחמת התשה שבה סיכויי ההסדר פוחתים ככל שההפסדים מצטברים ותנאי סיום העימות מתעצמים.

השלב הבא נראה קשור לשלושה נושאים מכריעים: עתיד המצור הימי האמריקאי, הערבויות הנוגעות לתוכנית הגרעין האיראנית, ותנאי סיום הפעולות הצבאיות והסנקציות. כל הסכם שאינו מטפל בתיקים אלו באופן משולב עלול להפוך להפוגה שבירה, העשויה לקרוס עם התקרית הימית הראשונה, התקיפה הצבאית או המחלוקת על יישום ההתחייבויות.

בשורה התחתונה, השؤال החשוב ביותר אינו עוד מי מחזיק בנשק החזק ביותר, אלא מי יכול להפוך את מרכיבי כוחו להסדר יציב ללא שחיקה ארוכה או הרחבת היקף המלחמה. וושינגטון מתמודדת עם מבחן תרגום עליונותה הצבאית לתוצאה פוליטית, וטהראן מתמודדת עם מבחן שמירת יכולותיה ועמדת המיקוח שלה תחת לחץ כלכלי וצבאי מתמשך, בעוד המזרח התיכון עומד מול שתי אפשרויות פתוחות: הסדר הדורש ויתורים הדדיים, או המשך עימות מוגבל בהיקפו הישיר ורחב בהשלכותיו הכלכליות והאסטרטגיות.

وبين الحصار الأمريكي والردع الإيراني ومخاوف العواصم الخليجية، تتبلور حقيقة جيوسياسية يصعب تجاهلها: قد تنجح القوة العسكرية في تغيير موازين الميدان، لكنها لا تضمن وحدها تغيير الحسابات السياسية للخصم. ولذلك فإن التحدي الأكبر أمام واشنطن وطهران لم يعد إثبات القدرة على مواصلة الحرب، بل إيجاد مخرج منها قبل أن تصبح تكلفة استمرارها أعلى من المكاسب التي يسعى كل طرف إلى تحقيقها.