בית המשפט העליון מבטל פסק דין בנקאי על סך מיליונים

בית המשפט הפדרלי העליון באיחוד האמירויות החזיר סכסוך פיננסי בין בנק לבין לקוח וערב להתחייבויותיו לערכאה הדיונית, לאחר שביטל פסק דין בערעור שחייב אותם לשלם ביחד ולחוד ארבעה מיליון ו-414 אלף ו-734 דירהם, וזאת בשל ליקויים בבחינת טענות משפטיות וחשבונאיות המשפיעות על קביעת גובה החוב.

פרטי המקרה, כפי שפורסמו בעיתון «אל-אמיראת אל-יום» ביום שישי ה-13 בנובמבר 2026, חוזרים להסכם שחתם הבנק עם אחד הלקוחות במסגרת עסקת חכירה המסתיימת ברכישה, שכללה נתח של 56.82 אחוזים מנכס המורכב מקומת קרקע, שש קומות נוספות וקומת גג.

ההסכם קבע תקופת חכירה של עשר שנים, עם דמי שכירות קבועים בסך כולל של שבעה מיליון דירהם, לצד דמי שכירות משתנים הצמודים למדד הריבית הבין-בנקאית באמירויות «איבור» (EIBOR) לתקופה של שישה חודשים, בתוספת שיעור של 3.5 אחוזים, ומינימום של 6 אחוזים, בנוסף לעלויות אחרות שצוינו בחוזה.

הבנק טען כי הלקוח הפר את התחייבויותיו הפיננסיות ואיחר בתשלום החובות, למרות שקיבל הקלות שכללו דחיית שלושה תשלומים, מה שהוביל את המוסד הבנקאי לדרוש סכום של ארבעה מיליון ו-868 אלף ו-680 דירהם, בנוסף לחובות ופיצויים אחרים הקשורים לעיכוב בתשלום.

בית המשפט בערכאה הראשונה פסק כי על הלקוח והערב לשלם ארבעה מיליון ו-414 אלף ו-734 דירהם, בתוספת אגרות, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, פסיקה שאושרה לאחר מכן על ידי בית המשפט לערעורים.

עם זאת, הנתבעים ערערו על ההחלטה, תוך שהם מוחים על אופן חישוב החוב ועל הפניית הכספים ששולמו לכיסוי ריביות לפני קרן החוב, וכן עמדו על כך שלא מולאו הליכי ההודעה על הפרת החוזה בהתאם להוראות החוק.

בית המשפט הפדרלי העליון הדגיש כי החקיקה באמירויות אוסרת על גביית ריבית דריבית על הקלות פיננסיות, בהתבסס על ההוראות המשפטיות המסדירות מוסדות פיננסיים ועסקאות מסחריות, וכן ציין את הצורך לבחון את מידת העמידה בהליכי ההודעה בחוזי חכירה מימונית.

בית המשפט קבע כי פסק הדין שניתן בערעור לא התייחס להתנגדויות המהותיות לדוח המומחה החשבונאי, ולא וידא בצורה מספקת את הטענות הנוגעות להודעה ולאופן קביעת החוב, מה שמהווה ליקוי בהנמקה וטעות ביישום החוק.

בהתאם לכך, החליט בית המשפט לבטל את פסק הדין ולהחזיר את התיק לבית המשפט שנתן אותו כדי לעיין בו מחדש, מבלי שהחלטה זו תהווה מחיקה של החוב או פטור סופי של הצדדים מהתחייבויותיהם הפיננסיות, שכן קביעת הסכומים המגיעים נותרה כפופה לתוצאות המשפט החוזר.