הרחובות הצרפתיים אינם שומרים עוד על אותה המולה שאפיינה את שבועות המחאה האחרונים, לאחר שההפגנות רשמו ירידה בולטת במספר המשתתפים. תפנית זו מעניקה לממשלה הזדמנות להכיל את המתח החברתי, אך מנגד מעוררת שאלות האם צרפת צועדת לעבר רגיעה של ממש, או שמא הזעם הציבורי נכנס לשלב של המתנה לאחר סדרה של ויתורים רשמיים.
סיכום ההתגייסות האחרונה הראה השתתפות של כ-82 אלף ו-500 מפגינים ברחבי המדינה, מתוכם 21 אלף ו-500 בבירה פריז, על פי הערכות משרד הפנים, בעוד שהגורמים המארגנים העלו את המספר ל-150 אלף. מספרים אלו נותרו מתחת לרמות שנרשמו ב-14 בנובמבר, אז מנו הרשויות 106 אלף משתתפים, לעומת 200 אלף לפי המארגנים, מה שמעיד על הצטמצמות הקהל שמילא את הכיכרות והמרחבים הציבוריים בצרפת.
תפנית זו משקפת הבדל ברור מהמצב שחוותה המדינה באמצע אוקטובר האחרון, כאשר המחאות הגיעו לשיאן בהשתתפות מאות אלפים, והיקפן התרחב מדרישות סטודנטיאליות לסוגיות של שכר, צדק חברתי ויוקר המחיה. ההתגייסות לא הוגבלה לאיגודים המקצועיים המסורתיים, אלא משכה קבוצות צעירים ומקצוענים, לצד חזרתם של פעילי תנועת "האפודים הצהובים", בתמונה שהחזירה לקדמת הבמה את המתחים החברתיים שליוו את החיים הפוליטיים בצרפת בשנים האחרונות.
מול התרחבות הזעם, בחרה ממשלתו של סבסטיאן לקורנו להציע ויתורים חברתיים כדי להפחית את הלחץ, שכללו הכרזה על העלאת שכר המינימום בשיעור של 1.6 אחוזים, כלומר כ-24 אירו נטו בחודש, לצד פתיחת התייעצויות בנוגע לתנאי העובדים במגזר הציבורי. עם זאת, צעדים אלו, גם אם עלו בקנה אחד עם הירידה בהתגייסות, לא הכריעו את המחלוקת בין הממשלה לאיגודים, במיוחד כשהדרישות חורגות מהעלאות מוגבלות לעבר שיפור רמת החיים והתמודדות עם הנטל הגובר על המשפחות.
במגזר החינוך, שהיווה את אחד המנועים הבולטים של המחאה, הדרישות הנוגעות למחסור בכוח אדם חינוכי, צפיפות בכיתות וקשיים בגישה לאוניברסיטאות נותרו נוכחות בעוצמה. הממשלה ניצבת בפני לחצים לעבור מפתרונות זמניים לרפורמות המבטיחות שיפור באיכות החינוך ושוויון הזדמנויות, לאחר שדרישות התלמידים והסטודנטים הפכו לחלק מדיון לאומי רחב יותר על עתיד השירותים הציבוריים.
הירידה בהשתתפות לא מנעה מהרשויות לשמור על אמצעי ביטחון מחמירים, שכן גויסו עשרות אלפי שוטרים ואנשי ז'נדרמריה כדי לאבטח את הצעדות ולמנוע הישנות של מעשי ונדליזם שנראו בחלק מהפעולות הקודמות. בעוד שצעדות רבות עברו באווירה שקטה יחסית, נרשמו הפרות סדר נקודתיות בערים מסוימות, בהן מרסיי וליל, שלוו בהתערבויות ביטחוניות ומעצרים, מה שמשקף את המשך רגישות המצב למרות הירידה במספר המפגינים.
במישור הפוליטי, לקורנו מוצא את עצמו בפני מבחן שחורג מניהול הרחוב לעבר עתיד היציבות הממשלתית, בצל מצב כלכלי עדין וקופה ציבורית עמוסת חובות. כל ויתור חברתי מעלה שאלה לגבי עלותו הכלכלית, בעוד שצנע או דחיית רפורמות עלולים להצית מחדש את המחאות. משוואה זו הופכת למורכבת יותר עם התקרבות הבחירות לנשיאות בשנת 2027, שבהן צפויים כוח הקנייה והמדיניות החברתית לתפוס מקום מרכזי בתחרות הפוליטית.
המספרים לבדם אינם מאפשרים לראות בוויתורי הממשלה את הסיבה המכרעת לירידה בהפגנות, שכן עשויים להשתלב בהם גורמים הקשורים למשך המחאות, לירידה ביכולת ההתגייסות ולעמדות השונות של הארגונים המשתתפים. כמו כן, הירידה בנוכחות ברחובות אינה מעידה בהכרח על ירידה בתמיכה בדרישות החברתיות, במיוחד בצל המשך הלחצים הכלכליים שחשים האזרחים.
השקט שהערים הצרפתיות החלו להשיב לעצמן עשוי להיות אינדיקציה להצלחה יחסית של מדיניות ההכלה, אך הוא נותר מבחן פתוח בפני הממשלה. המדד האמיתי להצלחת הרגיעה לא יהיה מספר המפגינים שעזבו את הכיכרות, אלא היקף השיפור שירגישו בשכרם, בשירותים שלהם וביכולתם להתמודד עם יוקר המחיה – תיקים שיקבעו האם צרפת התגברה על המשבר החברתי שלה או שמא דחתה את התפרצותו למועד אחר.
תגובות (0)
עדיין אין תגובות. היה הראשון להגיב!