התבודדותו של הגבר נוכח לחצים פסיכולוגיים ומשברים קיומיים מייצגת תופעה נפשית השורשית עמוק במבנה העצבי והלא-מודע של המגדר הגברי, ואין לצמצמה בשום אופן למושג פשוט של בריחה, רגרסיה או נטישת אחריות. כבר משלבי החיים הראשונים, הילד נתון לתהליך קפדני של הסתגלות פסיכולוגית וחינוכית ההופך את הסבל השקט למעבדה פנימית לשכלול מיומנויות ההישרדות שלו; כפי שמדגיש הפסיכולוג האנליטיקאי אריק אריקסון בתיאוריה שלו על "שלבי ההתפתחות הפسيكו-חברתית", הזהות הגברית מתעצבת עוד בילדות דרך הכרחיות העצמאות ואמון עצמי קפדני להתמודדות עם מכשולים, מה שמבסס בתת-המודע הגברי משוואה קיומית הקושרת בין ערך אישי ליכולת אינדיבידואלית להצליח ולפתור דילמות. תכנות פסיכולוגי עמוק זה מטיל על הגבר, כאשר משברים פוקדים אותו בשלבי חייו השונים, התכנסות מיידית אל תוך מרחו הפנימי הפרטי, מה שהפסיכולוג ג'ון גריי הגדיר כמושג "מערת הגבר"; כשהוא מאשר באמרתו הידועה: "הגבר נכנס למערה שלו כדי לפתור את בעיר לבדו, וכאשר הוא מוצא את הפתרון, הוא יוצא ממנה באופן אוטומטי כשהוא נוכח ומאוזן יותר". נסיגה טקטית זו עומדת בניגוד מהותי למנגנון הנשי להתמודדות עם מתח, שתועד על ידי הפסיכולוגית מאוניברסיטת קליפורניה שלי טיילور בתיאוריה החלוצית שלה על "טיפוח ויצירת קשרים" ("tend-and-befriend"), שבה הוכיחה כי אישה תחת לחץ נוטה ביולוגית, עקב שחרור אוקסיטוצין, לחפש מקלט חברתי ולשתף מילולית ברגשותיה כדי לפוגג את המשבר, בעוד שטסטוסטרון ואדרנלין דוחפים את הגבר לתגובה החלטית המבוססת על ריכוז ממוקד ובידוד מוחלט, תוך הימנעות מכילוי האנרגיה החיונית שלו בהבעה רגשית בטרם מצא מוצא מעשי לדילמה העומדת בפניו.
התנהגות זו מוצאת את הסברה העמוק ביותר בתחומי מדעי המוח הקוגניטיביים והפסיכולוגיה האבולוציונית, במיוחד במחקריו של הפסיכולוג מאוניברסיטת קמברידג' סיימון בארון-כהן, מחבר תיאוריית "המוح המערכתי לעומת המוח האמפתתי"; שהוכיח כי המוח הגברי מתוכנן מטבעו לתפקד כמערכת אנליטית קפדנית המחפשת חוקים סיבתיים ומפרקת מערכות מורכבות על מנת לתקנן. כאשר הגבר נושא את כובד משקלו של לחץ עצימים, מוחו מבצע סגירה זמנית של ערוצי התקשורת והמרכזים הרגשיים, ומנתב את כל זרימת הדם והפעילות העצבית שלו אל קליפת המוח הקדם-מצחית, האחראית על תכנון אסטרטגי וקבלת החלטות לוגית. מחקרי הדמיית תהודה מגנטית תפקודית שבוצעו על ידי חוקר המוח רובן גור באוניברסיטת פנסילבניה מחזקים אמת מדעית זו, וחושפים כי מוחו של הגבר במצב של ריכוז עמוק ממדר את הפעילות העצבית למרכזים ספציפיים בתוך המיספרה מוחית אחת מבלי לפזר את האנרגיה בין ההמיספרות היימנית והשמאלית כפי שקורה אצל האישה, מה שהופך את השתיקה לסביבה תומכת והכרחית לעיבוד שכלי עליון. מנקודת מבטה של הפסיכולוגיה של העומקים (Depth Psychology), חלוץ הפסיכואנליזה קארל גוסטב יונג סבור כי התכנסות פנימית זו היא תהליך של "אינדיבידואציה" ומסע פסיכולוגי בלתי נמנע אל "הפנים" כדי להתמודד עם הצל ולסדר מחדש את הכאוס הפנימי הרחק ממסכות החברה, מה שיונג סיכם באומרו: "הדרגות הגבוהות ביותר של טרנספורמציה וריפוי נפשי מושגות אך ורק בבידוד האני وبعימות השקט שלו עם משבריו"; עמדה המשותפת לפסיכיאטר האקזיסטנציאליסטי ויקטור פרנקל, הטוען כי הסבל השקט מעניק לבן האנוש את מרחבו הפרטי לגלות את המשמעות הסמויה שמאחורי הכאב ולהפוך את המצוקה להישג אישי.
הסתגלות פסיכולוגית מורכבות זו המלווה את הגבר מאז ילדותו המוקדמת מסבירה גם את מנגנוני "ההתמודדות הממוקדת בבעיה" שניסחו הפסיכולוגים ריצ'רד לזרוס וסוזان פולקמן במודל הקוגניטיבי שלהם; שכן הגבר, בשל מבנהו הנפשי והנוירולוגי, אינו רואה בתלונה או בווידוי רגשי מטרה בפני עצמה, אלא מחזיק בדעה שבזבוז זמן בדיבור על המשבר מבלי להחזיק בפתרון יעיל מהווה צורה של חוסר אונים המאיימת על כשירותו האישית וחוסנו הנפשי. הפסיכולוג האבולוציוני דויד באס טוען כי התנהגות זו היא ההמשך הישיר לאינסטינקט של הצייד והלוحמ הקדמון, שהישרדותו תלויה הייתה ביכולתו לדכא את רגשותיו, לשלוט בנשימתו ולהרהר בדממה מוחלטת ברגעים של סכנה מתקרבת. בהתאם לכך, שתיקתו של הגבר והתבודדותו הזמנית מייצגות סדנה מוחית סגורה שבה הוא מעריך מחדש את משאביו, שוקל את אפשרויותיו ותופס מחדש שליטה על המצב הרחק מרעש ההשפעות החיצוניות. מכאן עולה בבירור כי בידודו של הגבר תחת לחץ אינו קרירות רגשית ולא נסיגה פחדנית משדה הקרב של החיים, אלא תגובה נפשית ונוירולוגית מורכבת ביותר, המעוצבת באלפי שנים של אבולוציה ומלוטשת על ידי חוויות הסבל האישי לאורך שלבי החיים, על מנת ששתיקה שולטת זו תישאר המגן המגן שמאחוריו מסתתר המוח הגברי תוך הנדסה מחדש של המציאות, כשהוא מגיח מבידודו נושא את הפתרון השומר על איזונו הנפשי וכבודו הקיומי.
תגובות (0)
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!